למה אנחנו נוטים להאמין לאמונות כמו ״מחשבה יוצרת מציאות״? האם יש להן בסיס מדעי? האם יש מקרים שבהם מחשבה כן יכולה ליצור מציאות? מה המחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו מאמינים באמונות הללו? כל זאת בכתבה הזו ובכתבה הבאה.
שמענו, נתקלנו והרהרנו ברעיון: מחשבה יוצרת מציאות. למי שהרחיק לכת וגם קרא את ״הסוד״ מכיר עוד - ״דומה מושך דומה”, ו-“חוק המשיכה” למשל. הרעיונות האלו אמנם לא חדשים, אך בשנים האחרונות הם זוכים להצלחה מסחררת. בואו נלמד להטיל ספק.
אלו המסרים העיקריים בגישות הללו:
1. רוצים שהמשאלות שלכם יתגשמו? אתם צריכים לבקש, להאמין ולקבל. הסיבה לכך היא כי מה אנחנו חושבים, מרגישים ומזמנים תמיד בהתאמה אחד לשני. המימוש הוא כבר בידיו של היקום, הוא מבין יותר טוב מאיתנו את הדרך המתאימה ביותר לקשר ביננו לבין החלומות שלנו.
2. תמיד קיים ״חוק המשיכה״ - אנחנו מושכים את כל מה שבא לתוך חיינו. רק כשאנחנו מבינים את הסוד, אנחנו יכולים להחליט מה אנחנו רוצים שיכנס לחיינו וזה בודאות מוחלטת יקרה, ללא יוצא מן הכלל.
3. תמיד קיים על כל אדם חוק ״דומה מושך דומה״ - אם אנחנו חווים רגשות שליליים אנחנו מושכים התנסויות שליליות ואם אנחנו חווים רגשות חיוביים אז כמובן יגיעו אלינו חוויות חיוביות.
תודו, זה ללא ספק מרשים, זה חזק, זה תמיד, זה ודאי. ממש כמו כוח המשיכה (הפיזיקלי). ממש כמו שמים קופאים באפס מעלות וממש כמו שכדור הארץ הוא חלק ממערכת השמש.
למה אנחנו רוצים להאמין באמירות שכאלו?
את רב הקשיים שלנו ניתן לסכם ב-״אנחנו לא יודעים ולא שולטים במה שיקרה וזה מפחיד אותנו מאוד״. משפט כמו חוק המשיכה הרוחני (סעיף 2 למעלה) מעניק לנו אשליה של תחושת שליטה נפלאה! אתם רק צריכים להאמין ואתם תמשכו אליכם זוגיות, כסף, אושר - כל מה שתרצו בעצם. איזה הקלה, לא? במקום להיות בחרדה מהעתיד הלא ודאי, אנחנו רק צריכים לבקש ולהאמין והיקום כבר יסדר את הדברים. איפה פתרון הקסם הזה היה עד עכשיו?
אולי נתקלתם פעם במשפט העוצמתי הבא של מהאטמה גנדי: "שים לב למחשבותיך; הן הופכות למילותיך. שים לב למילותיך; הן הופכות למעשיך. שים לב ושפוט את מעשיך; מעשים הופכים להרגלים. הֶיֵה מודע להרגליך; הם הופכים לערכים שלך. הָבֵן וקבל את הערכים שלך; הם הופכים לגורלך.”
מעורר השראה, ואפילו הגיוני ואמין. אך מה עשו לו בתורות ה- ״מחשבה יוצרת מציאות״ - הוציאו את החשיבות של המילים, המעשים, ההרגלים והערכים, והשאירו רק את ה״הסיבה והתוצאה הסופית״ - מחשבות יוצרות גורלות. נשמע הרבה יותר פשוט ומושך. אנחנו הרי אוהבים פתרונות אינסטנט.
האם הרעיונות עומדים במבחן המחקר?
דמיינו את עצמכם חושבים מחשבות חיוביות על כך שתוכלו השנה לצלול עם דולפינים בים המלח. דמיינו שכל מדינת ישראל חושבת את זה בהרמוניה. האם עוד כמה חודשים נמצא נהנים לנו בריף ים המלח?
ומה יקרה אם אני אזמן לי מחר שתהיה עליה בטמפרטורה ואתם תזמנו ירידה?
מי ינצח? המשאלות שלכם או שלי חזקות יותר? או שזה הולך לפי הרב קובע?
