האם אתם זוכרים את הנשיקה הראשונה שלכם? או את הפעם הראשונה בה צללתם מתחת למים? מה לגבי
הפעם ראשונה בה חזיתם בקשת בענן או האירוע הקולנועי הראשון שזכיתם לחוות בתלת מימד?
מספרים לנו שתמיד יש פעם ראשונה לכל דבר שנצטרך לחוות או לעבור, והיא לרוב מרגשת ומפעימה, אבל
כל התנסות ראשונה כזאת סופה להיגמר ולהותיר אותנו עם המון חוויות שניות שלא יהיו מדהימות בדיוק כמוה. לפעם הראשונה יש את הקסם הייחודי שלה ובמובן כלשהו, היא גם אחרונה. הסרט השני שראיתם בתלת מימד לא היה טוב כמו הראשון, והקשת הבאה כבר לא תהיה כל כך צבעונית.
אנחנו מתרגלים, מסתגלים וכבר ממש לא מתרגשים. אני בטוחה שמאז הרגע הזה של ההשתאות מהקשת הראשונה, כבר עברתם על פני קשתות רבות בחייכם וברובם לא הנדתם עפעף. ההתרגלות הזו היא אמנם טבעית לחלוטין וקורית לכולנו, אך היא גם פוגעת בפוטנציאל שלנו להיות מאושרים. אנחנו מתרגלים לדברים חיוביים, עוברים הלאה אך באופן מעצבן ממשיכים להתרגש מהשלילי כל פעם מחדש.
באנליזה שקראתי לא מזמן בספר ״מיתוסים על אושר״, סוניה ליובימירסקי מסבירה כי חוויה אחת של סבל מקזזת עבורינו שלוש חוויות של עונג. כלומר ההתעסקות שלנו בסבל חזקה פי שלוש מההתעסקות שלנו בעונג. הפסיכולוג דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, הראה במחקריו שלאבד משהו כואב לנו עד פי ארבע מהעונג של לקבל את אותו הדבר. אנחנו מעניקים המון תשומת לב לחסר. למה שקיים וטוב ויפה, אנחנו מתרגלים במהרה.
זו הסיבה שבגללה האייפון החדש מלהיב אותנו לשבוע בדיוק. עבודת חלומותינו הופכת להיות משעממת ומונוטונית. הזוגיות שכל כך התרגשנו ממנה פעם - זו שהייתה מלאה בתשוקה וסקרנות והתרגשות, הפכה למשעממת, שוחקת צפויה ומתישה.
בפסיכולוגית קוראים לתופעה הזו "אדפטציה הדונית" - הסתגלות לעונג - אנחנו מתרגלים לשינויים חיוביים בחיינו ומהר משציפינו הם עוברים כבר לאגף ה״מובן מאליו״ של חיינו. התופעה הזו שמה רגליים לאושר שלנו - כי במקום שנהנה ממה שיש לנו, אנחנו צריכים עוד ועוד מאותו דבר נפלא וגם אליו אנחנו מתרגלים מהר מידי. ההסתגלות לעונג היא תופעה טבעית והיא קורית לכולנו, אך זה ממש לא אומר שאין מה לעשות.
החדשות הטובות הן שאנחנו יכולים לאמן את עצמינו להנות הרבה יותר ממה שהמציאות מציעה לנו. נתחיל מלהיות הרבה פחות ״יודעים״. נכיר בכך שאנחנו לא באמת מכירים הכל ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד. אחת השיטות לתרגל את זה נקראת BEGINNERS MIND - צורת חשיבה שמסתכלת על העולם מהנקודה הראשונית, היפה והמתלהבת. אם אתם לא בטוחים שאתם יורדים לסוף דעתי, היזכרו רגע בתינוק שאתם מכירים. בוודאי יצא לכם פעם לראות אותו מתבונן בעולם בהשתוקקות, בפליאה, במוח נקי שרק רוצה לספוג ולהכיר את מה שקורה סביבו. מבחוץ זו נראית חוויה מאוד חיובית.
