כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
מר וגברת ואן - דורט פשוט חייבים שהחתונה של בנם הצעיר והמוכשר, ויקטור, תהיה מושלמת. "זה יום נחמד, לחתונה מהוללת", שרה הגברת ואן - דורט. "נערוך חזרה, כדי שהכל יתנהל כשורה", מזהיר בעלה. "נקווה שמה שיתרחש, יהיה בדיוק מה שתכננו", מתפללת הגברת, "ששום דבר לא צפוי לא יפריע לאווירה", ממשיך מר ואן - דורט. "ושכל דבר קטן, כל דבר יחיד, מיקרוסקופי וקטן, יתנהל בדיוק לפני התכניות שלנו", הם שרים יחד בהרמוניה מושלמת. כששרים שיר שמהלל שלמות, זה כמעט כמו לשלוח הזמנה ישירות לביתו של מרפי. ובאמת, המשך הסרט, "חתונת רפאים", שיצר טים ברטון, הוא רצף של דברים שמשתבשים. חתן שמת וקם לתחייה, קפיצה זריזה לעולם המתים, רוצח משוחרר, והמון אמונות טפלות.
אם יצא לכם לראות את הסרט, בוודאי הסתכלתם על הזוג ואן - דורט במידה של לגלוג ושעשוע. אבל גם אנחנו, אנשים שלא צוירו באנימציה, ולא נכתב להם תסריט שנון, מתנהגים בדיוק כך. אנחנו מנסים לוודא שאנחנו יודעים בדיוק כיצד ינועו גרמי השמיים ביום ההרצאה שלנו, מנסים לחשב סטטיסטית את הבעיות הצפויות, מתפללים ששום דבר לא ישתבש, ומתכננים תוכניות עד לפרטים הכי מיניאטוריים וקטנים. בשפת העם נהוג לקרוא לזה: פרפקציוניזם.
פרפקציוניסט מאושר ופרפקציוניסט אומלל
אם יצא לכם לעבור ראיון בחייכם, בטח נתקלתם בשאלה לגבי התכונות השליליות והחיוביות שלכם. רוב האנשים עונים מבלי לחשוש, שהתכונה השלילית שלהם היא פרפקציוניזם. הרי אין שום סיבה שמעסיק פוטנציאלי לא ירצה להעסיק אדם שמעיד על עצמו שמשימת חייו היא ליצור דברים מושלמים. להפך, זה בדיוק העובד שהוא צריך לחפש. בפועל זה קצת ייותר מסובך מזה. בספרו "אושר אפשרי", מסביר ד"ר טל בן שחר שיש שתי צורות של פרפקציוניזם. האחת אדפטיבית, מטיבה, ומביאה לחיים מאושרים ומוצלחים, האחרת - הרסנית ממש. הוא גם קורא לכל ילד בשמו. לפרפקציוניסט האדפטיבי הוא קורא "אופטימליסט" (מהמילה הלטינית "אופטימום", הכי-טוב-האפשרי), ולפרפקציוניזם הבעייתי קורא "פרפקציוניסט".
איך נראים שני הטיפוסים הללו? האופטימליסט הוא אדם די שאפן, הוא מוכן לעשות הרבה כדי להגשים את מטרותיו, אך מקפיד לתזמן בלו"ז שלו מספיק זמן לארוחת צהריים, מנוחה ורגיעה. הוא משקיע במערכות היחסים שלו, מבלה שעות איכות עם הילדים, אבל מרגיש לגמרי בסדר שהבית מבולגן קצת לפעמים, או כשנשרפת לו שעה לא מתוכננת על סידורים, פקקים או אירועים בלתי צפויים. לוח השנה של הפרפקציוניסט לעומתו נראה הרבה יותר מרשים. הוא מכניס ללו"ז שלו עבודה במשרה מלאה, ועוד כמה פרויקטים מהצד, מתעקש להיות ההורה שיביא את העוגה המושקעת ביותר לגן, עושה מנוי משולב לחדר הכושר, מאמן בעצמו את הכלב, נלחם להיות רומנטיקן, בן אוהב שמבקר את הוריו כל שבוע, מגדל בעצמו ירקות אורגניים, ובאופן כללי הבחור שחייו נראים כמו קריקטורה לחיים מושלמים.