ומה לגבי העוני במדינה? אפשר להניח שמי שאין לו כסף נוטה להשקיע יותר זמן בדימיונות על חיים עם כסף מאשר אנשים מהעשירון העליון. אז למה אם ככה העניים עניים והעשירים עשירים? למה היקום לא נותן לעניים את מה שזימנו?
1. מחשבות חיוביות על הצלחה אישית
מה קורה כשאנחנו מעלים את הפנטזיות הטובות ביותר שלנו ו״מזמנים״ אהבה, בריאות, הצלחה, קריירה?
החוקרת אוטינגן (שכיכבה גם בכתבה #10) ערכה מחקר על סטודנטים שהיו מאוהבים בסתר במישהו. הם התבקשו לדמיין מקרים שונים, למשל פגישה מקרית עם אהוב ליבם בכניסה להרצאה. הדימיונות דורגו על סולם על פי רמת החיוביות או השליליות שלהם. לדוגמא פנטזיה חיובית כמו "ריצה בהילוך איטי אחד אל השני" ופנטזיה שלילית כמו "מרוב מבוכה נתקלתי בדלת ועפתי אחורה". במעקב של חמישה חודשים הסתבר כי דווקא הסטודנטים עם הפנטזיות השליליות, חשפו יותר את רגשותיהם בפני מושא אהבתם או עשו צעדים ליצירת קשר ממשי, מאשר סטודנטים עם הפנטזיות החיוביות.
במחקר נוסף בו חקרו נשים בתכנית הרזיה, כל אישה פינטזה מה תהיה התגובה שלה במצבים בהם היא נתקלת בפיתויי מזון. גם כאן הפנטזיות שלהן נמדדו בסולם מחיוביות מאוד (“אני אעזור משמעת ואתעלם מכל המתוקים”) ועד לשליליות מאוד (“אסתער על האוכל ואטרוף הכל”). במעקב של שנה התגלה כי הנשים שהיו בעלות פנטזיות חיוביות הורידו כ-10 קילוגרמים פחות ממשקלן בהשוואה לאלו שהיו בעלות פנטזיות שליליות. פנטזיות שליליות עזרו לירידה במשקל!
במחקר שתיארנו בפירוט בכתבה #10, הנוגע להצלחה בלימודים, ראינו תוצאות דומות. סטודנטים שדמיינו הצלחה ותחושה נפלאה בעת קבלת תוצאות המבחן הגיעו להישגים נמוכים יותר בהשוואה לכאלו שלא עשו זאת.
מחקר נוסף בדק האם התנגדות למחשבות השליליות תועיל. מחצית מהנבדקים התבקשו לדחוק הצידה את המחשבות הטורדניות שיש להם לגבי עצמם במשך 11 הימים הבאים. החצי השני של הנבדקים המשיך כרגיל בחייהם. בסוף כל יום כולם נשאלו עד כמה שקעו המשתתפים במחשבות טורדניות ודרגו את מצב הרוח שלהם, את החרדה ואת ההערכה העצמית שלהם. מסתבר שמדחיקי המחשבות השליליות שקעו בהן יותר, דרגו את עצמם חרדים יותר, מדוכאים יותר ובעלי הערכה עצמית נמוכה יותר. (כדי להבין על זה יותר קראו את #5 - הרשות להרגיש את כל הרגשות שלנו).
אז למה בכל זאת כל כך הרבה אנשים מרגישים שהשיטה באמת באמת עובדת?
1. הנטייה שלנו למצוא משמעות באירועים שקורים במקרה. אנחנו נוטים לעשות חיבור בין משהו שקרה אחרי ״שחשבנו מחשבות חיוביות״ לבין עצם החשיבה שלנו. אך סדר האירועים אינו מצביע על הסיבתיות.
2. בנוסף, אנחנו נוטים לשים לב ולזכור התאמות אך לא החטאות (כמו הבסיס באמונה טפלה).
3. אנחנו משתמשים בהגדרות זמן לא מדוייקות (מתי בדיוק מה שזימנו צריך לקרות?)
4. ובמדדים מעורפלים להצלחה (מה בדיוק אמור לקרות?)
כל אלו מאפשרים המון מקום לכך שנמצא קשר של סיבה ותוצאה בין המחשבות שלנו לאירועים שקורים. לדוגמא, אם אני מאמינה שלדמיין את ההצלחה במבחן מראש תגרום לי להצליח, אני אשים לב רק למקרים שבהם זה קרה ולא למקרים שבהם זה לא קרה. לא הגדרתי בדיוק מתי זה צריך לקרות ככה שבכל פעם שאצליח במבחן אוכל לחשוב שזה בגלל שמתישהו חשבתי על זה מחשבות חיוביות, ובנוסף, אני לא בדיוק הגדרתי מהי הצלחה, אז גם יותר קל לי ״לאשר״ שזה באמת קרה בכל תוצאה.
