מיליארד סינים לא טועים, וגם החידות שלהם לא רעות בכלל; ״קסם לוכד האצבעות״ הוא חידה פשוטה, אך חכמה. אתם מכניסים את שתי האצבעות השמנמנות שלכם לתוך צילינדר צר, סרוג ועשוי במבו, כל אצבע מצד אחר. אחרי שהשתחלתם פנימה, ונפרדתם מחופש התנועה של האצבעות שלכם, אתם מקבלים את ההנחייה - ’עכשיו תנסו לצאת‘. אתם מנסים למשוך את האצבעות החוצה, אך אבוי, כמה שאנחנו מושכים יותר, כך הצילינדר המתוחכם רק מתהדק עוד ועוד והאצבעות פשוט תקועות. איך בכל זאת פותרים את הקסם ושורדים כדי לספר? כדי להיחלץ מהלוכד, מתברר שכל מה שנדרש, הוא לנסות, אבל הרבה פחות. במקום למשוך, כדאי דווקא להרפות, ואפילו להיות מוכנים לקחת את הסיכון, ולדחוף את האצבעות בכיוון ההפוך, עוד קצת פנימה, ו-טאדאם! האצבעות משתחררות לחופשי.
מבלי להרחיק עד לסין, בקלות תוכלו למצוא מלכודות-קסם-לוכדות גם בחיים שלכם, כאלו שמזהות אם אתם לוחצים חזק מידי ובטעות משיגים את התוצאה ההפוכה - אחת המלכודות הללו היא ’הדרך אל האושר‘.
Everything Is Amazing And Nobody Is Happy
החיים שלנו היום, אם נודה לרגע באמת, הם טובים. מאוד. נכון, מדי פעם נגמרת לנו הבטריה של הנייד באמצע היום, או שאנחנו בדיוק מפספסים את האוטובוס. אני יודעת, זה נורא. אם פעם הייתם צריכים למצוא ממוטה לארוחת הצהריים שלכם, ואחר כך גם להצליח לצוד אותה מבלי למות בתהליך, היום אתם לוחצים על כפתור, וכל הנותר לכם הוא רק לתבול את האגרולים שלכם ברוטב חמוץ-מתוק. צחוק בצד, למרות שאנחנו מאוד אוהבים לומר כמה נורא ה-היום לעומת ה-אתמול - איכות החיים שלנו מרקיעה שחקים; אנחנו בריאים יותר, בטוחים יותר, שבעים יותר, עשירים יותר, יפים יותר, ובכל זאת - פשוט לא מאושרים יותר. דוגמא אחת קטנה מיני רבות לפרדוקס האושר הזה, אפשר למצוא במחקר של מאיירס כבר משנת 2000, נראה המשכורת הממוצעת של האמריקאי הכפילה את עצמה, ובכל זאת - רמות שביעות הרצון נותרו זהות.
הכל מדהים ואף אחד לא מאושר - אמר לואיס סי.קיי. כמה שהחיים הולכים ומשתפרים, אנחנו רק מבינים, כמה טוב זה יכול להיות, כמה בקלות הבעיות יכולות להפטר, כמה הכל באופן אובייקטיבי פשוט מושלם, אבל עדיין, משהו ממש חסר. הקדמה נותנת לנו את הפנאי ואת הפריווילגיה לשאול את עצמנו שאלות כמו: ’האם החיים שלי מספיק טובים?‘, ’איך אשפר עניין כזה או אחר?‘, ו‘איך אוכל להיות מאושר יותר?‘ במצב כזה, החיפוש אחר האושר משגשג. אבל יש עוד תחום שמשגשג במקביל וצריך לדבר גם עליו - הדכאון.
שברי מאמץ
״כמה שאני מתאמץ, כך יש לי יותר מזל״, אמר תומאס ג׳פרסון, מהאבות המייסדים של ארה״ב ומחבר הכרזת העצמאות שלה, ואנחנו מסכימים. ברב המוחלט של התחומים בחיים שלנו, שווה מאוד להתאמץ. תשקיעו יותר שעות במכון הכושר, ובמוקדם ובמאוחר תראו איזה תלת-ראשי מתנפח. תלמדו 30 מילים ביום, ותוך שנתיים האנגלית שלכם לא תבייש את המלכה אליזבת. אך בסיפור על אושר, החוקיות הזו לא תמיד תקפה. ככל שהמטרות שלנו יותר אמורפיות, יותר גדולות ויותר דיכוטומיות כך הסיכוי שהמאמץ יהיה לשווא גדל, ועשוי אפילו לגבות מחיר בפני עצמו.
