"אם ברצונך להיות איש אמת, אל תושפע מאחרים", כתב רבי נחמן מברסלב, מההוגים היהודים החשובים ביותר, והמשיך: "נסה להשתחרר מתלות, מלהיות כפוף תמיד לדעת זולתך. אז תהיה חופשי להיות מי שאתה באמת". קל לומר, אתם חושבים, אבל קשה (מאוד) לבצע. קשה עוד יותר לבצע כשאת דמות ציבורית, ועוד אחת כזו שנויה במחלוקת. ביקשתי לבדוק את העניין עם אחת הקומיקאיות הבולטות ביותר בשנים האחרונות - לאה לב. לאה רגילה לעורר סערות וקונפליקטים. הקומיקאית הצעירה הזו מופיעה בכל רחבי הארץ, לבד וכחלק מהרכב, משדרת ברדיו וככל הנראה מוכרת לכם מסדרת האינטרנט "הישראליות" או מהשתתפותה בפאנלים טלוויזיונים שונים. ההומור שלה חד, בוטה, מתריס ולעיתים קרובות עוסק בנושאים שאנשים מעדיפים לא לדבר עליהם. אם פגשתם את הדמות הציבורית שלה - ככל הנראה יש לכם דעה נחרצת עליה. לאה היא מהאנשים שאוהבים מאוד או מאוד לא. הכתבה שלפניכם מבוססת על הפודקאסט שבו ניסינו, לאה ואני, לברר בכנות: איך אפשר להסתובב בעולם כשחלק מהאנשים פשוט לא אוהב אותך ואת מה שאת עושה, ועוד בעולם של טוקבקים, לייקים ביקורת פומבית וחשיפה?
"גם אם הדברים שאני אומרת יזעזעו אנשים בקהל וגם אם הם יגרמו לאי-נוחות, זה בסדר גמור מבחינתי"
יש לך סגנון שלא מנסה להתחבב. את לא מנסה שיאהבו אותך, או לפחות כך זה נראה.
תלוי את מי את שואלת. הקשבתי לפודקאסט על אותנטיות ומצאתי את עצמי שם. יש הרבה אנשים שלא רואים את זה ככה וטורחים להגיד לי. אומרים עליי שאני מזויפת, מתאמצת, נורא דוחפת, אבל אני פשוט אומרת את מה שאני חושבת. ותמיד יהיו כאלה שלא יסכימו או שיהיה להם מה לומר. הכול בסדר, ברגע שהבנתי שאין לי על זה שליטה פשוט שחררתי.
כשהתחלתי לכתוב בעיתון "הארץ", לפני שנתיים וחצי בערך, קיבלתי הרבה פידבקים שליליים, כל מיני טרולים שהשתלחו בי באופן אישי, כולל עלבונות של ממש. למען האמת, זה הציק לי מאוד. הרגשתי שזה חוסם אותי ועוצר לי את הכתיבה. אני רק יכולה לשער שמה שאני חטפתי הוא כאין וכאפס לעומת מה שאת מקבלת. המחשבה על התגובות שתקבלי משפיעה עלייך?
הלוואי שיכולתי להגיד שלא, שכל הטוקבקים האלה לא משפיעים עליי בשום צורה, שאני שמה עליהם אלף קילו ז*ן וממשיכה הלאה בחיים שלי. אבל זה לא באמת עובד ככה. לפעמים אני נמנעת מלהגיד דברים מסוימים, כי אין לי כוח לבלאגן ולאש שזה ימשוך. אבל אם יש משהו שאני לגמרי מאמינה בו, במיליון אחוז, אני אגיד - גם אם אני יודעת שזה יגרור מלא תגובות.
העניין הוא שכל אמירה, כל כתבה, כל סרטון, הופכים באינטרנט לשדה קרב של תגובות ולייקים. כולם רוצים את הלייקים האלה, הלייקים הארורים האלה. הרבה פעמים אני תוהה אם אנשים שכותבים דברים מסוימים באמת מאמינים בהם, או שהם רק רוצים להיראות בעלי דעה ולקבל על זה מלא לייקים.
את אומרת לייקים ארורים, כי את מרגישה שגם את נשאבת לשם, לאישור הזה?
גם אני חלק מהמעגל הזה, אבל אני מנסה להתרחק ולהתבונן.
