עדיף כישלון מפואר?מה אפשר ללמוד מהכישלונות שלנו


כשהכישלון פוגש אותך, הוא פוגש אותך ב-200 קמ״ש.

רק המחשבה על כישלון מסוגלת לגרום לנו לקפוא במקום, ולפתוח תהום עצומה בינינו לבין המטרות שלנו. הפיתוי לשמור על החזות החיצונית המושלמת, של זה ״שיודע הכל״, עשוי לבוא על חשבון למידה והתפתחות. 

אם תחפשו בגוגל "כישלונות מפורסמים", תקבלו למעלה מ-51 מיליון תוצאות. אם תמשיכו לחפש יעלו שמות רבים כמו מייקל ג'ורדן, תומאס אדיסון, סטיבן שפילברג, אלברט איינשטיין וגם לאונרדו דה וינצ׳י. כשאנו קוראים שגם המדענים והאמנים הגדולים ביותר היו פעם אנשים שלא ממש הלך להם, אנו מרגישים קצת יותר טוב לגבי דברים שלא מסתדרים לנו. 

דה וינצ'י למשל, מספר מלחי, היה בחור מאוד מוכשר. כולם אהבו את היצירות שלו, אבל הוא גם נחשב לאיש מקצוע בעייתי. יותר מזה, בתקופתו בפירנצה ממש יצא לו שם של לוזר, אדם שמתחיל פרוייקטים ולא מסיים אותם. מי ששכר אותו בשביל יצירה היה ממתין שנתיים לתוצר, וגם אז לא בטוח שהיה מקבל אותה. הציור של המונה ליזה למשל, מעולם לא הגיע למי שהזמין אותו. 

בכלל, חייו היו מאבק. בגיל מאוד צעיר אמא שלו עזבה אותו, ולאונרדו גדל אצל הסבא והדוד שלו כי אביו נסע המון במסגרת עבודה. לאונרדו היה ילד סקרן וכל הזמן שאל שאלות שאף אחד לא ידע לתת לו תשובות עליהן, הוא חי בתסכול במשך רוב ילדותו. למזלו ובזכות כשרונו, בגיל 12 התקבל לעבוד בפירנצה והצליח להתפתח. עם זאת, כשהתבגר, הוא נשלח לבצע פרויקטים גדולים ושאפתניים שלא סיים. זה כמובן השפיע על התדמית הבעייתית שלו. יצא לו שם של בטלן שבמקום לצייר מתעניין בתיאוריות וניסויים מדעיים. חלק מלקוחותיו היו כל כך לא מרוצים עד שתבעו אותו, והוא מצא את עצמו מתמודד מול בתי משפט, תביעות ואפילו נכנס לכלא לכמה ימים.

בשיחה משותפת צללתי יחד עם יובל מלחי, מרצה ומומחה להיסטוריה, אל הכישלונות הגדולים של לאונרדו דה וינצ'י – כל הדרך אל פסגת ההצלחה. הפעם אני זו שהתארחה אצל יובל, שהציע לי להציג את דרכה של הפסיכולוגיה החיובית להתמודד עם סוגיה חשובה שנוגעת בכולנו. כי מי לא טעה, נכשל והרגיש קצת (או הרבה) אפס? בעולם שמבוסס על מדדים, יעדים, ציונים והשוואות - המונח כישלון מקבל תוקף משמעות. אני מקווה שתמצאו בשיחה שלנו עניין וערך, ואפילו תגלו שיש לכישלון עוד פנים לצד תחושת הבאסה והכאב.

יובל: אז מה הסיפור שלנו עם כישלונות, איך כישלון לפעמים יכול להיות משהו טוב ולפעמים משהו רע? זה תלוי באיך אנחנו מסתכלים על זה?

יהודית: "כישלון והצלחה הם מושגים מאוד סובייקטיבים. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתחילים לחבר בין ההצלחות והכישלונות שלנו לבין הערך העצמי שלנו, כמה אני שווה ומה זה אומר עלי שנכשלתי. שם הדברים מתחילים להסתבך".

