רוצים לחיות באומץ? תתחילו לחיות עם הפחד #104

כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״

אחד השירים שמצליחים לסמר את שערות ידיי בכל פעם שאני מאזינה לו הוא "Piano Man" של בילי ג'ואל. השיר שיצא ב-73' והפך מאז לסימן ההיכר של הזמר מספר בפשטות על קהל המאזינים של פסנתרן צעיר, שחולקים דבר אחד משותף ונורא - כולם חיים מבלי באמת לחיות. הברמן החביב שקמל בעבודתו אבל חולם להיות כוכב קולנוע, המלצריות שחולמות על עתיד אחר, המתווך שלעולם לא היה לו די זמן כדי למצוא לו אשה, כולם שקועים בכמיהה לחיים אחרים מאלה שהם חיים כעת. אסופת האנשים הזאת מגיעה מדי ערב כדי לספק לעצמה את מנת האסקפיזם היומית שלה בדמות נגינת הפסנתר הנוגה.

עם יד על הלב, מי מאיתנו יוכל לומר שלא התמודד עם הפחד בהחלטות הקטנות והיומיומיות שלו? זו יכולה להיות המשרה שאתם יודעים שלא מתאימה לכם ואתם עדיין נשארים בה, פוחדים מהלא נודע במעגל האבטלה, הבחורה החמודה על הבר שאתם פשוט לא מסוגלים לדבר איתה, או השיחה הרצינית שאתם לא מפסיקים לדחות. פעמים רבות נראה שלו היינו זוכים למנת האומץ שיש לכל הגיבורים עליהם גדלנו, החיים שלנו היו קלים יותר, ומלאי השראה והצלחות. אבל ממה מורכב אותו אומץ? כיצד מצליחים חלק מהאנשים במה שנראה כחוסר פחד?

אמיץ - בטוח יותר, לא פחדן פחות

את העובדה שלא הצלחנו להגשים את החלומות הפרועים שלנו אנחנו מייחסים לפחדים מסוגים שונים; הפחד מכישלון, הפחד מהצלחה (כן, יש דבר כזה) והפחד מהלא נודע. כבני אדם, אנחנו אוהבים מאוד דברים שניתן לסמוך עליהם. אנחנו מעדיפים יציבות וודאות. חוסר ודאות משמעו סיכון, וסיכון יכול להביא כאב, אז עדיף שלא. אנחנו בוחרים להפוך ליצורים ריאקטיביים, כאלה שמגיבים למה שקורה להם ולא יוצרים את המציאות בעצמם. [קראו עוד על הפחד מהצלחה]

חוקרים ניסו להבין מה הופך אחדים מאיתנו לאמיצים יותר מאחרים. הם גילו שגם אנשים אמיצים חווים פחד באותה תדירות ובאותה עצמה כמו אלו שהיינו מגדירים כאמיצים הרבה פחות. האמיצים פשוט מתמודדים עם עצם קיומו של פחד טוב יותר. התמודדות עם הפחד דורשת מאיתנו קודם כל להודות שהוא קיים: ״אני מפחד מנחשים״, ״אני חוששת להיכשל״, ״המחשבה על לומר את דעתי המנוגדת משתקת לי את מיתרי הקול״. אחר כך עלינו להכיל את חוסר הוודאות והסיכון שהרגש מאותת לנו עליהם: ״יש סיכוי שאכשל, שיצחקו עלי ומידי פעם נחשים מכישים אנשים״. לאחר מכן יש למפות את שטח הפעולה ולבחור פעולה מתאימה. התמודדות עם הפחדים שלנו תרחיב את טווח הראייה שלנו, ותעמיד לבחינה מחודשת את גבולות היכולת שלנו. אולי בגלל זה אריסטו אמר: ״אומץ היא המעלה החשובה ביותר, כי היא מאפשרת למעלות האחרות להתקיים״.

[קראו שוב על הרשות להיות אנושיים]

והעיקר - לא לפחד כלל

אנחנו שומעים הרבה עצות כשזה נוגע להתמודדות שלנו עם פחד. החל מ"זה רק עניין של כוח רצון״ ועד ״הפחד לא באמת קיים״. התכחשות לפחדים שלנו וניסיון לבטל אותם בלי להבין את מקורם, פשוט לא עובדת. אתם יכולים להגיד לעצמכם מהיום ועד מחר שפחד הקהל שלכם למעשה לא קיים אבל הדבר אינו יבטל את הזיעה הניגרת בכפות הידיים שלכם, דפיקות הלב המואצות והחרדה העמוקה בכל פעם שתציגו לפני קהל.

