מלאי כוונות טובות, אנחנו משבחים את הילדים, החברים או העובדים שלנו. בעיה קטנה: אם לא נעשה את זה נכון, נוכל בסופו של דבר לגרום ליותר נזק מתועלת. מחמאות הנשענות על השגת יעדים ותוצאות עשויות לטפח תפיסות פרפקציוניסטיות. לעומת זאת שבחים על המאמץ, ההשקעה והדרך מעלים את תחושות היכולת ואת הבטחון העצמי.
רובינו מכירים את הקטע פחות או יותר מגיל אפס. השגנו יעד וקיבלנו פרס. למשל, כשאמרנו את המילה הראשונה שלנו, כולם התלהבו. כשקיבלנו מאה בחשבון, קנו לנו גלידה. ובאוניברסיטה רצינו לקבל את התעודה הזאת, התואר הנחשק. לעומת זאת, האם האוניברסיטה אי פעם חילקה אות הוקרה לסטודנט שהכי התאמץ? האם קיבלנו גלידה על כמה אתגרנו את עצמינו עם הכפל והחילוק כשניסינו ללמוד חשבון? בעצם, החברה מפרגנת לנו על התוצאה - ההצלחה, ופחות על הדרך שעשינו בדרך לשם.
מהר מאוד אנו לומדים לחבר בין התוצאה הסופית לבין החיזוק מהחברה ומסתבר שזה לא מועיל.
הפסיכולוגית, קארול דואק, מבדילה בספרה ״כוחה של נחישות״ בין תבנית חשיבה מקובעת לתבנית חשיבה מתפתחת. בעל תבנית חשיבה מקובעת מאמין שיכולות (אינטיליגנציה, מסוגלות גופנית, אישית, בין אישית), אינן משתנות. אם אנחנו מוכשרים וחכמים אז נצליח בעבודה, בקשרים ובלימודים. צורך במאמץ מעיד על מוגבלות כלשהי ואף אחד לא רוצה להיראות מוגבל, נכון? לכן, על פי תפיסה זו, אם אין יכולת - אז נכשל. מנגד, בעל תבנית חשיבה מתפתחת מאמין שיכולותינו משתנות לאורך חיינו. אמנם אנו נולדים עם מאפיינים ויכולות אך זוהי רק ההתחלה - אם נתאמץ ונשקיע את כל כולינו, נצליח בעבודה, בקשרים ובלימודים. לבעל תפיסה הזו, מאמץ נתפס כדבר מהנה.
מחקר מרתק בן ארבע שלבים של קרול דואק שם את זה שחור על גבי לבן -
תחילה, חילקו ילדים בני עשר לשתי קבוצות באופן אקראי. שתיהן קיבלו מבחן מאתגר אך תואם לגילם. כמעט כל הילדים הצליחו. לילדים בקבוצה הראשונה אמרו ״כל הכבוד, איזה ילד/ה חכמ/ה, כל כך אינטיליגנטי/ת!״. לילדים בקבוצה השניה (שהצליחו בדיוק באותה המידה), אמרו ״כל הכבוד, השקעת כל הרבה, עבדת קשה!״. בחלקו השני של המחקר נתנו לילדים לבחור בין מבחן קשה שיוכלו ללמוד ממנו לבין מבחן קל, שלא תהיה להם שום בעיה להתמודד איתו. בקבוצה הראשונה -״החכמים״ - הרב המוחלט בחרו את המבחן הקל. לעומת זאת, בקבוצה השניה - ״המתאמצים״ - יותר מ- 90% בחרו את המבחן הקשה. בחלקו השלישי של הניסוי נתנו לכלל הילדים מבחן קשה, מעל לרמת גילם ובחנו מה תהיה התגובה שלהם. קבוצת ״החכמים״ התייאשו מהר מאוד, זרקו את המבחן, התעצבנו והלכו. קבוצת ה״מתאמצים״ השקיעה הרבה יותר זמן בפתרון, חלקם אפילו אמרו שהם נהנו לעשות אותו (״אני אוהב אתגרים!״). הדבר המעניין ביותר קרה בשלב האחרון של המחקר שבו נתנו לכל הילדים מבחן באותה רמת קושי כמו המבחן הראשון. לקבוצת ״החכמים״ היה ציון נמוך ב-20% לעומת המבחן הראשון. לקבוצת ה״מתאמצים״ היה ציון גבוה ב-30% מהמבחן הראשון שעשו.
בעצם, מחמאה יחידה יצרה תבנית חשיבה מקובעת או מתפתחת אצל הילדים, שהשפיעה ישירות על המוטיבציה, היכולת והאומץ שלהם להתמודד עם האתגר.
איזו השפעה גדולה יש למילים פשוטות. מפחיד? אבל גם מעודד - כך אנחנו מבינים איך נוכל ליצור השפעה חיובית משמעותית. כשאנחנו באים לשבח, עלינו לשבח אחרים ואת עצמינו על מה שבשליטתינו, במקום לשבח אינטיליגנציה או כשרון, שאינן בשליטנו. כשהתפיסה העצמית שלנו תלויית מאמץ, נרצה לתת את כל כולנו, אך כשהיא תלויית תוצאה, חרדת הביצוע עלולה למנוע מאיתנו אפילו לנסות.
נסו לחשוב על יכולות ששיפרתם במשך הזמן כתוצאה מהמאמץ שהשקעתם. מה עשיתם כדי להשתפר?
האם כסטודנטים האוניברסיטה משבחת אתכם על ההשגים שלכם או על המאמץ? חישבו כמה זה משפיע על ההנאה שלכם מהתהליך? איך תוכלו לשבח את עצמכם על המאמצים שלכם?
ואיך אתם מסתכלים על עצמכם בעבודה? במערכת היחסים? האם אתם מעריכים מאמץ, יצירתיות, מחשבה? או את התוצאה בלבד?
איך כהורים, מחנכים, או מעסיקים לעתיד תרצו לנהוג אחרת?
פעם הבאה שחבר מקבל קידום, החמיאו לו על המאמץ שהביא אותו למקום הזה ולא על התפקיד החדש. בפעם הבאה שהחבר מפתיע אתכם עם ארוחה רומנטית, תפרגנו על המחשבה היצירתית ולא רק על הביצוע.
שלכם,
יהודית