יש לי הרצאה על המצאות וממציאים. אני מדבר בה על כך שהדרך של ממציאים להצליח היא להיכשל שוב ושוב. ג'יימס דייסון שהמציא את שואב האבק המצליח עשה 5,126 ניסויים עד שבניסוי ה-5,127 הגיע לתוצאה שדמיין וראה בחזון שלו. החוויה של כישלון-כישלון-הצלחה-כישלון חשובה מאוד בתהליך.

למרות זאת, הנטייה היא לא ללמד ילדים שכישלון יכול להיות דבר נהדר. ילד שמקבל 40 במבחן כנראה לא יזכה לתגובה מסוג '40 במבחן זה מעולה, אתה יודע כמה פעמים אדיסון נכשל?' איך אפשר ללמד את הדור הצעיר שכישלון יכול להיות דבר נהדר?

"אתה מרים להנחתה כדי שנדבר קצת על דפוסי החשיבה שלנו, דפוסים מתפתחים ודפוסים מקובעים. אדם עם דפוס חשיבה מקובע יגיד שהיכולות, הכישרונות והאינטליגנציה שלי הן קבועות, 'זה מה יש, זה אני וזהו'. לעומת זאת, בעל דפוס חשיבה מתפתח יטען שאפשר ללמוד ולהשתפר ולהתקדם כל החיים. 

"האמונה שלי בכל אחד מהדפוסים תשפיע עלי מאוד. אם אני מאמינה שהיכולות שלי לא משתנות או שההישגים שלי מעידים על מי שאני, אז כל כישלון יהווה חותמת והוכחה שהאמונה שלי אכן נכונה. לא התקבלתי לאוניברסיטה? אז אני לא שווה וחכמה מספיק. זה דפוס חשיבה מקובע. לעומת זאת, איך האדם בעל דפוס חשיבה מתפתח מתייחס לאותו כישלון? הוא כנראה יגיד 'אוקיי, עדיין לא. עדיין לא לאוניברסיטה הזאת, בהמשך זה אפשרי. אני יכול לשפר את היכולות שלי, ללמוד עוד, להתכונן'. 

"הדפוסים האלה משפיעים גם על כמה שאנחנו מוכנים להתאמץ. עבור בעלי דפוס חשיבה מקובע המאמץ יהווה סימן שהם לא יכולים. הרי דברים שהם יכולים יהיו קלים עבורם, אז למה את צריך להתאמץ? עבור בעלי דפוס חשיבה מתפתח, המאמץ הוא עדות להתקדמות".

אז אם יש ילד שנכשל במבחן מה אני יכול להגיד לו בשביל להטמיע את הזרעים החיוביים של דפוס מתפתח?

"אני לא חושבת שיש נוסחה מדויקת או טקסט קבוע של 'כל הכבוד אבל פעם הבאה בוא נלמד'. השאלה היא האם אתה בתור הורה באמת מאמין שהמבחן הזה מעיד משהו על הילד? אני חושבת שאם אתה לא מאמין אז זה יתבטא בדברים שתגיד. אם תאמין שזה מעיד, אז זה גם יבוא לידי ביטוי, סביר להניח שניתן כותרת או חותמת במקום להכווין לשאלות מקדמות כמו 'מה למדת מזה? מה אנחנו רוצים לעשות אחרת פעם הבאה?'.

"יש מחקר מעניין של קרול דואק, פסיכולוגית מסטנפורד שהגתה את שני דפוסי החשיבה. בניסוי השתתפו ילדים בני עשר, דואק חילקה אותם לשתי קבוצות אקראיות. היא נתנה לשתי הקבוצות מבחן זהה שתואם את הגיל שלהם, ותוצאות המבחן הראו שכולם באמת הצליחו פחות או יותר לענות על השאלות. בשלב הבא, היא הגיבה על תוצאות המבחן של שתי הקבוצות באופן שונה. לילדי הקבוצה הראשונה היא אמרה 'איזה גאון אתה, כל הכבוד, אתה כזה חכם. וואו, איזה עתיד יש לך'. לחצי השני היא אמרה 'ממש התאמצתם, כל הכבוד על שהשקעתם ועבדתם קשה, תמשיכו ככה'.

