״שמנופוביה היא ההומופוביה החדשה״ - על מלחמת הרצון והרזון מול בריאות ואהבה עצמית

אני שמנה.

אתה שמן?

אתם שמנים לפי משקל או לפי מחשבה? 

בתוך רצף ארוחות החג הבלתי נגמר, הכפתור הלוחץ בג'ינס ואימת שני הקילו הנוספים שיופיעו בסוף החודש - הזמנתי את איילת קלטר לשיחה שתעשה לנו סדר במערכת היחסים עם אוכל והשמנה. קלטר מנהלת את מרכז "שפת האכילה" לטיפול וללימוד התנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. בתחילת דרכה עבדה תחת הטייטל הפופולארי 'תזונאית קלינית', ואפילו היתה לה קליניקה מצליחה ומלאה בלקוחות במרכז תל אביב. אבל מהר מאוד היא הבינה - זה לא עובד.

תקציר השיחה עם איילת קלטר בפודקאסט "חושבים טוב" - להאזנה לפרק 67 >> לחצו כאן

"כל השמנה והסלתה של תל אביב הגיעו אליי, תרתי משמע. היו הרבה שהתמידו במשך שנים ארוכות, ודרכם הבנתי שקורה פה משהו מאוד מוזר. כולם יורדים במשקל אבל כמעט כולם עולים בחזרה. לא הבנתי מה אני עושה לא טוב, אפילו היו לי הרהורי כפירה, אולי הם מרמים ולא שומרים? אולי הם לא מתאמצים מספיק?"

את מדברת על זה היום כאילו את מתוודה פה על חטא קדום.

"לדעתי עשיתי נזק למטופלים שלי מתוך רצון טוב, גררתי אותם למסע שלכאורה יציל אותם מהמשקל הנוראי ומלהיות שמן. לא ידעתי את מה שאני יודעת היום – שכל מי שיורד במשקל מעלה אותו, לפעמים בריבית. בזכותם גיליתי את זה, וזה היה מאוד מטלטל. זה זרק אותי למסע חקר מקצועי ואישי ארוך ולא קל.

"החברה שלנו מתעסקת במשקל כמשהו שמגדיר את מי שאתה, כאילו יש לזה איזושהי זהות, משמעות, או ערך. רק שהמשקל לא אומר כלום, כמו שצבע, נטייה מינית וגיל לא אומר עלינו כלום. זאת הבנה שמצד אחד מאוד משחררת, ומצד שני מאוד מבהילה".

יש אנשים בתת משקל, במשקל תקין ובמשקל יתר -  בכל אחת מהקבוצות יש בריאים יותר ופחות. על מי אנחנו מדברות היום?

"אנחנו מדברות על החברה הישראלית בכלל. אנחנו חברה בהפרעת אכילה. כולנו לא יודעים מה, מתי וכמה לאכול, מה בריא ומה לא בריא. כל יום צצה 'כת' אחרת – פליאו, עם גלוטן, בלי גלוטן, קטוגנית. אף אחד לא מסתכל על זה שלכל אחד יש צרכים, רעבים וטעמים אחרים. כל ההכללות, הדיאטות, הגורואים, מעיד על הפרעת אכילה חברתית. אגב, זה שאני רזה או שמן לא אומר אם יש או אין לי הפרעת אכילה. אין קשר בין השניים. 

"נקודה נוספת היא שמדד ה-BMI, שאמור להעיד על 'משקל תקין' מזמן פשט את הרגל. הוא לא אומר אם אני בריא או לא, לא מודד את פיזור השומן בגוף, האם השומן שלי בריא, אבל עדיין משתמשים בו במשרד הבריאות. כשמגיע אלי אדם אני לא מתייחסת ל-BMI שלו ולא שוקלת אותו. אין לי משקל בקליניקה, זה לא אומר לי כלום על האדם שמולי. הדבר הכי חשוב זה לראות את האדם כאדם, לא דרך המשקל או האוכל. יש שאלה שאני מאוד אוהבת לשאול את המטופלים שלי - 'מה אתה מרגיש שאתה רוצה לספר לי?' דרך זה אני מצליחה לצלול איתם. 