אם אנחנו בטוחים שאנחנו מכירים את סביבת העבודה, הפרטנר לחיים, המשפחה והחברים, אנחנו למעשה נכנסים למצב עייף בו אנחנו כלל לא טורחים לשים לב לדברים מתחדשים. כשאנשים יוצאים מהקיבעון המחשבתי הזה של 'been there done that' הם מוצאים את המפתח להרבה מהבעיות שלהם. אם חושבים על זה באמת, המציאות שלנו משתנה כל הזמן. דברים יכולים להראות אחרת מזויות שונות ובקונטקסט שונה. אנחנו נוטים לבלבל בין יציבות הידע שלנו (או לפחות מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים) וחוסר השינוי של מה שבאמת קורה. אנחנו פשוט לא מודעים.
איך אנחנו יכולים לדעת קצת פחות אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיון בעולם?
אם תחשבו על זה רגע בהיגיון, אין שום סיטואציה שבאמת דומה לאחרת, כל חוויה שאנחנו עוברים היא חדשה, אם רק נאפשר לעצמינו לשים לב ובאמת להיות נוכחים בה. אתם לא באמת עושים את אותו הדבר כל יום בעבודה. אתם מתקשרים עם אנשים שונים, בדרכים שונות, עושים משימות שונות ולמעשה אתם אנשים קצת שונים בעצמכם. שום יום בזוגיות שלכם לא באמת דומה ליום הקודם, ושום שנה לא דומה לשנה הבאה. אפילו חפצים דוממים משתנים, עוברים בלאי, צוברים אבק. אחת הדרכים להתגבר על תחושת ההסתגלות, המונוטוניות היא פיתוח תפיסה שבה אנחנו מוצאים את החדש בדברים הקיימים בחיינו, והם בתורם ילהיבו אותנו כל פעם מחדש.
הנה כמה רעיונות שיוכלו לעזור לכם לתרגל:
1. נסו למצוא דבר חדש בדרך לעבודה כל יום.
2. החמיאו לבני הזוג שלכם בדרך חדשה כל פעם.
3. הסתכלו על עצמכם במראה, יכול להיות שאתם נראים מעט שונה בכל יום?
4. נסו לשים לב איך אותו המשפט מפיו של אותו האדם נאמר מעט אחרת בכל פעם ומקבל משמעות אחרת בהקשרים שונים.
החדשנות מאפשרת לנו ליהנות יותר, לשפר מערכות יחסים ואפילו להיות טובים יותר במה שאנחנו עושים.
אם הכתוב מעלה מעלה בכם גיחוך, ואתם בטוחים ששינון מנטרת שימת הלב הזאת היא ממבו ג'מבו להמונים, הרשו לי להציג לפניכם כמה מחקרים מתוך ספרה המומלץ של אלן לנגר, ״מיינדפולנס״:
במחקר אספו אנשים ששונאים כל מיני דברים וביקשו מהם לעשות בדיוק את מה שהם שונאים. שונאי מוזיקת ראפ התבקשו לשמוע ראפ. נשים שונאות כדורגל התבקשו לצפות במשחקים. אנשים שמשתעממים מאומנות התבקשו להתבונן ביצירות וכו׳.
המשתתפים בניסוי חולקו ל-4 תנאים עם הנחיות שונות:
1. לעשות את הפעילות שהם שונאים כפי שהם מבינים (להקשיב למוזיקה, לצפות ביצירה וכו').
2. לשים לב לדבר אחד חדש במה שהם עושים.
3. לשים לב ל-3 דברים חדשים לגבי זה.
4. לשים לב ל-6 דברים חדשים לגבי זה.
כשהמשתתפים שמו לב ל-6 דברים חדשים (אפילו אם זה הסידורים החדשים של שחקני הכדורגל, או חריזות חדשות בשיר הראפ), הם התחילו לאהוב את מה ששמו לב אליו. זוהי למעשה המהות של המעורבות בסיטואציה בה אנחנו נמצאים.
כשאנחנו שמים לב בצורה פעילה אנחנו למעשה שמים לב שעד כה לא שמנו לב. הגילויים החדשים גורמים לנו לחשוב שהנושא המשעמם, משעמם קצת פחות, ותאי העצב שלנו חוגגים. בצורה כזו, חוסר הידיעה הופכת להיות דרך חיים, תחושת הלמידה הופכת להיות דבר שבשגרה והגילויים החדשים על דברים ישנים או לכאורה מוכרים ממשיכים לרגש ולחסן אותנו מאדפטציה הדונית.