במחקר שנערך בשנת 2011 על ידי אוניברסיטת דנבר בשיתוף האוניברסיטה העברית, נבדק הניסיון המכוון והציפייה להגביר את רמות האושר ברגע מסויים. נבדקים קראו באופן אקראי אחת משתי כתבות: קבוצת הניסוי, קראה על כמה שזה נפלא, לגרום לעצמך להיות מאושר מרגע לרגע. קבוצץ הביקורת לעומתם, קראה מאמר אחר שלא התייחס לאושר בכלל. באופן פרדוקסלי, התברר שאלו שניסו למקסם את האושר שלהם בשלב הבא של הניסוי, בסופו של דבר הרגישו פחות טוב מקבוצת הביקורת. החוקרים הסבירו שהירידה במצב הרוח מגיעה כתוצאה מהאכזבה וההאשמה העצמית של הנבדקים - ״למה לא הצלחתי לגרום לעצמי להיות מאושר?״. הניסיון לחוות עוצמות גבוהות של אושר, בצירוף הרעיון שזה בכלל אפשרי עשוי ליצור את האפקט ההפוך. לא תמיד יותר מאמץ מוביל ליותר אושר.
הצצה לתוך שיחה פנימית של חלקינו תשמע בערך כך: ״נו, אני מאושר? זה מספיק? זה פשוט לא מדויק. אני יכול יותר. מגיע לי יותר.״ מצד אחד, באמת, למה לא לחתור ליותר? שווה לנסות לשפר. ומצד שני - באיזשהי נקודה, הגבול כנראה יעבור, ונצטרך לשים לזה סוף. אולי אתם גם מספיק טובים ככה? אולי זה גם ממש בסדר שכלום לא ישתנה? ומי אמר שהכל חייב להיות כל כך ״מדויק״ כל הזמן?
אנשים שבעי רצון לא קמים בבוקר ושואלים את עצמם יום-יום ״נו, אז היום אני כבר מאושרת?!״. הם חיים את חייהם בתחושה שהחיים בסה״כ אחלה, סבבה, יופי, מבסוט בסה״כ. ולא - ״וואו מדהים-מושלם-פונפונים-באוויר וקשתות מדלגות על ענן. אם תחזיקו פעם בשאלונים להערכה של שביעות רצון, לא ישארו לכם נצנצים על הידיים, אלא תמצאו אוסף של שאלות נחמדות כמו: ״אני מכיר תודה על הטוב שבחיי״, ״בסה״כ אני מרוצה מחיי״. השאלות שאנחנו שואלים, ישפיעו עלינו יותר מאשר התשובות שנמצא, ועיסוק אובססיבי במושגים יפים-מידי לאו דווקא יעלה יפה. כך, נמצא גם במחקר שנערך בשנת 2014 באוניברסיטת צפון קרולינה בשיתוף אוניברסיטת קליפורניה. החוקרים ראו שכמה שאנשים יותר העריכו ונתנו משקל גדול לאושר (בהסכמה עם משפטים בסגנון ״אם אני לא שמח אז משהו לא בסדר איתי״), כך הם היו פחות מאושרים. לעומת זאת, אנשים שהעריכו יותר פעולות שעוזרות להם להרגיש טוב, כמו לפגוש חברים, לשמוע מוזיקה או לנוח, היו מאושרים בהרבה.
לשיחה על פרדוקס האושר (והשלווה), נפגשתי עם עפרה מירון ליכטר, פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. כתבה זו נכתבה בהשראה השיחה שלנו ומסכמת גם חלקים ממנה. ״פעם שלווה הייתה באופנה, כולם חיפשו שלווה״, מסבירה עפרה, ״אבל היום שלווה זה אאוט ואושר זה אין״.