"כבר בטיפת חלב מסדרים את הילדים על אחוזונים שקבע משרד הבריאות ומתחילים להתעסק במשקל. מחקרים מראים שככל שילד בגיל צעיר יותר ינסה לרדת במשקל, מיד זה ישפיע על התנהגויות האכילה ותפיסת הגוף שלו והסיכוי שהוא יגיע להשמנה גדל רק מעצם העיסוק בנושא. 

"נגיד שמגיע אלי בחור ששוקל 150 ק"ג, יסקרן אותי להבין מה ההיסטוריה שלו לגבי העיסוק במשקל - כמה התעסקו בבית במה שנקרא "Fat Talk" או "שפת דיאטה". זו השפה של מה, למה וכמה אכלת, כמה אתה שוקל, אם תרד שלושה קילו תהיה יותר יפה. אנחנו משתמשים בשפה הזו והיא כל כך פוגענית. זו שפה שהילד שומע מגיל צעיר והוא נאלץ לעבור תהליכי נורמליזציה כדי לעמוד באיזשהו תקן. והוא לא יכול, כי כמו שאדם נולד עם נטייה מינית מסוימת - כך גם המשקל. אנחנו נולדים לתוך שונות מינית או משקלית והיא לגיטימית, ברגע שאני מנסה לערער על השונות הזו הסיכוי שלי להגיע למשקלים גבוהים הולך וגדל. מה הבעיה כשאני רואה אדם שמן? אני מספרת לעצמי סיפור שהוא אוכל לא בריא, עצלן, סובל מהתקפי אכילה, שיש לו אכילה רגשית, ותוך דקה הוא מסתכל על עצמו דרך הסיפור שלי. אדם יכול להיות בריא ולעשות ספורט אבל הוא שמן כי זו הנטייה הגנטית שלו".

אני קצת חלוקה עם מה שאת אומרת עכשיו. מצד אחד אני מסכימה לגבי אותם אנשים שעושים ספורט ואוכלים בריא, אבל יש גם אנשים אחרים שחיים אורח חיים לא בריא והמשקל הוא ביטוי של זה. יש איזשהו קשר בין התנהגויות אכילה לא בריאות למשקל...

"לא, זה בדיוק מה שאני אומרת, זה לא בהכרח. אני יכולה לאכול לא בריא ולהיות רזה, המשקל שלי לא יגיד אם אכלתי בריא או לא בריא. מה יעיד אם אני בריאה או לא? אם באמת אכלתי בריא, אם אני אדם פעיל, אם אני מצליחה לנהל מערכת יחסים בריאה עם הגוף שלי - איך אני מכבדת אותו, מתייחסת אליו, מוקירה אותו. אלה המדדים שאני רוצה להסתכל עליהם כשאני מדברת על בריאות. 

"תינוקות נולדים עם מנגנונים בריאים של רעב ושובע. יש תינוקות שאוכלים הרבה ויש שמעט, זה הכל גנטיקה טבעית שנולדים איתה. כשאני מקטלג אוכל כמותר ואסור אני מתחיל לנהל מערכת יחסים עם האוכל, ולא עם הרצונות והצרכים שלי. אם נורא בא לי שוקולד, אני כבר לא רואה שוקולד אלא את התיוג והמחשבות השיפוטיות שיש לאותו מאכל. אני כבר לא בודקת אם הגוף שלי צריך עכשיו שוקולד, אלא שאני מסתכל עליו מתוך מה שהמחשבות שלי אומרות על המאכל. אני מנהלת עם האוכל מערכת יחסים שבדרך כלל תהיה או הימנעות ממנו או התנפלות עליו. אני כבר לא מצליחה לנהל איתו מערכת יחסים נורמלית ותקינה. 