בניסוי אחר התברר שלא רק אנשים מושפעים מתרגול שימת הלב הזאת ומגיבים טוב יותר לדברים הם מוצאים מחדשים ומרעננים, אלא גם דולפינים. היונקים הימיים המתוקים שחו מהר יותר, הגיבו ונשארו זמן רב יותר ליד המאמנים שלהם, אם אלה התבקשו לשים לב באיזה אופן שונה הדולפין שלהם מהדולפינים האחרים. מאמנים אחרים שהתבקשו לשנן ולזכור מידע כללי אודות דולפינים (מידע ידוע ומוכר למאמני חיות ים) לא זכו לאותו יחס אוהד.
אבל האם ניתן לזייף התרגשות מגילוי פרט מידע חדש?
קבוצת נבדקים התבקשה לראיין ילדים במשך חמש דקות. חלק מהנבדקים התבקשו לשים לב לתנועות הגוף של הילדים, לתוכן הדברים שלהם, ולמאפיינים ייחודיים נוספים בזאטוט שהגרילו. החלק השני התבקש להניח מסכת איש מכירות ממולח, לחייך, לנהוג בנועם ולוודא שהראיון יעבור בצורה נעימה ככל האפשר, ולהעמיד פנים שהם מתעניינים במה שאמרו הילדים. תוצאות המחקר הראו באופן מפתיע (או שלא) שאפילו ילדים רכים בשנים, בראיון שארך בסך הכל חמש דקות חשו ירידה בהערכה העצמית ובביטחון העצמי. הדבר נעשה מאוד ברור והגיוני כשאנחנו נזכרים בכל אותן הפעמים בהן ישבו מול קולגה שהיה עסוק בפלאפון שלו כשדיברנו, או כשהרגשנו שבן שיחנו אינו קשוב לנו באמת.
במחקר אחרון ומגניב להיום, נתנו למוכרי מגזינים את טקסט המכירה שלהם ללמידה בעל פה. לקבוצה הראשונה הורו לשנן ולדקלם את הטקסט בעת המכירה. לקבוצה השנייה הורו לקחת את אותו הטקסט ולהפוך אותו לחדש בדרכים קטנטנות וחדשות שרק הם יבחינו בהן.
אתם כבר מבינים לאן זה הולך. אלו שמכרו את העיתונים בצורה יותר קשובה והתמקדו בחדש ובייחודי, דורגו כיותר כריזמטיים ובסופו של יום מכרו יותר עיתונים. הם אמרו למעשה את אותו הדבר, אבל עם הבדלים קטנים. ההבדלים הקטנים והבלתי מורגשים הללו בסופו של דבר יצרו הבדל גדול.
כשאנחנו מסתגלים, אנחנו כבר לא מודעים למה שקורה, אנחנו מתנהגים כמו רובוט. אנחנו לכודים בפרשנות אחת ומתעלמים מהקשרים או הסברים חלופיים. אנחנו עושים דברים כי תמיד עשינו אותם או כי מישהו אמר לנו פעם שיש לעשות אותם בדרך הספציפית הזאת, מבלי לעצור לבדוק האם אנחנו נמצאים במקומות ובמסגרות שאנחנו אוהבים ורוצים בהם. בדרך הזאת, אין פלא שחיי היומיום שלנו הופכים להיות משעממים, שוחקים וחסרי כל טעם.
ברגע שאנחנו מוכנים ודרוכים לשים לב לחדש, אנחנו נוכחים. אנחנו נפתחים לפרספקטיבות שונות ולהקשרים שונים. אנחנו יותר מעורבים - כי אכפת לנו ממה שאנחנו שמים לב אליו. ובהמשך, הדברים שהקדשנו להם תשומת לב הופכים להיות מרגשים ומעניינים עבורנו. הטריק הפשוט- שיש לתרגל לא מעט כדי לשלוט בו- יוכל להעניק לנו במתנה אנשים וקשרים שכבר היו שלנו קודם, שכבר שכחנו כיצד להעריכם.
כתבו לי למייל או לפייסבוק אם הכתבה עשתה לכם סדר, יש לכם שאלות או סתם משהו שבא לכם לשתף אותי, זה מאוד ישמח אותי.
שלכם,
יהודית