לרוב, אחרי שעבודת השרטוט של המאיירים תמה על חייו של הפרפקציוניסט, נותרים שם שבבי מחקים וחידודי עפרונות של עייפות, תשישות, תחושת אכזבה, אשמה ודכדוך. מה שנראה יפה על הנייר לא תמיד מתכתב עם מציאות משתנה, שיש בה אירועים בלתי צפויים, ומגבלות של הכוח האנושי. בפשטות; אופטימליסט הוא זה שמנסה להוציא את המירב מהמצב הקיים, ומסתפק בטוב האפשרי. פרפקציוניסט הוא זה שעושה גלגלונים באוויר כדי לעשות מניפולציות על המציאות, ולא מוכן לחיות עם תוצאות שהן פחות ממושלמות.
דיוקן עצמי של הפרפקציוניסט והאופטימליסט
בהתאם להגדרות העולם שלהם, חיים הטיפוסים השונים שלנו את חייהם. הפרפקציוניסט מאמין שהמציאות תשנה את מסלולה בהתאם לתכניותיו, מתייחס לעייפות כתוצר לוואי לא לגיטימי, ומציב לעצמו סטנדרטים לא אפשריים לקיום האנושי. הוא מרגיש הקלה רגעית אחרי שהוא מגיע ליעדיו, אך חוזר מיד לתחושת פחד מפני הכישלון הצפוי. תוצאות בינוניות אינן מספיקות לו, והוא מלקה את עצמו עליהן. בריאותו נפגמת בשל הלחץ האינטנסיבי הלא נגמר, והוא נמצא בסיכום להפרעות מסוגים שונים. ההערכה העצמית שלו נפגעת אנושות מכל כישלון או עיכוב, והביטחון העצמי שלו שביר. ניהול הזמן של הבחור, שתמיד מנסה לדחוס יותר ויותר גורם לו להרגיש שאריה רעב רודף אחריו, מערכות היחסים שלו לחוצות והוא לא מסוגל להתמודד עם ביקורת, וגם ההנאה שלו מחיי היומיום שלו נפגעת.
האופימליסט לעומתו נהנה מהדרך ולא רק מהתוצאה הסופית, הוא לא מפחד מכישלונות כי הוא מניח שהם יגיעו. יש לו די זמן ומוכנות להתמודד וללמוד מהם. הוא בריא יותר, פיזית ונפשית. יש לו יותר זמן פנוי שהוא מנצל לרגיעה, התבוננות ופיתוח עצמי. מערכות היחסים שלו פתוחות ומכילות. מותר להעביר בהן ביקורת, לשתף ולייעץ. הם לא חוששים לחבור לקולגות, חברים ושותפים, ולא מאוימים מרעיונות ואנשים חדשים. הם מחנכים את ילדיהם על ערכים של קבלה והערכה עצמית, ומשננים להם שהדרך חשובה מהתוצאה. לבסוף, ההערכה והביטחון העצמי שלהם יציבים יותר. מובן שקשה למצוא פרפקציוניסט ב-100% משרה, או אופטימליסט לחלוטין. כולנו נעים על הרצף הזה בתחומי חיים שונים. [קראו עוד על דרכי התמודדות עם פרפקציוניזם וראיון עם פרפקציוניסט]
מורה נבוכים למאבחן העצמי:
רציתם לדעת האם האמביציה שלכם היא פרפקציוניסטית או אופטימליסטית? בדיוק בשביל זה מגיש ד"ר טל בן שחר 4 שאלות שיעזרו לכם להבין:
1.מה הכישלון שלי אומר עליי? בוקר טוב, הכישלון שלכם חזר להופיע. מערכת היחסים עם הכישלונות, העיכובים והאתגרים בחייכם מעידה המון על קווי החשיבה שלכם. האם הצלחה היא קו לינארי ישר, או שמא גרף מפותל ועגלגל? אופטימליסטים מתייחסים לכישלונות בהבנה כחלק מהדרך להצלחה, הם אינם מפחדים מהם ולא נותנים להם להגדיר אותם. פרפקציוניסטים בורחים מכישלונות כמו מאש, ויעדיפו להישאר באזור הנוחות הבטוח.