"בשלב הבא דואק אפשרה לכל אחד מהילדים לבחור בין מבחן קצת יותר קשה מהמבחן הראשון לבין מבחן קצת יותר קל. התוצאות הראו שהילדים שהחמיאו להם שהם גאונים וחכמים בחרו במבחן הקל, לעומתם, הילדים בקבוצה שקיבלה מחמאה על העבודה והמאמץ הסכימו להתנסות במבחן קשה יותר. מה ההסבר? ה'גאונים' בעצם פחדו לאבד את הכותרת שקיבלו. זה בדיוק החיבור שבין הישגים לבין ערך עצמי. התוצאה הופכת לשיקוף של מי אני, כמה אני שווה, ואני לא רוצה לפגוע בזה. בשלב האחרון של הניסוי נתנו לכל הילדים מבחן ברמת קושי גבוהה יחסית הגיל שלהם. הילדים שהחמיאו להם על גאונותם הגיבו בתיסכול קשה. הם קרעו את המבחן, צעקו, בכו, לא רצו לשתף פעולה. הילדים שהחמיאו על הדרך והמאמץ? הביעו עניין, התעניינו מהאתגר ושיתפו פעולה. חשוב לציין שהניסוי בחן את ההשפעה של המחמאות הקטנות האלה על הילדים ומדובר ניסוי נקודתי שלא כמו ההורים שמשפיעים על הילד כל החיים".

אני חושב שבמקום להגיד לילד מה לחשוב, אולי כדאי לפעול הפוך. לשאול אותו - מה אתה לומד מהמבחן או מה אתה לומד מהכישלון הזה? אם היינו מחזירים את הגלגל אחורה מה היית עושה אחרת? לתת להם להגיע לרעיון, לפתרון או למחשבה בעצמם ולא לחלק להם מחשבות.

"המילה 'כישלון' היא מין כותרת חד משמעית שמכסה טווח מאוד רחב של מקרים. יש כמה סוגים של כישלונות. יש כישלונות כמו של לאונרדו שאנחנו אומרים 'וואו, בזכותו קרו בהמשך דברים אחרים, הוא גילה דברים מעניינים', אבל יש גם כישלונות שהם מאוד טיפשיים. אני יכולה להגיד בוודאות שיש מבחנים שנכשלתי בהם ואם הייתי משקיעה עוד יום אחד ולומדת הייתי מצליחה. אנחנו לא יכולים להגיד לגבי כישלון מהסוג הזה 'כל הכבוד לך שנכשלת ככה בסוף תצליח', נכון? זה יהיה קצת מתלטף ונחמד מדי. לעומת זאת, אם אני מנסה למצוא תרופה לסרטן או לפתוח עסק חדש ואני נכשלת, הסיפור אחר לגמרי. 

"איימי אדמונדסון מהרווארד חוקרת את נושא הכישלונות והיא מדברת על שלושה סוגים של כישלון. הראשון הוא טעויות שאפשר היה למנוע, נגיד שנהגת בזמן ששלחת הודעה בטלפון וחס וחלילה קרתה תאונה. אנחנו לא נשב ונהלל את הכישלון הזה, זאת טעות טיפשית ומסוכנת. סוג שני הוא טעות כתוצאה מבעיה מורכבת. אנחנו לא תמיד יודעים בדיוק איך לעשות משהו, וזה לא תמיד קל לעשות הכל ברמה טובה. נניח אפייה של אלפחורס, אומרים שקשה מאוד להשיג את המרקם המדהים שלו. יש המון תנאים ודברים לקחת בחשבון, מספיק שמשהו אחד לא יהיה מדויק כדי שזה ידפוק את כל הסיפור. אנחנו כנראה נסלח לנו קצת יותר על זה שטעינו ונפלנו כי העולם משתנה ומורכב. 

"הכישלונות הכי ראויים לשבח נקראים על פי אדמונדסון 'כישלונות אינטליגנטיים'. אלה ניסויים, ממש כמו ניסוי מדעי, שאנחנו עושים כדי לגלות משהו חדש. אם ניסיתי להקים עסק והיתה לי השערה על למה העסק הזה יעבוד, למה אנשים יאהבו את זה, איך זה יפתור בעיה קיימת, ונכשלתי - אז פה יש הרבה מה ללמוד".