חשוב לי לבחון את הדברים, להבין מה עובד ולמה: אם אמרתי משהו והוא הצחיק, מה היה שם שהצחיק, למה דברים הצחיקו אותי בעבר, מה מצחיק אותי עכשיו. הסטנדאפ בכלל הוא עניין של התבוננות סקרנית בדברים הקטנים, היומיומיים, הפשוטים האלה, שקורים כל הזמן. אני הכי אוהבת למצוא ברגעים האלה את הדבר המצחיק, ההזוי, זה ששווה לשים לב אליו ולספר אותו. אני מתה על סטנדאפיסטים שיודעים להאיר זוויות שאנשים בדרך כלל לא שמים לב אליהן. לגמרי מגניב אותי להסתובב בעולם, לקלוט סיטואציות ולשזור הבחנות.
לפי הפסיכולוגיה של ההומור, מאחורי כל מה שמצחיק אותנו מסתתר קונפליקט. למשל, כשאנחנו שומעים משהו מזעזע, אזור ההפתעה שלנו במוח מתעורר, וכשמגיע הפאנצ' יש הקלה. אנחנו אומרים לעצמנו, "זה מזעזע אבל לא מזעזע מדי", ואז מגיע גם הצחוק. אבל ההומור שלך לא תמיד מקל את הזעזוע והרבה פעמים אנשים נשארים באזור ההפתעה. את רוצה לטלטל את הקהל?
לא בהכרח. הבדיחות נועדו לפתוח נושאים שלאנשים לא כזה מתחשק לדבר עליהם. לדוגמה, בהופעות שלי אני מדברת על ביקור אצל הגינקולוג - נושא שלא מדברים עליו הרבה בכלל. כאילו שיש עליו טאבו - זה הדבר שכולן עושות ולא מדברות עליו. למה? זה חתיכת נושא חשוב. ואני נכנסת לזה עם כל הפרטים והתיאורים: איך אנחנו הולכות למרפאה, שוכבות מול הגינקולוג ופותחות את הרגליים והוא מסתכל ואומר לך, "תתקרבי, עוד, עוד, עוד - אני רוצה אותו פה, מול הראש שלי", ואת סוחבת את עצמך על נייר הטואלט הענק שפרוש על המיטה, מתפללת שהכיסוי הדקיק הזה יגן עלייך מחיידקי הת*ת של הפציינטית הקודמת. בטח, חמודה, בטח.
וכן, זה בוטה, זה גס, זה עוסק באיבר המין, אבל חייבים לדבר על זה. זה לא שאני איזה רוזה פארקס, אבל כן, יש לי שליחות, ואני אפתח את הנושא הזה גם אם הוא גורם לכמה אנשים בקהל להזדעזע ולהרגיש לא בנוח. היו בחורות שהיו בהופעה וסיפרו שבביקור הבא שלהן אצל הגינקולוג הן הרגישו פחות גרוע והרבה יותר בנוח. ולמה? כי הן שמעו את התיאורים שלי, נקרעו מצחוק מרוב הזדהות וכל ההתעסקות בעניין הזה דרך הומור שחרר אותן מהלחץ שהבדיקות האלה גורמות באופן טבעי. בכלל שימוש בהומור בסיטואציות מלחיצות הוא דבר שאני מנסה כל הזמן לגייס לחיים שלי. באמצע מריבה להשחיל איזו בדיחה, והופ, כל הסיטואציה המתוחה הופכת למצחיקה. [קראו עוד על מה שגורם לנו לצחוק]
"אני לא יכולה לרצות את כולם - אז למה שלא אהיה מבסוטה מעצמי?"
אני מניחה שעבור רוב האנשים, זה שאת אישה הופך את הדברים הבוטים שאת אומרים לקצת יותר מפתיעים ומזעזעים, וכשזה מגיע מגבר זה היה סתם סקסיסטי.
הקונפליקט הזה נמצא שם כל הזמן. אם הייתי גבר, טינופי הפה שלי לא היו מעניינים אף אחד, בגלל שאני אישה אני לא אמורה לטנף את הפה – אבל אני כן אישה שמטנפת את הפה ולא לכולם אני נוחה וזה סבבה.
כשהייתי חיילת היה לי כבר קצת ניסיון בסטנדאפ. באותה התקופה הייתי בטוחה שעל אורי חזקיה יש קונצנזוס של 100% שהוא אדם מצחיק, הכי מצחיק בארץ. ובאחד הימים אמר לי אחד החיילים, "וואלה לא מת עליו".