"ככל שהדיאטה שאדם עשה היתה יותר קיצונית, אז ההשמנה שלו אח"כ תהיה יותר קיצונית. זה מבוסס על מנגנונים מטבוליים, מנטליים וקוגניטיביים. אחרי שאדם יורד במשקל הגוף חווה סטרס וצורך להגן על נק' שיווי המשקל, הגוף נכנס למצב שנקרא פוסט דיאטה. זה קורה גם במצבים של דיאטה שנחשבת קלה לכאורה. מחקרים מדברים על זה שהגוף נמצא בהאטה מטבולית גם 7-8 שנים אחרי דיאטה, הוא לא יכול אחרי זה להיכנס למצב ירידה נוסף. מדיאטה לדיאטה נקודת שיווי המשקל הטבעית משתנה - היא עולה ועולה ולא יודעת לרדת.

"אם נצליח לשנות את היחס שלנו אל האוכל אנחנו לא נהיה עסוקים בו כל הזמן, יהיה איזון טבעי נורמטיבי. איבדנו את הקשב לגוף שלנו. אנחנו לא יודעים מה טוב לנו, אנחנו חושבים שיש מישהו אחר שיודע מה טוב לנו. כשאנחנו מודעים לאכילה, מקשיבים לגוף ולמחשבות שלנו על האוכל אנחנו מאפשרים לעצמנו בחירה. היות ורוב היום שלנו בנוי על אוטומטים אנחנו לא פנויים להקשיב מה הגוף אומר לנו - ואז אנחנו מפסידים".

תראי, אי אפשר להתעלם מזה שאנשים בוחרים לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע, ואולי יש מקום לפרשנות בדברים שאת אומרת. יכול להיות שיש אנשים שרוצים לרדת במשקל, ועם כל הכבוד לבריאות ואהבה עצמית, הם יבחרו לשמוע שהדרך שאת מציגה היא עוד תכנית הרזיה?

"אני אגיד את זה בצורה בוטה ואז אסביר. 95%-97% מעלים את המשקל שהורידו. אין לי פתרון אחד ובר קיימא לשמירה על המשקל. אותם בודדים שכן מצליחים לשמור אלה אנשים שהופכים להיות פנאטיים ובהימנעות אינסופית. המסקנה היא שהגוף מנצח את כוח הרצון. יש לו מנגנונים טבעיים במטרה לשמור על עצמו והוא לא מאפשר לשמור על התוצאות שהורדנו. לכן, רצוי שנאכל בריא ונהיה פעילים. אנשים שנכנסים למשחק הזה של הדיאטות מתקשים לאכול בריא, וגם מערכת היחסים שהם מפתחים עם הספורט מבוססת על אותה שפת דיאטה שיש להם עם האוכל. זו שפה לא בריאה, כפייתית ומאשימה. אני חושבת שאנשים היום מבינים לאט לאט את המציאות הזאת, את מורכבות המשחק. זה כבר דיי ברור שמדובר במשחק מכור, אבל בגלל פוליטיקות של כסף שקיים בתחום הדיאטות אנחנו מתעלמים. כל תכניות ההרזיה, למרות התחפושות השונות שלהן, בסופו של דבר מוכרות לך חלום של ירידה במשקל, רזון, להיות 'שווה'.

"ואולי זה מביא אותנו לדבר על האדם השמן בחברה שלנו, והוא לא חייב להיות 150 ק"ג. הוא פשוט חווה כל הזמן אפליה - בחנויות הבגדים, בבית, ברפואה, בפרסומות. הוא כל היום מרגיש אשם, נמדד מתנצל. היום מדברים על זה שתכניות ההרזיה הן כמו טיפולי המרה להומואים - שמנופוביה היא ההומופוביה החדשה. קשה לנו להבין את זה, לוותר על העיסוק במשקל בגלל כוחות כלכליים ופוליטיים שעוטפים את זה בשם הבריאות. אני אומרת את זה בצורה צינית כי כבר עולם הרפואה יודע את האמת - אין שום פתרון גורף. אם יש לי ילד שנולד עם נטיה להיות עגלגל, ואגדל אותו בתוך תפיסה עצמית חזקה של אכילה בריאה, חיים פעילים, אהבה עצמית וכבוד לגוף - אולי הוא לא יהיה רזה, אבל הוא יהיה בריא, בנפשו וגופו".

שלכם,

יהודית

תקציר השיחה עם איילת קלטר בפודקאסט "חושבים טוב" - להאזנה לפרק 67 >> לחצו כאן