לפעמים אני נכשל בגדול, כמו שדודו טסה אומר 'עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה'. יצאתי עם פרויקט גדול, הלכתי על כל הקופה - וזה לא מצליח. אני מתחיל להגיד לעצמי 'וואלה, אני לא מספיק טוב. אולי משהו במה שעשיתי לא היה טוב', איך אני יכול לנתק את הכישלון מהערך העצמי באמת?

"הרבה פעמים אנחנו חווים כישלון ואנחנו רואים רק אותו. יש תופעה שנקראת אשלית המיקוד שפרופסור דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה מדבר עליה. אנחנו מתמקדים במשהו והוא הופך להיות הדבר היחיד, באותו אופן אני חושבת על איזה רכב לקנות ופתאום רכבים נראים לי דבר ממש חשוב בחיים. אותו דבר עם כישלון, אם עבדתי על פרויקט במשך שנה והוא נכשל, הכישלון הוא כל מה שאני רואה מול העיניים, ראיית מנהרה שמתמקדת בזה".

זה אסון, שנה שלמה לעבוד על משהו ולהיכשל. איך אפשר לא לקחת את זה באופן אישי?

"אחת הדרכים המעניינות להתגבר על אשליית המיקוד היא להסתכל גם על שאר החיים. יש עוד דברים בחיים שלי חוץ מאותו עסק שנכשל. הרבה פעמים אצל אנשים עם נטיות לפרפקציוניזם יש הידבקות למשהו אחד שמעיד על כל מי שהם. אם אני לא מושלמת אז אני אפס, כן? העסק לא הצליח וזה הופך אותי לפחות טובה. להסתכל על התמונה הגדולה זאת עצה טובה בעיני. דבר שני, נדרש כאן המון תרגול.

״אני חושבת שכל אדם יסכים שזה נשמע מאוד הגיוני, נכון? ברור שכישלון לא מגדיר את האדם כולו, השאלה היא איך אני מיישמת את זה בחיים שלי ברגע האמת. האם אני מצליחה בזמן אמת להגיד לעצמי 'אוקיי נכשלתי, מבאס בטירוף. ועדיין, יש עוד דברים בחיים שאני מצליחה בהם. הכישלון לא אומר עלי שאני טיפשה או לא מספיק טובה'. 

"חשוב לשמור על שיח יותר רחב, תפיסה גדולה שיש לנו על עצמנו. מעבר לזה, אני חושבת  שכישלון הוא לא תמיד דבר רע ולפעמים אפילו כדאי להכשיל משהו בכוונה, פשט לעזוב".

כמו מה? תני דוגמא.

"אני לומדת לתואר, הגעתי לשנה השניה ואמרתי 'אוקיי, זה לא באמת בשבילי'. הרבה פעמים יש את התפיסה הזאת של התמדה, נכון? צריך להתמיד ולהמשיך. נפוליאון אמר 'הניצחון שייך למתמידים', יש פוסטרים עם המילה התמדה, זה משהו מאוד חזק בחברה שלנו. ועדיין, אם תסתכל על אנשים מאוד מצליחים, ואולי לאונרדו גם היה כזה, הם עוזבים המון דברים. הם נמצאים בפרויקט מסוים ויודעים להגיד חלאס, אין בזה עוד טעם.

"אנחנו כל כך מפחדים מהמילה הזאת 'כישלון' עד שאנחנו מוצאים את עצמנו מתנהגים בצורה לא מאוד הגיונית לפעמים. אנחנו ממשיכים להשקיע בדברים שאין טעם או לא חכם להשקיע בהם. יזמות היא דוגמא טובה, השקעתי מיליון שקלים בפרויקט שכבר דועך במשך שנים ורק מפסיד כסף, אבל כבר השקעתי אז אני אמשיך עוד קצת. בעצם אני מפסידה עוד יותר כסף ועוד הזדמנויות לעשות דברים אחרים. 

"אני יכולה להעיד באופן אישי שהמקרים בהם 'הכשלתי' את עצמי ובחרתי לעזוב קידמו אותי לא פחות מהדברים שהמשכתי. עזבתי תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת מינכן בגרמניה, עזבתי מעבדה נחשבת שהייתי שם עוזרת מחקר, ביטלתי פרקים בפודקאסט שהקלטתי והשקעתי בהם אלפי שקלים, עזבתי תוכניות לימוד". 