הייתי קצת בהלם ואז התחלתי לשאול את עצמי, האם יש סטנדאפיסט אחד בארץ או בעולם שכולם אוהבים? האם בכלל יש מציאות כזו, של אדם שכ-ו-ל-ם אוהבים? כשהבנתי שלא משהו בי נרגע. אין סיכוי שכולם יאהבו אותי ואת מה שאני עושה, ואפשר להפסיק לצפות לזה ופשוט לעשות את הדברים לפי איך שאני מבינה. זה דבר שצריך לתרגל כל הזמן, למרות שאני עובדת ככה כבר כמה שנים זה עדיין קשה. כשאנשים באים אליי ואומרים לי, "את לא בסדר, את עושה את זה לא נכון, תפסיקי כבר", אני מוצאת את עצמי חושבת, "אולי הם צודקים? אולי אני באמת לא בסדר? אולי כל דבר שאני עושה זה זבל? אולי אני לא ראויה?"
אבל אז מגיעה תגובה טובה, מישהו שאומר, "איזו מדהימה את!" ושוב אני מבינה שתמיד - תמיד - יהיה מי שיאהב אותך ומי שלא.
"מישהו ראה בי משהו - לא יכול להיות שהוא האדם היחיד שראה את זה"
יש תופעה שנקראת "תסמונת המתחזה". היא נפוצה מאוד אצל אנשים מצליחים. תחושה שההישגים שלך הגיעו במקרה, שלא הרווחת אותם ביושר, שההערכה אלייך היא טעות שתכף תתגלה. זה משהו שאת חווה בעצמך?
לגמרי. בהתחלה היו לי הרבה חרדות חשבתי שזה רק עניין של זמן עד שיבינו שאני זיוף, שאני סתם.
הייתה לי אחלה עבודה ואחלה משכורת באל-על ועזבתי כדי להצטרף לקאסט של "הישראליות", ואני זוכרת שהמחשבה שלי הייתה: "מעניין מתי הם יעלו עליי, מתי יגלו שאני לא באמת מצחיקה". כששמתי לב למחשבה הזו, ניסיתי לנתח אותה. שאלתי את עצמי, "למה אני נמצאת במקום שבו אני נמצאת?" ועניתי שכנראה מישהו ראה בי משהו, ולא יכול להיות שהוא הבנאדם היחיד בעולם שראה את זה. ואחר כך, כשהתחלתי לעבוד ברדיו, גם היו לי מחשבות מפחידות, שאני עומדת לאבד את העבודה הזו. כששמתי לב לזה בדקתי עם עצמי, למה המחשבות האלה מגיעות? הרי מישהו רצה אותי, בחר אותי, מעוניין שאני אשדר, שיש לי מה לתת.
"לקבל כאפות כל הזמן וללמוד מהכאפות האלה"
כשאני כותבת בפייסבוק על האורחים שמגיעים לפודקאסט, אני מקבלת כל מיני תגובות וכל מיני שאלות. אנשים מתלהבים מהאורחים ויש שיח חיובי בדרך כלל. הפעם התגובות היו ממש מקוטבות. היה אפילו אדם שכתב שמקסימום אאבד כמה מאזינים.
ומה, את באמת לא מפחדת לאבד מאזינים?
הייתה לי מחשבה כזו, שאולי באמת אנשים לא יאהבו את התוכנית. וכשהתעכבתי על זה אמרתי לעצמי, "את לא יכולה לפעול ככה, שאולי יש אנשים שלא יאהבו את הריאיון – אז אני לא אעשה אותו".
זה מעניין. בכל פעם שאנשים מביאים אותי לשיתוף פעולה או לריאיון ושואלים אותי על האופן שבו אני מתבטאת, אני חושבת לעצמי, איך אתם יכולים לבוא ולשאול אותי איך אני שמה ז*ן, כשאתם עושים בדיוק אותו הדבר בזה שאתם לוקחים את "הסיכון" בלעבוד איתי?
אבל אני לגמרי יודעת שהאנשים שמבקרים אותי פשוט לא מכירים אותי. הם הרי בחיים לא דיברו איתי אחד על אחד, אין להם משהו אישי נגדי כבנאדם. הם אימצו איזושהי תפיסה של "זאת'י פרופורמורית שמבאסת אותי". וזה אפילו לא חייב להיות קשור אליי - יכולות להיות לזה מיליון סיבות. השורה התחתונה היא שהם מכירים אותי בגלל הדמות הפומבית שלי. לא אותי. ואני מקפידה על ההפרדה הזו בין הדמות שלי לאדם שאני. אם אני אקח את הביקורת באופן אישי, אין לי יותר מה לעשות במקצוע הזה.