[קראו גם על למה אי אפשר להשתמש במשמעת עצמית כמשאב לשינוי]

בפחד שלנו קיים פרדוקס - ככל שאנחנו מנסים להתעלם ממנו, כך הוא עולה וצף עוד יותר. אם נאמר ״אנחנו מתים מפחד", זה כנראה לא ייעלם אותו או יהפוך קל יותר. זה כן יגרום לשחרור הלחץ והצורך להדחיק אותו, יגרום לנו להרגיש אותנטיים יותר, ולהתמודד טוב יותר עם החששות. כך, נוכל לבחור פעולה בצורה טובה הרבה יותר. כדי להתגבר על החרדה, אנחנו צריכים לבנות הרגל יציב חדש, ולא לכסות אותו עם פתרון חד פעמי קצר טווח.

[קראו עוד על התפקיד של מגוון הרגשות שלכם]

מי אתה, פחד?

הפחד הוא לא דבר רע. יש לו סיבה ויש לו תפקיד. הוא נועד למנוע מאיתנו להגיע למצבים מסוכנים. הפחד נוצר כדי להגן עלינו, אם לא נחוש פחד, אולי נמצא את עצמינו נדרסים או נאכלים על ידי נמר. הבעיה מתחילה כשהפחד לוקח פיקוד ושולל מאיתנו באופן גורף כל ניסיון שתוצאותיו אינן ודאיות. המוח שלנו מנצח על מגוון כלים שנועדו לשמור על סטטוס קוו, ולא לעשות שינויים; מהסברים רציונליים, להנחות שונות, מנגנוני הגנה ותרחישים אפלים ויצירתיים. הדרך להתמודד עם הפחד היא לבדוק מהו אותו פחד.

נסו לעצור רגע ולחשוב, מה הם הדברים שמפחידים אתכם, מהו הדבר הנורא ביותר מבחינתכם? עכשיו כשיש לכם רשימה מסודרת של זוועות, נסו לחשוב כיצד אתם מתנהגים כשאתם חושבים עליהן? האם אתם קופאים ובוחרים שלא להתמודד? מה אתם אומרים לעצמכם? האם אתם משתמשים בציניות, אדישות או ניסיון לשליטה כשאתם מפחדים? כשאנחנו עומדים בפני דבר שמפחיד אותנו יש לנו נטייה לדמיין את הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות, מבלי להתחשב בעובדה שבאופן כללי דברים אינם נוטים להיות נוראיים עד כדי כך. המחקר מצא שכדי לנהוג באומץ עלינו להבין את מקור החרדות שלנו.

ברנה בראון, אחת החוקרות האהובות עליי אמרה פעם ש:"אנחנו מפחדים לתת לאחרים לראות מי אנחנו באמת, אנחנו חוששים לחשוף את עצמינו ולכן אנחנו נמנעים מהדבר היחיד שיכול להפוך אותנו לאמיצים יותר: פגיעות". אם היינו מסוגלים להכיר בפגיעות האנושית שאנחנו חווים בתחומים מסוימים, היינו מגלים שאומץ ופגיעות דרים תחת קורת גג אחת.

עשו כל יום דבר אחד שמפחיד אתכם

אם חשבתם שיש מתכון בטוח להסרת הפחדים שלכם לחלוטין, הרשו לי להרגיע כבר עכשיו את ההתלהבות- מרשם כזה אינו קיים. גם אם תצליחו לבסוף לעשות את הדבר שהפחיד אתכם, הפחד לא יעלם לחלוטין, אלא יעשה עמום יותר. אני למשל חווה פחד מטיסות, ולמרות שאני טסה די הרבה, ומוצאת לי דרכים להרגיע את עצמי, עדיין אהיה דרוכה הרבה יותר מהשכן לידי בכל פעם שהמנועים מתחילים להתחמם.

