חבר מתקשר ומספר על כאבו בעקבות פרידה. מה אתם עושים?
1. מספרים לו איך אתם התגברתם על הפרידה שלכם.
2. מייעצים לו איך כדאי לו להתמודד.
3. מנסים להוכיח לו שזה לא כל כך נורא עם ״אבל לפחות...״.
4. פשוט מקשיבים ונמצאים שם בשבילו.
בוודאי שכוונות טובות מניעות אותנו כשאנחנו נמצאים שם עבור אהובינו, אך הקשבה אמיתית, הינה מיומנות לא פשוטה ובעיקר לא מובנת מאליה. רובינו, לא באמת מקשיבים לעומק, הנה כמה סיבות:
1. אנחנו מרוכזים בעצמינו. אנחנו מרוכזים במה אנחנו היינו עושים באותה הסיטואציה. או רוצים לשתף מה אנחנו עשינו פעם שעברה כשקרה לנו מקרה דומה.
2. אנחנו שיפוטיים. ״אני לא הייתי מתנהגת כך״. אנחנו חושבים שהאחר טועה. אנחנו מקטינים או הופכים את מה שהאדם משתף ל-״לא כזה ביג דיל״.
3. אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לתת פיתרון. ההתמקדות שלנו היא בניסיון לפתור את בעיות של האחר ולחשוב על העצה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת לו.
רב הטעויות שאנחנו עושים כשאנחנו באים להקשיב לאחר, היא שאנחנו מנסים להזדהות איתו, במקום להיות אמפתיים אליו. בואו נבין את ההבדל.בהקשבה אמיתית, המקשיב מחליט לסגור את הערוץ הדעות האישיות, החוויות שלו ולתת את תשומת ליבו המלאה למה שהאדם שמולו אומר, ללא שיפוט וללא התמקדות בעצמו. מדובר ביכולת שנשענת בצורה חזקה על אמפתיה, הגורם המחבר בנינו.
בתהליך של הזדהות אנו מתחברים אל חוויית האחר דרך החיבור האישי ליסוד המשותף ביננו. ובעצם, אנחנו מנסים לעבור את החוויה יחד איתו, כשהמוקד הוא איך אנחנו מרגישים בסיטואציה שהוא עובר. כך, אנחנו מרוכזים יותר בעצמינו ובחוויות העבר שלנו. הבעיה המרכזית עם הזדהות היא שתמיד ישנו הבדל בין החוויה של ה"אני" לחוויה של ה”אחר" ולכן אנחנו לא באמת יכולים להבין כיצד מרגיש האחר.
בתהליך של אמפתיה, אנחנו מבינים את החוויה כפי שהיא עוברת על האחר. הוא משתף אותנו בחוויה שלו ואנחנו לא מניחים שאנחנו יודעים יותר טוב ממנו כי כבר עברנו דבר דומה. אמפתיה היא חוויה ייחודית של "להרגיש עם האחר", המאפשרת התרגשות ורגש שלא מתוך חשיפה לחוויה או למה שקרה אלא מתוך חשיפה לתגובה של האחר למקרה. קשר אמפתי מחייב הפרדה ברורה בין העצמי שלי לעצמי של האחר והסתכלות על הסיטואציה מתוך המשקפיים שלו. אמפתיה היא יכולת ייחודית של בני אדם להרגיש את הניסיונות, הצרכים, השאיפות, התסכולים, הדאגות, הפחדים, הפצעים והרעב של האחר, גם ללא ניסיון אישי מקדים.
צפו גם בסרטון של ברנה בראון שמדגים נפלא את ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה (הזדהות):
אז איך עובדת האמפתיה? מה קורה במוח שלנו?
במוח שלנו קיימים פעילות של ״נוירוני מראה״. נוירוני מראה הם נוירונים שמגיבים גם כשאנחנו מבצעים פעולה מסויימת וגם כשאנחנו צופים באדם אחר עושה את אותה הפעולה. במילים אחרות, אלו אזורים במוח שמשקפים התנהגות של אחרים, כאילו זו הייתה ההתנהגות שלנו. זו הסיבה שאתם מפהקים כשאתם רואים מישהו אחר מפהק מולכם, זו הסיבה שאתם נגעלים מלראות עכביש מטפס על היד של חברכם וזו גם הסיבה שאתם מזילים דמעה לכאבו של אחר. אנחנו יצורים אמפתיים.
פעם הבאה שאתם מקשיבים, שימו לב על מי הפוקוס, על האדם שאתם מקשיבים לו? או עליכם?
האם אתם נוטים לתת עצות גם כשלא ביקשו מכם כאלו? הנה כמה עקרונות של אמפתיה, כפי שניתחה אותם החוקרת וייזמן:
1. מקדו את תשומת הלב שלכם בנקודת המבט של מי שאתם מקשיבים לו.
2. הימנעו משיפוט, לא באמת הייתם בנעלים של האדם הזה.
3. נסו לקרוא את הרגשות מאחורי המילים שנאמרות. זה דורש מאיתנו לשים את המחשבות שלנו בצד ולהיות לגמרי עם הצד השני.
4. הגיבו ושקפו את הרגשות שאתם מבינים בשיחה. במקום לומר ״לפחות, אבל..״, ניתן לומר ״זה נשמע שאתה נמצא במקום קשה כרגע…״.
לעיתים אנשים רוצים לחלוק ולשתף איתנו את חוויותיהם. הם יודעים מה הם ״צריכים לעשות״, והעצות שלנו פשוט מיותרות. כדאי לברר האם הם רוצים לקבל עצה, אחרת זה יכול לעצבן ולהרחיק את מי שבא להיעזר בנו. לפעמים לומר ״אני לא יודע מה להגיד, אבל אני ממש שמח שחלקת את זה איתי״ יכול להיות עזרה גדולה יותר מעוד עצה. החיבור הוא מה שיוצר את הקשר בנינו.
שלכם,
יהודית