יש לנו נטייה למצוא הוכחות למה שאנחנו מאמינים בו. בפסיכולוגית זה נקרא ״הטיית האישוש״. אנחנו בוחרים בראיות שמאשרות את האמונה בה אנו מחזיקים. ובוחרים להתעלם, להדחיק, ולהמעיט מהחשיבות של הראיות שמפריכות את אמונותינו. אנחנו כמובן לא מודעים לכך שאנחנו עושים את זה.
אנחנו ממקדים את הקשב שלנו. לא מזמן חיפשתי חדר סדנאות, להעביר בו את הקורסים שלי בתל אביב. פתאום שמתי לב שבכל מקום אני רואה הצעות לכיתה או שומעת מישהו מדבר על כיתה יפה שמצא. קרה לי גם שהלכתי ברחובות תל אביב וראיתי המון מודעות של ״כאן כיתות להעברת סדנאות״. מה קורה פה? האם זימנתי לעולמי כיתה? לא. הן היו שם כל הזמן. ההבדל היה במיקוד שלי. שמתי לב אליהן, כי הקשב שלי היה מופנה לכיתות בתקופה הזו. הרבה פעמים תשומת הלב שלנו מתמקדת במה שאנחנו מצפים ומתעסקים בו ולכן מרגישים שה״חשיבה שלנו מתממשת״.
מדוע הגישה של ״מחשבה בוראת מציאות״ יכולה להיות מסוכנת?
כשהכל טוב בחיים, או לפחות כשאנחנו מסתכלים עליהם בצורה כזו - הגישה הזו עובדת לטובתינו. חשבנו בצורה חיובית והכל התממש. אבל מה קורה כשקורים לנו דברים באמת נוראים? האם ״משכנו״ אלינו תאונות, נקמות, מחלות, מוות?
ברגע הזה מצטרף לתיאוריה מרכיב נוסף וקשה במיוחד - אשמה גדולה. כי לפי ההנחה הזו, ילדים שהתעללו בהם, בעצם זימנו את זה על עצמם, או אישה שנאנסה - זימנה את זה בעצמה. זאת לפי חוק דומה מושך דומה (סעיף 3 למעלה), שהרי עובד תמיד על כל אדם. אז אנשים שנרצחים,שנחטפים וגוועים ברעב - בעצם מביאים את זה על עצמם כי הרי מה שאנחנו חושבים נמצא בהתאמה למה שאנחנו מזמנים ללא יוצאים מן הכלל.
כיצד מרגישה אישה גוססת כשהיא שומעת את ״הסוד״? חייה עומדים להסתיים והיא בעצם ״אשמה״ במצבה? האם זה יעזור לה להחלים? חולת סרטן מתארת את המערבולת המחשבתית והרגשית אליה נכנסה בעקבות נסיונותיה להילחם במחשבות השליליות (רעיון שכבר הבנו מהמחקרים שהוא שגוי): "קלטתי שיש לי מחשבות שליליות, זה גרם לי לעוד מחשבות שליליות על כמה איומה כי אני חושבת מחשבות שליליות, ואיך אני הורסת את עצמי עם המחשבות הללו, עד שהראש שלי עמד להתפוצץ!"
זה בהחלט הצד השלילי באמונה, שמחשבה יוצאת מציאות
התפיסה שמחשבה יוצרת מציאות לא רק מפריעה לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים, היא גם יכולה להיות בעלת השלכות הרסניות של אשמה כשאנחנו לא משיגים את מה שייחלנו לו. בנוסף, היא גם מונעת מאיתנו למידה אמיתית, כי היא מטשטשת את הגורמים האמיתיים להצלחה ולכישלון: אם אנחנו מצליחים ומייחסים את זה לגורמים הלא נכונים, יהיה לנו קשה לחזור על הצלחה כזו בעתיד. אם אנחנו נכשלים ומייחסים את זה לגורמים הלא נכונים, לא נוכל להפיק לקחים, להשתפר ולשפר את סיכויינו להצליח. כך אנחנו נשארים מקובעים במקומינו. (קראו את #26 - כיצד ללמוד מכישלון)
בכתבה הבאה, נראה באילו מקרים המחשבה כן משפיעה על המציאות!
רמז: כשהיא מלווה במעשים.
אני מחכה לשמוע מה הכתבה השבוע עוררה בכם.
שלכם,
יהודית