כדי להתגבר על השיתוק שהפחד מייצר, עלינו לפעול על אף הפחד, במנות קטנות, ולראות שהשד לא נורא כל כך. בכל פעם שאנחנו נמנעים ממה שמפחיד אותנו, תחושת החרדה שלנו גדלה, אנחנו צוברים עוד חווית כישלון שמעידה על חוסר היכולת שלנו להצליח. כך, ההימנעות מהפחד למעשה מעצימה אותו אפילו יותר. חשיפה למושא הפחד שלנו, בהדרגתיות, היא התרופה הטובה ביותר שמספק לנו המחקר הקוגניטיבי- התנהגותי. אם הפחד שלכם הוא לגשת למישהי לדבר איתה, התחילו מלשאול נשים שאלה אחת בלתי מזיקה. אתם יכולים להתחיל מהקלישאה של: ״סליחה, מה השעה?״. אחרי שאתם מרגישים בטוחים מספיק עברו לשאלה מורכבת יותר, ובהמשך אפילו תבררו את שמה, ואיך עובר עליה היום. הרעיון הוא לדחוף את עצמינו קצת יותר, במנות קטנות, עד שאנחנו מרגישים בנוח עם הפעולה ומוכנים להמשיך להישג הבא.

אבל מה לגבי פעולות גדולות וחד פעמיות? קשה להיות הדרגתיים כשאנחנו רוצים לבקש העלאה, לצאת מזוגיות לא בריאה או לעבור לעיר אחרת במנות קטנות. גם כאן, אנחנו יכולים לשאול - מה מפחיד אותנו? האם זה הפחד מעימות, הפחד להטיל ספק בסמכות, או לבקש טובה, או שזה אולי הפחד מלוותר על הידוע והמוכר. ברגע שאנחנו מבינים את הגורם האמיתי לחשש אנחנו יכולים גם להתמודד מולו במנות קטנות. למשל, אנחנו יכולים לבקש מהבוס משהו קטן ולראות איך אנחנו מרגישים לגבי זה, להעביר לילה בעיר החדשה ולראות איך אנחנו מרגישים, או לתרגל 'תקופת צינון' בקשר. היכולת לנסות לפעול על אף הפחד שלנו, ולהצליח, גם אם בצורה מינורית בהתחלה מייצר אצלנו תחושת התמודדות, הצלחה ומוטיבציה להמשך.

[קראו עוד על מבט לתוך המוח- איך נראה הרגל?]

להכריח את הרצון

אז הבנו שאנחנו צריכים להתמודד עם הפחדים שלנו בהדרגה, לזהות את מה שעוצר אותנו ולהכיל את החרדה כטבעית ואנושית כחלק מההתפתחות שלנו, אבל גם כל אלה אינם מבטיחים שנקום ונעשה שינוי. אנחנו יכולים בקלות למצוא את עצמינו מאמינים ויודעים את כל מה שצריך לדעת על אומץ ופחדים, ועדיין להמשיך להתנהל באותה רוטינת חיים כמו האנשים מהשיר העצוב של גו'אל. שמעתי פעם שכדי לעבור חומה או גדר גבוהה במיוחד, צריך קודם כל לזרוק את התיק לצד השני. השלכת התיק מעבר לחומה, לא משאירה לנו ברירה אלא לעבור את החומה, בדרך כלשהי; בזחילה, טיפוס או קפיצה.

גם אחרי שהחלטתם ששינוי בתחום מסוים הוא דבר שאתם רוצים בו, פעמים רבות תגלו קיפאון משתק כשתגיע השעה לפעול. במצב כזה הגיוני שכל המוטיבציה שכבר הספקנו לפתח תיעלם בדרך פלא כשנעמוד פני אתגר, ואנו נחזור לחיים הנוחים והבלתי מספקים שלנו. הדרך להתגבר על חוסר התעוזה שתוקף אותנו הוא לייצר מצבים בהם אין לנו ברירה אלא לפעול. כך שאם תקנו בגדי ספורט חדשים, ותשלמו מראש על המנוי לחדר הכושר, תגדילו פלאים את הסיכוי שלכם להתמיד בפעילות גופנית, ואם תקבעו דד ליין, תגלו שהמשימה קרובה לסיום כשהוא מתקרב. נסו באופן אקטיבי לייצר תנאים שיגדילו את המחויבות שלכם בתהליך השינוי, וכך תגדילו את הסיכויים שהוא באמת יקרה.

[קראו את ״תפסיקו לחכות להשראה ותתחילו בצעד הראשון״]

ספרו לי על מקרים שהייתם אמיצים, או על מקומות שבהם אתם צריכים עוד דחיפה קטנה של אומץ שתרחיב לכם את החיים. כתבו לי למייל או לפייסבוק אם הכתבה עשתה לכם סדר, יש לכם שאלות או סתם משהו שבא לכם לשתף אותי, זה מאוד ישמח אותי.

שלכם,

יהודית.