כשאת עוזבת נגיד תואר באמצע את לא ממש מרגישה 'איזו טובה אני'..

"באותו רגע שאני פורשת זה מרגיש רע. השקעתי זמן, אנרגיות, כסף וזה כאילו הולך לפח. אבל רק בכאילו, כי בזכות מה שעזבתי יכולתי לעבור לתוכנית הלימודים בפסיכוביולוגיה, שהרבה יותר עניינה אותי וקידמה אותי. מצאתי מעבדה שנתנה לי יותר הזדמנויות לחקור ולהתפתח, הוצאתי פרקים יותר טובים בפודקאסט. מצאתי דברים שקידמו אותי. אם לא הייתי עוזבת בגלל הפחד מכישלון, בגלל האגו, או בגלל ש'כבר השקעתי, חבל', אז הייתי ממשיכה לעשות דברים שפחות מקדמים אותי.

"כשמסתכלים על יזמים גדולים רואים הצלחות שכולנו מכירים, אבל יש גם המון ניסיונות שהם התחילו והפסיקו. יש סיפור על וירג'ין קולה, מכיר את וירג'ין קולה? לא. למה לא שמעת עליה? כי אף אחד לא קנה אותה. פרויקט ענק שנכשל, זו היתה קולה שניסתה להתחרות בפפסי וקוקה קולה. היזם הוא ריצ'ארד ברנסון, איש עסקים שעומד מאחורי 400 עסקים שנכשלו. הוא אחד היזמים המוצלחים בעולם, כי יש לו 200 שכן הצליחו. 

"הרבה פעמים ביום יום שלנו יש יותר דברים שאנחנו מצליחים בהם מאשר נכשלים. לרוב השגרה שלנו היא סך הכל בסדר גמור, אפילו טובה, ויש מעט דברים שאנחנו נכשלים בהם. הם הרבה יותר כבדים, אנחנו חושבים עליהם ומתעסקים בהם הרבה יותר, אבל יש יותר הצלחות ואנחנו נוטים להתעלם מהן. אחת הדרכים ליצור את האיזון בחזרה ולשים לב גם להצלחות היא לתרגל באופן אקטיבי את ההיזכרות והחגיגה של אותן הצלחות. כלי נחמד לעשות את זה נקרא צנצנת ההצלחות. לקחת צנצנת פשוטה ופעם ביום לכתוב בפתק דבר אחד קטן או גדול שהצלחתם בו היום. הרעיון הוא לא לזייף או לשכנע את עצמי. תתייחסו לדברים שהרגשתם הצלחה. הצלחתי לנהל שיחה טובה עם מישהו שרציתי לדבר איתו, הצלחתי לקדם את העסק שלי, הצלחתי במבחן. כל אחד וההצלחה שלו, להקדיש רגע אחד לכתוב את זה ולשים בצנצנת, לתת לזה מקום ולא ישר לעבור להישג הבא.

"בשלב מסוים יש צנצנת מלאה בפתקים שאפשר להיזכר בהם ברגע שמרגישים אפס מאופס, ולכולנו יש כזה. לפתוח את הצנצנת ולהגיד 'וואלה הצלחתי, אולי המצב לא כזה נורא'. הרעיון הוא שאנשים לא עוצרים ומעריכים את הטוב, לא רק הצלחות אלא בכלל את הטוב בחיים שלנו. שתיתם כוס יין או כל רגע נחמד? תנו לו במה. זה תרגול שממש משנה את צורת החשיבה וההסתכלות שלנו אם מקפידים עליו לאורך זמן".

אפשר לתרגל את זה עם ילדים.

"כן, אני עושה את זה עם הבן שלי. אני אספר לכם סיפור, אני מתרגלת את זה במשך שנים, יש לי כבר מיליון מחברות שמילאתי. כשהבן שלי נולד לא הצלחתי להתמיד, יום ולילה התהפכו, אתם יודעים איך זה ילדים. אחרי שעברתי את תקופת ההכחשה שאצליח, החלטתי שאני פשוט אעשה את זה איתו. הוא היה בערך בן חודש וכל ערב הייתי שואלת אותו מה היה טוב היום. הוא לא אמר שום דבר אבל עניתי בשמו, 'היה לך כיף עם סבתא', 'חייכת בפעם הראשונה'. היום הוא בן שנתיים וכמה חודשים והוא עונה בעצמו. יש לנו את טקס משותף כזה, אני מספרת לו על דברים טובים שהיו לי והוא מספר לי בדרכו שלו שהיה כיף לעשות 'בום מים' ולהתגלש ולשחק בחול. הרעיון הוא להתמקד במה שכן עבד. 