2.את מי אתה חושב שאתה מבקר? סיימתם מצגת שעמלתם עליה שעות רבות, או הצעתם רעיון לבן הזוג, וכעת זה עומד מולכם מחייך ואומר: "שמע, אני חושב שאתה טועה, ואולי כדאי לנסות דרך אחרת". האם אתם מורטים שערות בכעס, זועקים בתסכול ונעלבים עד שהנשימה שלכם נעתקת? או שאולי אתם ממשיכים באותו המטבע ואומרים: "מעולה, אני רושם". הפרפקציוניסטים לא אוהבים ביקורות, לא יודעים איך להתמודד איתן, ועושים הכל כדי להימנע מהן, אפילו במחיר שלפגיעה במערכות היחסים או התוצרים שלהם. אופטימליסטים מאמצים ביקורת ככלי להשתפרות. הם גם מתייחסים באופן שונה לחוויות חדשות ובלתי מוכרות. פרפקציוניסטים חוששים מהלא נודע, והאופטימלסטים מחבקים אותו.
3.מראה מראה שעל הקיר: לשם התרגיל, תנו הצצה לעצם המלבני בחדר שלכם ממנו נשקפת דמותכם. (ע"ע, המראה). האם אתם חשים רגש חיובי? האם אתם מסוגלים להגיד: "אני דווקא די בסדר", כשאתם חושבים על הדרך שעשיתם, על הירידות והעליות שחוויתם? אם כן, מזל טוב, אתם אופטימליסטים. אם לא, אתם יודעים לאיזו קטגוריה אתם משתייכים.
4.מעכשיו ולנצח: האם אתם מאמינים שאנשים מסוגלים להשתנות? האם אתם חושבים שמה שמפריד ביניכם ובין הצלחה אלה המאמצים שלכם, או הגנטיקה בה צוידתם? היידי גראנט הלט׳רסון מבחינה בין הרצון ״להיות טוב״ לבין הרצון ״להשתפר״. אם כל מה שאכפת לכם זה - "להיות טובים", ואיך אנשים מעריכים אתכם, יש לכם דפוס חשיבה מקובע. אם אתם שואפים להשתפר, יש לכם דפוס חשיבה מתפתח. [קראו עוד על דפוס חשיבה מתפתח ותועלותיו]
חשיפה לבינוניות
אם בדקתם את עצמכם, וגיליתם שהנטייה לרדוף אחר השלמות גוזלת מכם טיפות אושר חשובות, זמן, משאבים וגם את ההנאה שבדרך, אל דאגה! יש מה לעשות. פרנסיס בייקון, אביה הפילוסופי של המהפכה המדעית אמר פעם שכדי לשלוט בטבע צריך פשוט לציית לו. בייקון התכוון לכך שכדי לנצח את גרמי השמיים, תנועת המכוניות וגבולות היכולת האנושית, צריך להכיר שהם שם, להשלים איתם, להבין שהם אינם ניתנים לשינוי ולפעול יחד איתם. הטיפול הקוגניטיבי - התנהגותי בפסיכולוגיה מדבר על "חשיפה לבינוניות", או חשיפה למציאות אם תרצו. הוא מעודד אנשים להיחשף, כחלק מהחיים, למצבים שבהם התכניות לא יוצאות בדיוק כפי שהם תכננו, שדברים לא עמדו בשורה יפה ומסודרת, או כשהכישלון נשף בעורף. אחרי אירוע כזה צריך להבין שזה בסדר, לגיטימי ואנושי, ולשאול: "איך אעשה זאת טוב יותר בפעם הבאה?". בן-שחר קורא לנו לחבק את העיכובים הקטנים הללו בדרך כדרך הטובה ביותר להשתפרות. [קראו עוד על למידה מכישלון]
האם אתם מרגישים צורך להגיע לשלמות גם כן? האם הצורך הזה מונע מכם ליהנות או דווקא משפעל את ההנאה שבדרך? כתבו בקבוצת הפייסבוק שלנו.
שלכם,
יהודית.