זה לא עומס- זו סתירה: לעבוד כאילו אין מלחמה, ולהחזיק ילדים כאילו אין עבודה. רגע מאתמול שאולי מייצג גם אתכם. אתמול העברתי הרצאה בזום לחברה גדולה. עד כאן נשמע ״רגיל״. אבל. ההרצאה מתחילה באיחור כי חיכינו לחלק מהאנשים שבדיוק ״ירדו מאזעקה״ באזור אחר בארץ. מי שהזמינה אותי להרצאה פותחת את הסשן, ולפני שהיא מספיקה להגיד ״היי שלום״, מופיע הבן החמוד שלה, אולי בן שלוש. הוא מבקש טוסט - ממנה וממאה המשתתפים. היא קוראת לבן הזוג שלה שיבוא להציל אותה, ומתחילה שוב: ״מה יהיה בסשן ומה נעשה אם…״ - אבל הדרדס שוב...

אני רגע לפני לידה ובבית שלי מצטברות שקיות. שקיות מלאות בבגדים קטנים שצריך לכבס ובציוד שעוד רגע נצטרך (אלוהים - כמה ציוד!). אבל כרגע - השקיות סתם יושבות שם, עוברות מהספה בסלון, לפינה ליד המיטה. לפעמים הן ממש עומדות לי באמצע המעבר ואני מסתכלת עליהן, על הבגדים הקטנטנים, והם מרגשים אותי. אבל מצד שני, השקית הזאת חוסמת לי את המעבר! ואני פשוט בועטת אותה הצידה. אני לא כאן. ולא שם. וזה בדיוק זה - משהו גדול עוד רגע כאן, אבל הוא עוד לא. זאת יכולה להיות לידה, עבודה חדשה, שנה שנגמרת ושנה שמתחילה, פרידה...

כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״ לפני חמש שנים טיילתי בבורמה. מה אומר לכם? הטיול בנופיה המשכרים של המדינה, והמפגש עם האנשים המיוחדים שלה...