אנחנו מציבים יעד ונוטים לחשוב - כשנשיג את מה שרצינו - סוף סוף נהיה מאושרים
זו פשוט טעות. איכשהו אנחנו עושים אותה כל פעם מחדש. הבלבול הזה קורה לנו בעיקר כי אנחנו עושים הערכת יתר לנסיבות חיצוניות בחיים שלנו. אנחנו נוטים לחשוב שמה שמעלה בנו רגש חזק ברגע אחד, ימשיך לעשות זאת לנצח. אך מה שקורה בסופו של דבר, אם קיבלנו עבודה שמאוד רצינו, נקפוץ עד הגג, אבל שבוע אחר כך, קשה לומר שעוד יתקיים זכר לתחושה. או אם התכוננו לתחרות, והפסדנו - אולי התבאסנו לכמה ימים - אך מאז כבר עברו כמה שנים, והאם זה עוד משפיע על איך שאנחנו מרגישים? לא.
אז לאן אני חותרת כאן? ״אל תציבו מטרות, אין טעם״? לא.
כן תציבו מטרות. אבל תשקיעו רגע בלהבין מה המטרה בלהציב מטרה. תפסיקו לקוות לרגע שבו הסימון וי על היעד ישנה את חייכם ואת איך שאתם מרגישים עם עצמכם, כי כנראה שזה לא יקרה. מטרות יעזרו לכם להיות מאושרים יותר, אם תבינו את התפקיד שלהן. קחו רגע עם המשפט הזה:
מטרות הן האמצעי ולא היעד. הרשו לי להסביר.
החיים הם קצת כמו טיול. להגיע לפסגת ההר יכול להיות תהליך מייגע, מיאש, וכשחושבים על זה רציונאלית, בעיקר לא שווה את זה: שלושה ימים של טיפוס קשוח וסבל עז עבור חצי שעה על הפסגה עם נוף של מים כחולים. אך אם תשאלו איש פסגות, הוא לא יעשה את ההשוואה הזו. הוא ידבר על עצם הדרך אל הפסגה שממלאת אותו - הנוף, האנשים, האתגרים המשתנים, מתיחת הגבולות האישיים ומציאת המשאבים הפנימיים. אלו גורמים לכל היזע להפוך לתהליך, להתפתחות ולסיפוק משמעותי.
בשביל שמטרות יסבו לנו אושר יציב ועמוק - אנחנו חייבים לשנות את הציפיות שלנו מהן.
במקום לתפוס אותן כיעד סופי ולקוות שישנו את חיינו, עלינו לראות אותן כאמצעי שבזכותו אנו חווים את הדרך, את הכאן והעכשיו. שם נמצאת היציבות שלנו, הלמידה שלנו וההתפתחות שלנו.
זה לא אומר שהדרך אל המטרה חייבת להיות מהנה, במובן של ״כיף חיים״.
למשל, אשתף שבעודי הולכת לקראת מטרה של להפיץ פסיכולוגיה חיובית בארץ, הדרך קשה. היא מלאה בהתמודדויות עם אתגרים אינסופיים ובעיקר המון חוסר ודאות. אך מצד שני, אלו הם גם לרב הרגעים המשמעותיים ביותר בחיי. הם כוללים כאב, מאבק, ולעיתים אפילו יאוש. אך תחושת הסיפוק שלי נמצאת שם, בדיוק ברגעים האלו.
למה זה ככה?
בדרך להגשמת המטרה שלנו, נמצאת ההזדמנות שלנו להפוך ל״אני האידיאלי״ שלנו, ה״אני הטוב״ שהיינו רוצים להיות. התוצאה הסופית היא לא זו שמגדירה אותנו. קחו למשל מטרה לדוגמא - להיות רופא. אנשים שונים חותרים אליה מסיבות שונות, יש להם ״אני אידיאלי״ שונה שעומד לנגד עיניהם: האחד רוצה לבטא את המקום שבו הוא פותר חידות ומצליב מידע, והשני נהנה מלעזור לאנשים בנקודות קשות בחייהם. הדרך שלהם, היא זו שתעניק להם את המשמעות, ולוודא דווקא התואר שיקבלו בסוף. התואר לא שינה את רמת האושר שלהם, הבחירות שלהם בדרך, כן. זה לא הסיום של המרתון שגורם לנו להיות מאושרים, אלא ההתמדה, וההתגברות על הקשיים לאורך זמן שעושה לנו את זה. כשאנחנו מסתכלים על זה כך, גם יותר פשוט לשחרר את התלות שלנו בתוצאות ובאישורים חיצוניים.
מי שמציב מטרות חיים רק כדי להשיגן, תמיד ימצא עוד מטרה שתחכה לו מעבר לפינה, ותמיד יחיה בתחושה, שאחרי המטרה הזו ימצא את האושר שלו. זה לא משנה איפה אנחנו נמצאים בחיים, תמיד יהיה עוד דבר אחד קטן שאנחנו צריכים כדי להיות סופר דופר מאושרים.
מה שמשנה הוא לא שנכבוש כל פסגה, אלא שתמיד נהיה בהתקדמות לקראת האידיאלים שלנו, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. המטרות ישתנו, הנוף ישתנה, אך אנחנו נמשיך לממש את מה שנמצא בתוכינו וכך להגביר את האושר שלנו לאורך זמן.
מה שחשוב הוא להתחיל לפעול
ההשלכות של זה הן מרגיעות: הרבה פעמים אנחנו מתייסרים על הבחירות שלנו, במחשבה שאולי היינו צריכים לחתור למטרה אחרת. אולי זה היה גורם לנו להיות מאושרים יותר. אך האושר הוא לא פסגת ההר שבחרנו לטפס עליה, אלא האופן שבו אנו הולכים אליה. וכל ההתייסרות והמחשבות האינסופיות, לא באמת משנות, כי השגת המטרות, או טיפוס על ההר הטוב יותר, לא גורם לנו להיות מאושרים יותר, עצם זה שיש לנו מטרה, יש לנו את ההר, הגבעה, התלם שלנו - זה מה שמניע אותנו ומזיז אותנו. תהליך ההתקדמות לקראת המטרות הוא הגורם החשוב לאושר ולהצלחה שלנו.
שלכם,
יהודית