להגיד שזה קל - ממש לא. אני לא נהנית לקרוא תגובות לא טובות, זה לא סבבה להרגיש שהדמות הציבורית שלך לא אהובה. היו תקופות שזה הוריד לי את הביטחון העצמי - אבל על כל אדם שלא אוהב את הדמות שלי יש אחר שמת עליה. אני לא מתעלפת מזה וגם לא מזה.
כדי לשמור על האיזון, אני מקפידה להזכיר לעצמי כשאני שוטפת כלים או מנגבת את הראי - הנה, אלו החיים הרגילים, הנורמליים, החיים עצמם. לא מה שקורה על הבמה וברשתות.
נשמע שהמקצוע שבחרת לך דורש הרבה אומץ. את מרגישה אמיצה?
אני לא חווה את זה כאומץ. לדעתי, אומץ זה להיות פקח חנייה. אני לא מרגישה אמיצה, אני נהנית ממה שאני עושה. יש דברים פחות נעימים. למשל, אני עומדת על הבמה, אומרת פאנצ'ים ו-דממה. הקהל לא צוחק. זה חתיכת ייבוש, זאת כאפה רצינית, אבל זו המשמעות של סטנדאפ - לחטוף כאפות וללמוד מזה. אני לוקחת את הייבושים האלה כהזדמנות ללמוד, להשתפר. אם יש בדיחה שלא עובדת אני בודקת למה היא לא עבדה. כל אדם שמתעסק בסטנדאפ חייב לאמץ דפוס חשיבה שאומר: עכשיו זה לא עבד, בפעם הבאה זה יעבוד. זה בדיוק כמו להתאמן על גלישה בסקייטבורד, אתה תקפוץ, תיפול, תשבור יד תתהפך, אבל אם תמשיך להתאמן, אתה תהיה גולש מוצלח. ככה בדיוק עם סטנדאפ - אתה תתרסק על הבמה, תוציא את נשמתך, תחטוף כאפות, עד שתצליח.
ככה זה עובד, כמו בכל תחום בחיים.
את לוקחת את ההומור ואת המקצוע לחיים?
באופן כללי אני אדם חיובי, אני מנסה לאתגר את עצמי כל פעם ולראות איך מהסיטואציות הכי מחורבנות וקשות – אפשר להוציא משהו אחד לפחות טוב. אחד. אם מישהו מספר לי שהוא היה צריך לפרוש ממשהו – אני אומרת, "היי, אז עכשיו יש לך זמן לעשות משהו אחר שמאוד רצית לעשות", או לפעמים אני מסתכלת על סיטואציות כמו על בדיחה וזה מאפשר לי להתנהל בצורה אחרת ולמצוא דרכים מעניינות להתמודדות עם דברים מורכבים ועם קונפליקטים. זרקו בדיחה באמצע ריב ותראו מה יקרה.
לסיום, יש משהו שאת רוצה להגיד לאנשים שהתנגדו לאירוח שלך בפודקאסט?
כן. תזכרו שמה שאתם רואים בטלוויזיה עבר הרבה מאוד עיבודים. וגם כשדברים נראים לכם מאוד ברורים וחד-משמעיים, תמיד יש עוד צדדים למטבע. כשאני הבנתי את זה מפלס השיפוטיות שלי צנח פלאים. זה הרבה יותר מעניין לנסות לקלוט את התמונה הגדולה, המורכבת, מאשר להסתפק רק במה שבחרו להראות לכם. תנסו את זה.
פעמים רבות אנחנו נוטשים את החלומות שלנו בגלל פחדים, בגלל קשיים אמיתיים ומדומיינים, בגלל שנדמה לנו שאנחנו לא מספיק טובים, בגלל חששות מתגובות הסביבה. השיחה עם לאה האירה אצלי את הזוויות הזו, של התמודדות עם המחיר שהגשמה עצמית גובה, והאופן שבו אפשר להתמודד עם ביקורת חיצונית ורעש פנימי. לא מדובר בפתרון של זבנג וגמרנו, אלא בתהליך מתמיד שדורש כנות רבה, דיוק של הקול הייחודי שלנו, השתפרות מתמדת והתחמשות בעור עבה. לעולם לא נצליח לרצות את כולם, אז אולי כדאי שנפסיק לנסות?
שתפו בקבוצת הפייסבוק, מה השיחה עם לאה העלתה בכם.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״