[בפודקאסט שהקלטנו יחד, התייחסנו גם בהרחבה לבעייתיות שבחיפוש אחר השלווה]
מחכים לגודו
מחזה האבסורד ״מחכים לגודו״ של סמואל בקט מתאר שני נווודים, מעט מגוכחים, העומדים בצד הדרך ומחכים לגודו. הבעיה היא שגודו, לעולם אינו מגיע, ולמען האמת, אף אחד גם לא יודע בדיוק מי הוא בכלל. כיאה לז׳אנר האבסורד, המחזה עוזר לנו לגבש מעט הומור עצמי על התופעה הזאת שקורית לנו עם האושר - אנחנו מחכים, אבל לא ברור למה. כשאנחנו מחפשים אחר האושר, אנחנו מחפשים אחר יישות מאוד לא ברורה, אמורפית, טוטאלית, ויותר מזה - דיכוטומית. בגלל החשיבה הדיכוטומית, ״הכל-או-כלום״ שלנו, כל דבר שאינו אושר, בקלות נעשה להפך מאושר: אם אין אושר - זו אומללות. גווני הביניים של ה-בסדר, אחלה, שביעות רצון מתונה, נמחקים קליל.
כשאנחנו מחפשים את האושר בכל פינה, עולות מחשבות ה״זה לא מספיק, זה לא זה״, כאילו שיש איזו הנחת מוצא, שאנחנו אמורים להיות מאושרים. מחכה לנו משהו אחר, ממש מעבר לפינה, מגיע לנו שיהיה הרבה יותר טוב מזה, הרבה יותר שלם. כמו בשיר המפורסם, ״רומזים לנו שיש סקס אחר״, אבל בפועל החיים הם לא ממש כאלה, ולא בטוח שיש ״סקס אחר״. ההיאחזות הזאת, ברעיון שזה לא מספיק, יוצרת המון אומללות.
כשאנחנו בסטייט-אוב-מיינד השקול וההגיוני שלנו, אנחנו יודעים לומר שאנחנו לא נהיה מאושרים בכל רגע, ושזה בסדר. אך כשאנחנו במצוקה, ובחוץ מחכות לנו הבטחות גדולות, ההגיון הבריא נפרד לשלום והולך לחפש חיים הרבה יותר טובים - בחיפוש אחר סדנה ועוד סדנה, מעבר מטיפול לטיפול וממדריך עזרה עצמית, למדריך הבא. ועדיין - ״חיכיתי לאושר והוא לא בא״. בקלות נוצרת תחושת תסכול, ומחשבה שאנחנו המטומטם היחיד שלא מצליח להבין/ליישם/לשפר את הכל.
[קראו עוד על הצד האפל של לרצות עוד]
פרפקציוניזם נפשי
התפיסה שהחיים שלנו אמורים להיות מושלמים, מגלמת בתוכה פרפקציוניזם. זה אמנם לא פרפקציוניזם של ״חייבים לקבל 100 במבחן״, או להיות הכי טובים בעבודה, אלא פרפקציניזם נפשי. הנפש אמורה, כביכול, להיות שלמה, ולקבל 100 במבחן האושר. פרפקציוניזם, מסתבר, הוא אחד מגורמי הסיכון לדיכאון. אם כבר התעוררו המנגנונים הפרפקציוניסטיים, אז תצוץ אולי גם האשמה, כלפי אנשים אחרים. הרי בגלל המנוול ההוא, אתם לא מאושרים עכשיו. בנוסף, הרדיפה המוגזמת אחרי האושר, יכולה גם לגרום לנו לחשוב שזה בסדר לפגוע באחר, כי מגיע לי להיות מאושר. כך שהעיסוק המוגזם בעצמי, עשוי להניב את התוצאה ההפוכה. “The self is a poor place to find happiness” כתב פרופ׳ מרטין סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, בכבודו ובעצמו. ה״אני-אני-אני!״ הזה, הוא לא כל כך נחמד.
[קראו עוד על האפשרות לעשות שלום עם הקשיים שלנו]
לא מזמן ניגש אלי בחור חביב בסוף הרצאה ואמר לי: ״אני מקשיב לכל הפודקאסטים, אני קורא שני ספרי עזרה עצמית בכל חודש. ולמרות כל זה, אני לא מצליח להגיע, להבין או ליישם את זה אצלי. יש לך איזה טיפ בשבילי?״. עצרתי, חשבתי. חייכתי, ואמרתי לו: ״כן, יש לי, אבל אני הולכת לאכזב אותך״. ״מפסיק עם כל החיפוש הזה.״. אם חיפוש כה מעמיק, מוביל גם אתכם אל אותה המסקנה בכל פעם - שאתם לא מספיק טובים, כי זה לא עובד עליכם, אז למה למען השם להמשיך במרדף?