"כשיש הצלחה אנחנו יודעים מה היה שם ואיך לשחזר ולשכפל את זה. גם מכישלון אפשר ללמוד, השאלה היא מה. הרעיון היה לא טוב? השיווק לא עבד? מה לא היה טוב? לפעמים אנחנו יודעים ולפעמים לא. למידה מכישלון היא קצת כמו הליכה בערפל, משחק ניחושים כזה".

אם נסכם את זה, אז כישלון זה דבר נהדר עם פוטנציאל לשיעור מעולה לחיים, ועדיין עדיף ללמוד מהצלחה.

"אני גם לא חושבת שזה תמיד דבר נהדר, כן? אבל זה חלק מהסיפור. כישלון הוא לא תמיד הבטחה להצלחה שבדרך, אבל כמעט מאחורי כל הצלחה יש המון כישלונות. אין דרך שמבטיחה להגיע מנקודה A לנקודה B ללא טעויות. מי שרוצה דרך כזאת כנראה לא יעשה בכלל, וזה הכישלון הגדול".

כשהתחלתי להעביר הרצאות חשבתי שהן מאוד מלהיבות, עד שראיתי שיש אנשים בשורה הראשונה שנוחרים ממש, לא סתם נרדמים. הבנתי שאני צריך לשנות משהו, ויש כמה שאלות שאני אוהב לשאול את עצמי אחרי שאני לא מצליח.  

1. מה אפשר ללמוד מזה? - נרדמו בהרצאה.. האם זה בגלל שהיא ארוכה מדי, לא מעניינת מספיק, השקפים לא טובים? 

2. מה אפשר לעשות אחרת? - לוותר על נושא, לחבר נושאים, לוותר על שאלות מהקהל.

3. האם אני צריך ללמוד משהו חדש כדי להצליח? אולי זו יכולת חדשה שצריך ללמוד, איך מספרים בדיחות בהרצאה למשל?

4. ממי אפשר ללמוד או להתייעץ? יש כבר אנשים שטובים במה שאני מנסה לעשות, לדבר איתם.

5. מה הצעדים הבאים שלי? מפת פעולות ברורה שמטרתה לשפר את ההרצאה. 

"אני מאוד מתחברת למה שאמרת, ועדיין להיכשל זו תחושה מבאסת. אני חושבת שהנקודה האחרונה שלי תיגע בחמלה עצמית. לפעמים אנחנו מרגישים כמו האדם היחיד בעולם הזה שאי פעם עשה טעות. כל השאר מצליחים ואנחנו האפס הזה שלא יודע לעשות שום דבר. ברגעים האלה כדאי לפנות לחמלה עצמית, למקום שאומר 'אנשים עושים טעויות, זה חלק מהחוויה האנושית'. זה לא מבטל את הכישלון, אבל אפשר גם רגע להיות בהוויה שבסדר, זה קורה. זאת חוויה לגיטימית. אפשר לתת לה מקום גם מתוך עיניים טובות כלפי עצמנו ולא רק מזווית של מבקר מרושע ששונא ומצליף בעצמו.

"יש בחמלה עצמית שלושה מרכיבים שהחוקרת כריסטין נף מדברת עליהם. ראשון, אדיבות כלפי עצמנו. להסתכל על עצמנו דרך עיניים טובות כמו חבר קרוב שמסתכל עלינו אחרי כישלון. השני, האנושיות המשותפת. כולנו אנשים, כולנו טועים ונכשלים, אין אדם אחד שאין לו לפחות עשרה סיפורים על כישלונות כואבים. שלישי, המרכיב של הנוכחות, של מיינדפולנס. להיות בכאב ולהרגיש את זה, לא לברוח. לזכור שכולנו אנושיים. כישלון הוא לא נעים אבל הוא חלק מהחבילה הזאת".

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me | לתיאום שיחה לחצו כאן

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon