מחיר הדחיינות: 65,000 שעות #89

יש לכם אין סוף משימות וגם לא מעט תכניות מסודרות. הבעיה מתחילה כשהכוונות והמעשים שלכם לא נפגשים. ובכן, סביר להניח שהדחיינות מוכרת לכם טוב טוב. איך אפשר להתמודד איתה, ואיזה מחיר אנחנו משלמים עליה בלי לדעת?

רגע לפני קריאת הכתבה, בואו נחווה את הדחיינות ונתחיל עם שיר ברוח הדברים וקצת בזבוז זמן ביוטיוב:

ואם לא מחר אז מחרתיים

אין לכם כוח לעשות שום דבר? היום אתם עייפים והספורט יחכה למחר? הניירות כבר צברו שכבות אבק, אז עוד יום אחד לא ישנה כלום. נכון שהבטחתם לתקן את הנזילה בבית או לסדר את ארונות המטבח? אבל אולי פשוט תחכו למטבח החדש שתקנו, זה גם בסדר גמור.

פרופסור ג׳וסף פררי, פסיכולוג מומחה לדחיינות, ערך מחקר עולמי ומצא ש-20% מאוכלוסיית העולם מעידה על עצמה שהיא דחיינית ובקרב סטודנטים המצב יותר גרוע, כאשר 95% מהסטונדטים מעידים על עצמם שהם דחיינים.

הסיפור של הדחיינים

הם משתכנעים שלדחות משהו למחר לא הולך לשנות שום דבר. אבל זו טעות. קחו למשל דחיית תשלום חוב. דחייה כזו יכולה להצטבר ולעלות בסופו של דבר עמלות מיותרות ובמקרים קיצונים אף עיקולים.

הם מאמינים שיכולים להנות לפני עשיית העבודה. וזו גם טעות. אנחנו מלאים ברגשות אשם תוך כדי שאנחנו ״נהנים״. הדחיינים מכירים את המקום הזה טוב מאוד - המקום שבו מתרחש כיף שלא היה אמור להתרחש. זו לא באמת הנאה, היא מלאה באשמה, בלחץ ובביקורת עצמית.

החטא ועונשו

מה עומד מאחורי התופעה המסתורית שגורמת לרבים מאיתנו להתנהג בצורה לא רציונאלית ולפגוע בעצמינו?

מאוד פשוט. המוח שלנו מעדיף שנרגיש טוב, וברור שלא לעשות דברים שלא רוצים או לא אוהבים, מרגיש לנו טוב יותר. אותה ההנאה הרגעית, אינה מספקת אותנו לטווח הארוך וגרוע מכך - אנחנו משלמים עליה מחיר, פיזי, נפשי ולעיתים גם כלכלי. ואם נהיה כנים, אי אפשר באמת להרגיש טוב תוך כדי שהאשמה מרחפת לנו מעל הראש. החיפוש אחר תירוצים, הלחצים המצטברים וחוסר האמינות שלנו בעיני עצמינו כבר גובים מאיתנו את המחיר.

לצורך ההמחשה, דמיינו שבתוך הראש שלכם גרות מפלצות קטנות, שמייצגות את הרצונות והרגשות השונים שלכם כלפי המשימה שאתם צריכים לעשות. בסופו של דבר, צריכה להתקבל בינהן החלטה דמוקרטית. כשאנחנו ניגשים למטלה, עולים רגשות ורצונות חיוביים ושליליים. בבואנו לכתוב עולים לנו קולות חיוביים כמו: אולי זה יועיל לאנשים, זה תחום שאני אוהבת, אני יוצרת דבר חדש, זה כיף לסיים משהו״. בו זמנית, עולים גם קולות שליליים מפי המפלצות בראשינו: ״אני עייפה, לא ישנתי מספיק, אולי זה לא יהיה מספיק טוב, זה הולך לקחת לי הרבה זמן״.

הטיעונים האלו הרבה פעמים גוברים על החיוביים. מעבר לזה שאנחנו נוטים לתת לרגשות השליליים הרבה יותר משקל. במאזן הכולל המוח מחליט לנטרל את התכניות שלנו ואנחנו לא עושים שום דבר, או גרוע מזה, עובדים על עצמינו באמצעות ה״דחיינות המוסוות״. זוהי הדרך שבה למדנו למזער את רגשות האשם שלנו ועדיין להימנע ממשימה כואבת: עבודה על דברים לא חשובים, החלטה לעבור על כל התמונות שלנו מהטיול האחרון, מציאת מקלט במשימות קטנטנות כמו סידור קבצים או ניצול זמן של אפקטיביות גבוהה כדי לעשות משימות שלא באמת דורשות מאיתנו ריכוז, ולאחר מכן אנחנו כבר עייפים.

[קראו למה מולטיטאסקינג זה רעיון רע מאוד]

בקיצור, המוח טומן לכם פח. חשבתם שאתם עובדים ומתקדמים, אבל אתם לא.

כשאנחנו נמנעים מפעולה שמעלה אצלנו רגשות שליליים - אנחנו מרגישים טוב יותר. בשפה הפסיכולוגית, זה נקרא חיזוק שלילי. אנחנו מקבלים חיזוק שלילי כשאנחנו נפטרים ממשהו רע ולכן אנחנו מרגישים טוב. דוגמה לחיזוק שלילי: כשחם לכם ואתם מדליקים מזגן, אתם נפטרים מהחום המעיק ולכן מרגישים טוב יותר.

אותו המנגנון תקף גם עם הדחיינות - יש לכם רגשות שליליים שגוברים על החיוביים, אז אתם פשוט נמנעים מהמשימה, והו איזה פלא, נפטרתם מהרגשות השליליים. מדובר במנגנון מאוד עוצמתי המחזק את תופעת הדחיינות שלנו כל פעם. כך בקלות נוצר לו הרגל של דחיינות.

הדחיינות הופכת את החיים לגרועים יותר

בזמן שאנחנו נמנעים מ״לא נעים״, החיים שלנו הופכים להיות יותר גורעים. רק כשהכישלון כבר מצחקק מעלינו ונושף לנו בעורף או כשבני הזוג כבר מאיימים לזרוק אותנו מהבית - האיזון בין הקולות החיוביים לשליליים משתנה. המוח שלנו מכניס אותנו להיסטריה. הלחץ חזק מידי. הרגשות החיוביים והסיבות כן לעשות את מה שאנחנו צריכים גוברים על הרגשות השליליים והסיבות לא לעשות את מה שאנחנו צריכים. זה כבר יותר יכאב לא לעשות משהו מאשר כן לעשות אותו. זה יותר יכאב להישאר בלי עבודה מלשבת כל הלילה ולעבוד. אנחנו עובדים עד יציאת עשן מהאוזניים ומסיימים את המטלה. על הדרך, אנחנו גם מחזקים עוד כמה תפיסות מוטעות שאנחנו יותר פרודוקטיביים תחת לחץ.

מחיר הדחיינות ועובדות שלא חשבתם עליהם

לדחיינות יש השלכות אמיתיות על החיים שלנו, אם תווכחו שהנזק רב יותר מהתועלת, אולי תחשבו פעמיים לפני כל דחייה. אז מה ההשלכות?

1. תוצאות תוצאות תוצאות. העדות הכי משכנעת שהדחיינות לא משתלמת, היא שבסופו של דבר דחיינים מגיעים לביצועים פחות טובים.

2. שביעות רצון. דחיינים מרגישים פחות טוב לגבי עצמם. ואם זה לא מספיק -

3. דחיינות פוגעת בבריאות. נמצא במחקר כי דחיינים חולים יותר. יש להם יותר תלונות גופניות, יותר כאבי ראש, כאבי בטן והם פשוט חולים יותר פעמים. נמצא במחקר שדחיינות פוגעת בבריאות שלנו בצורה ישירה ולא ישירה. ההשפעות הישירות הן דרך לחץ. כשאנחנו דוחים, אנחנו בלחץ וכתוצאה מזה המערכת החיסונית שלנו נחלשת. בטח קרה לכם פעם שאחרי תקופה לחוצה פתאום עלה לכם החום, גם באמצע אוגוסט - זה לא מקרי. ההשפעות הלא הישירות (והגרועות יותר) של הדחיינות על הבריאות שלנו הן הזנחה של עצמינו. כשאנחנו דוחים ודוחים אנחנו מוצאים את עצמינו לא אוכלים כמו שצריך, לא עושים ספורט, לא ישנים טוב ומזניחים לא פעם גם טיפול רפואה בבעיה ספציפית.

1. הדחיינות שלנו מזיקה גם לאנשים סביבנו. אם יש לכם פרוייקט לסיים עד מחר בעבודה ודחיתם אותו כל היום, אז בסוף היום תמצאו את עצמכם עובדים על זה לתוך הלילה במקום להקדיש זמן לבני הזוג או לילדים שלכם. בני הזוג שלכם יחכו לכם מלאי ציפיה לבילוי משותף, כשאתם תוכלו רק לומר ״אין ברירה, צריך לסיים את הפרוייקט הזה״. עכשיו הדחיינות שלכם פוגעת גם באנשים שאתם הכי אוהבים.

2. אנחנו מתחרטים. אנחנו מתחרטים על כל מה שפספנו, על כל מה שהבטחנו ולא קיימנו. על מה שיכלנו לעשות עם מי שכבר איננו. היו לנו כוונות ותוכניות עם אנשים מסויימים ובחרנו לדחות אותם. לעיתים ההזדמנות לא חוזרת על עצמה. זה אולי המקום העמוק והכואב ביותר של הדחיינות.

אפשר להבין את השפעת הדחיינות על ידי ספירת מספר השעות שבהן אנחנו לא פרודוקטיביים, אבל גם לא באמת נחים ונהנים.

בהנחה שנגיע לגיל 90, אנחנו נחייה 788,400 שעות. בהתחשב בעובדה שלא מעט מן השעות האלו כבר נוצלו, כדאי שניקח את המספר הזה ברצינות. תתחילו לחשב איך הייתם רוצים להעביר את השעות בחייכם.

על פי סקר שנערך בארה״ב, העובד הממוצע מבזבז יותר משעה ביום במשרד על חוסר פרודקטיביות ודחיינות. אני בטוחה שחלקכם, ובעיקר הסטודנטים מבינכם, נפרדים מהרבה יותר שעות, על שום דבר. אם נניח לרגע שאצל דחיינים הכמות הזו גדולה רק פי שתיים, אז אנחנו מבזבזים שעתיים ביום. חישוב מהיר יראה כי שעתיים ביום מצטברים ל- 65,700 שעות על פני 90 שנה. זה שקול ל- 7.5 שנים מהחיים שלנו. זה המחיר. אם היינו בוחרים להקדיש את השנים האלו להנאה, מנוחה או חידוש מצברים, זה היה נפלא. אך זה לא המצב. זה נתח מהחיים שלנו שהולך לרגשות אשם, לחץ ותחושת חוסר מסוגלות.

[קראו עוד על איך למקסם את החופשה שאתם כן מחליטים לעשות]

השתכנעתם להפוך את המחר להיום? הנה אסטרטגיות שיעזרו לכם להתגבר על הדחיינות:

1. צרו סביבה של חוסר ברירה - צרו סביבה שבה יותר קשה לכם לא לעשות משהו מאשר לדחות אותו.

למשל, אם אתם לא מצליחים להביא את עצמכם לסיים עבודה, קבעו עם חבר שעל כל יום דחייה הוא תורם X שקלים מחשבונכם לגוף שאתם מתנגדים לעקרונותיו. אם רוצים להוריד במשקל או להיכנס לכושר גופני, תשלום מראש למאמן כושר יחייב אתכם יותר. הכאב של לא ללכת לשיעור ספורט ששילמתם עליו גדול מהרצון להתבטל.

[קראו עוד על היחס המפתיע בין משמעת עצמית לפיצויים המוגזמים]

2. התחילו בצעד אחד - תתחילו עם המרכיב הפשוט ביותר במטלה. אם אתם דוחים את עבודת הסמינרון שלכם עוד מימי התואר הראשון, התחילו מלכתוב משפט אחד, המשפטים הבאים יבואו הרבה יותר בקלות.

דוחים את אימוני הספורט? התחילו מלצאת עד השער של ביתכם עם בגדי ספורט, להוסיף על זה הליכה כבר לא יראה כל כך קשה. ברגע שבגדים הכושר עליכם, אתם תרגישו שזה מגוחך לא ללכת להתאמן.

[קראו עוד על החשיבות של הצעד הראשון]

3. הגדירו מטרות חכמות וברורות - אנחנו הרבה פעמים שומעים אנשים אומרים משהו כמו ״אני עובדת על הפרוייקט שלי״. ברגע הזה, יש סיכוי לא רע שהם לא עושים דבר. זה אבסטרקטי מידי. אם היו אומרים ״אני מעבד/ת את הנתונים״, ״אני עושה הגהה לטקסט״ היינו יודעים שמשהו כרגע נעשה.

המחקר מראה כי כשאנחנו חושבים על דברים באופן קונקרטי אנחנו תופסים אותם כדחופים וכשאנחנו חושבים על דברים באופן אבסטרקטי, המוח שלנו אומר, טוב מחר.. אין לחץ.

פרקו את המטלות שלכם למיני משימות, היו בפוקוס על הצעד הבא, כך המוח שלכם גם יחווה את המשימה כדחופה יותר וכנראה שתבצעו אותה.

4. צרו פרס מחליף בהווה - כשאנחנו עומדים בפני ההחלטה - בין משהו מעט לא נעים בהווה (כמו ריצה בבוקר, כמו לא לאכול עוד עוגיה, כמו לא לדחות לרגע האחרון) לבין התוצאה העוד פחות נעימה בעתיד הרחוק (התקף לב חס וחלילה, כישלון במבחן…) התחושות שלנו בהווה משפיעות עלינו בצורה הרבה יותר חזקה, מאשר השאיפות או הפחד שלנו מהעתיד. ברגע נתון בהווה, המאמץ לצאת לרוץ לא שווה לנו את התגמול של הבריאות בעתיד הרחוק. העתיד הרחוק והמדומיין, טוב ככל שיהיה, לא נחווה על ידינו באותה העוצמה כמו העונג של לשכב על הספה ולא לעשות דבר ברגע נתון.

פרופסור דן אריאלי מציע לנו ליצור פרס מחליף שאנחנו יכולים לקבל ממש עכשיו. במקום להסתמך על הפרס של קידום בעבודה עוד חודש, או לב מתפקד בגיל 60, נתגמל את עצמינו בדבר נעים בהווה: סרט שאנחנו אוהבים, מנוחה, פגישה כיפית, הופעה וכו׳.

התחושות שלנו בהווה משפיעות עלינו בצורה הרבה יותר חזקה, מאשר השאיפות או הפחד שלנו מהעתיד.

הכלים האלו יכולים לעזור לכם לסיים את המטלות שלכם בצורה טובה, אך הם לא יפטרו את המקור שממנו הדחיינות מגיעה. הדחיינות קורית שוב ושוב, בדרך כלל כי יש דבר עמוק יותר מאחוריה.

מתחת לדחינות החמורה ביותר שלנו מסתתר פחד עמוק. זה יכול להיות פחד מכישלון מהצלחה, מפגיעות, מחשיפה ועוד.

ברגע שמשהו מאיים על התפיסה שלכם את הזהות שלכם, לחיוב או לשלילה, אתם כנראה תמנעו מלעשות אותו. כמה שפעולה יכולה לשנות את איך שאתם נתפסים בעיני עצמכם, לחיוב או לשלילה, כך הסיכוי לדחות עולה. יותר מזה, המחקר מראה שכאשר הזהות שלנו אינה מגובשת דיה, הסיכוי שלנו לדחות את מה שחשוב לנו עולה. הרעיון הזה יכול להפיל לכם כמה אסימונים, במיוחד אם אתם מתוסכלים מהעבודה שדווקא את הדברים הכי חשובים, אתם דוחים. הדברים האלו כנראה מאיימים לשנות את התפיסה שלכם אודות עצמכם.

עורכת דין שליוויתי, במשך שנים דיברה על זה שהיא רוצה לפתוח עסק ללימודי פיסול. היא חסכה כסף, למדה שיטות, דיברה על זה, אבל אף פעם לא התחילה לפעול. תמיד הייתה לה סיבה. זה לא היה טוב מספיק, יעתיקו ממנה את הרעיון, היא בדיוק חשבה על רעיון חדש, היא קראה על המתחרים וחששה. אחר כך הייתה לה בעיה באינטרנט ואתם כבר מבינים לאן זה הולך.

השנים חלפו והעסק לא התחיל לפעול. למה? הסתבר שלמרות שחלמה על זה, המציאות של עיסוק בפיסול איימה על התפיסה שלה את עצמה כאישה רצינית, צינית, יציבה כלכלית ואינטלקטואלית.

יש לנו סט אמונות לגבי מי אנחנו ואנחנו מגנים עליהן. אם אני מאמינה שאני אדם טוב, אני אנסה להימנע מסיטואציות שאולי יסתרו את האמונה הזו שלי. אם אני מאמינה שאני חכמה, אנסה להוכיח את זה לעצמי שוב ושוב.

[קראו עוד על התחושה שאנחנו ״מתחזים״ כשאנחנו מצליחים]

הדברים המשמעותיים בחיינו מלאים באמביוולנטיות רגשית. אם זה לעבור לגור ביחד עם בני הזוג שלנו, להביא ילדים או לשנות מסלול קריירה. אולי אנחנו חוששים לאבד מעצמאותינו ולהיות פחות מוצלחים. יתכן ואנחנו חוששים שניכשל במסלול קריירה אחר.

עד שלא נשנה את התפסיות המגבילות והצרות שלנו לגבי עצמינו, יהיה לנו קשה מאוד לאמץ את ההחלטות וההתנהגויות שאנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בלהימנע מהן.

המחקר הפסיכולוגי מראה לנו כי דחיינות היא הרבה מעבר לפשוט לדחות משהו למחר - היא כשל בויסות העצמי שלנו. אנחנו מזיקים לעצמינו תוך כדי ההבנה שאנחנו נסבול מזה.

השקיעו משאבים בלהכיר את עצמכם ואת התפיסות המגבילות שלכם אודות עצמכם. כשאנחנו מבינים איך הדחיינות עובדת אנחנו יכולים למזער את ההשפעה שלה על חיינו בצורה משמעותית. אנחנו יכולים לחוות יותר חופש ויותר בטחון עצמי. זה כמובן משהו שאנחנו צריכים לעבוד עליו. התחילו לעבוד על הדחיינות שלכם מהיום. או אולי בעצם, ממחר.

האם אתם דחיינים? בדקו האם כשאתם מתיישבים לעשות מטלה אתם…

1. צופים בערך ב- 20 סרטונים ב-Youtube לפני שאתם מתחילים לעבוד?

2. מוצאים את עצמכם מתכננים לו״ז עבודה במשך 3-4 שעות?

3. מוצאים מקלט במשימה קטנה וחסרת משמעות כדי לשכנע את עצמכם שאתם עכשיו באמת עובדים? (כמו למשל לעצב את הכריכה לעבודה או לחפש מילים נרדפות?)

4. נכנסים לפייסבוק, כועסים על עצמכם שאתם בפייסבוק, סוגרים אותו ומתחילים להקליד בחלון החיפוש facebook מחדש?

שתפו אותי איך הדחיינות משפיעה על החיים שלכם במייל או בפייסבוק או הצטרפו לתהליך שינוי בקבוצת הפייסבוק "פסיכולוגיה חיובית ביומיום״.

שלכם,

יהודית.

כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״