רק למען הסר ספק, זה לא אומר שהעצות לא טובות, יכול להיות שהן נהדרות. זה כן אומר, שעבור אנשים מסויימים, כמה שאנחנו קוראים, משווים, ובודקים יותר, כך גם הסטנדרטים והציפיות עולות, והפער בין מי שאנחנו היום לבין מי שאנחנו מדמיינים שנוכל להיות, רק מתעצם. באיזשהי מקום עצוב, כבר היה עדיף שלא לעשות כלום.
איך נבחין בין ההתקדמות והרצון הלגיטימי להשתפר, לבין הסכנה למשוך חזק מידי וליפול? לצערינו, אין גבול ברור לשאלה הזו. לא אוכל לכתוב פה, ״אם אתם קוראים 50 ספרים בשנה״ או ״הלכתם ל-4 טיפולים״, אז הגזמתם. השאלה היא מבחן התוצאה; האם העיסוק בסופו של דבר מחמיר או משפר את חייכם?
משפט שמדבר אלי, הוא “Hold it lightly”, להחזיק את הרצון להשתפר, אבל בעדינות. כשמחזיקים דבר עדין כמו פרפר, אוריגמי או אלפחורס, ומחזיקים חזק מידי, זה נגמר בבכי. זה לא פשוט להחזיק רעיון כמו אושר בקלות, בייחוד כשאנחנו לא מרגישים טוב, ולכן הרבה פעמים מוטב לנו פשוט להרגיש ״בסדר״. אולי במקום להחזיק רעיון, עדיף לחזור למעשים, לפעולות הרבה יותר פרקטיות. במקרה של פרפקציוניזם נפשי, עדיף פשוט לחתור לבינוניות על פני המושלם הבלתי מושג. בסופו של דבר - יכול להיות שהמצב יהיה יותר טוב כך.
[הקשיבו גם לפודקאסט בנושא פרפקציוניזם]
הרצון לחיות טוב אמנם עתיק כחיי האדם, אבל נראה שהיום זה בכל מקום - סדנאות, טיפולים, כדורים, והבטחות גדולות מידי. ודווקא בתוך כל זה, צריך לדבר גם על הסייגים למטרה הבאמת ראויה של שיפור איכות חיים. בתור מישהי שמנגישה את תחום הפסיכולוגיה החיובית, ופוגשת את ההגזמות, הטעויות והפרשנויות הכל כך לא מיטיבות עימנו בפגישות בארבע עיניים, אני מאמינה שלא ניתן לקיים את השיח על שיפור חיינו באופן מלא, מבלי להתייחס למורכבות ולפרדוקס הזה. כשקונספט כלשהו, כל קונספט, מחלחל לתרבות, הוא מתנתק אט אט מהגדרותיו המדעיות, המדויקות והצנועות והופך להיות עניין פופוליסטי, עם שלל עצות, ציפיות וקונספציות, כאלו רחוקות שנות אור מכוונותיו של המחבר (או החוקר או המטפל). שום חוקר או איש מקצוע שמכבד את עצמו, שתתפסו לשיחה, לא יאמר לכם שאתם חייבים להיות מאושרים, ושתמיד תמיד כדאי לשאוף ליותר. הפסיכולוגיה החיובית, שמה לה למטרה לחקור את הצדדים החיוביים והמתפקדים באדם, לצד ולא במקום (!) העיסוק הנרחב של הפסיכולוגיה בקושי, בפתולוגיה ובמחלה. זו אינה עוד אחות של ״חשיבה חיובית״, ״מוכרחים להיות שמח, ו״הכל לטובה״.
[קראו עוד על הסיפור הלא חד צדדי מאחורי הפסיכולוגיה החיובית]
שימו לב שהמילים שלכם לא יפות מידי, גדולות מידי, ושלמות מידי, דברו רגיל. ואז - תמצאו אושר ושלווה.
סתם.
שתפו בקבוצת הפייסבוק איך אתם מאזנים בין הרצון לאושר להסתפקות במה שיש.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״