בשנת 2006 יצא לאקרנים סרט קליל ומשעשע בשם: "אני והמזל שלי" (באנגלית: Just My Luck"). הסרט מספר את סיפורה של אשלי, נערה שהכינוי "מזליסטית", יהיה קטן עליה. היא מקבלת כל מה שהיא רוצה מבלי להניד עפעף, זוכה בכל תחרות גם אם מעולם לא השתתפה בה, והעולם פשוט זורק עליה מתנות, אנשים טובים, ואירועים נוצצים. את תמונתו של ג'ק, מושא האהבה שלה בסרט, אפשר למצוא במילון ליד הביטוי "ביש מזל". כל דבר שיכול להשתבש בחייו, לא רק משתבש, אלא גם קורס, נופל, והורס לו את המעיל. מרפי רוקד על ימיו סטפס מהיר, והוא כל כך מסכן עד שמתחשק לשאול אותו בשביל מה בכלל הוא טורח. הרעיון המשעשע אולי מתאים לקומדיות במשקל נוצה, אבל כשמגיעים לבדוק - מחקרית - את הקונספט הזה של מזל, מגלים שהוא פשוט לא קיים.
המזל אוהב תינוקות קטנים ואנשים טיפשים
סיפור (אמיתי) שהיה כך היה. מאז 1812 מתקיימת מידי שנה הגרלת לוטו שנקראת: "El Gordo", או בתרגום חופשי "ההגרלה השמנה", על שם הפרסים השערורייתיים שמקבלים הזוכים בה. ההגרלה הזאת מתקיימת בקבוצות, כל קבוצה אוספת כסף, ממלאה עיגולים שחורים ליד מספרים אקראיים ומתפללת למזלה הטוב. אחת מהקבוצות האלה הייתה קבוצה של עקרות בית בכפר קטן בשם סודטו (Sodeto) שאספו מ-70 המשפחות בכפר כסף כדי להשתתף בהגרלה. ימים עברו ובפברואר 2012 נמצאו הזוכים והזוכות - אותן 70 משפחות מהכפר הקטן. מאה מיליון היורו (!) חולקו שווה בשווה בין אנשי הכפר, ושינו לחלוטין את חייהם הפשוטים. היחיד שלא קיבל הודעה משמחת מהבנק שלו באותו יום, ולמעשה נותר סטודנט תפרן בדיוק כמו קודם היה קוסטיס מיצוטקיס.
מיצוטקיס המסכן התגורר באחד הבתים המרוחקים של הכפר. כשנשות העיירה עברו ואספו את הכסף, הן פשוט שכחו לדפוק גם על הדלת שלו, לכן לא ניתנה לו בכלל ההזדמנות להשתתף בהגרלה ובדיעבד להתעשר עד לאין שיעור אחריה. תושבי הכפר הנבוכים הציעו לקנות בעבורו חלקת אדמה, או לבנות לו בית בכפר, אך הוא סירב. במקום זה הוא הוציא מצלמה, צילם את החגיגות וערך את כל הפיאסקו לסרט. "אני לא מרגיש מסכן, ואני לא צריך טובות", הסביר כששאלו אותו על שלוות הנפש מול "המיליון-שלא-היה". "אני לא חושב על החיים שלי במונחים של כסף. אני אוהב ליצור סרטים, זה מה שעושה אותי מאושר, ההגרלה הזאת היא פשוט מתנה משמים, כי היא גרמה לי לכתוב את התסריט המושלם".
המזל בעיני המתבונן
אני לא בטוחה אם אתם מוצאים את הסיפור קוסטיס מיצוטקיס אמין או לא, אבל אני יכולה לחשוב על אדם אחד שיגיד - "אה, בוודאי". האדם הזה הוא ריצ'רד וייסמן, פסיכולוג, סופר, וגם - קוסם. תוך כדי שהוא מוציא שפנים מהכובע הוא נתקל בתופעה משונה. אנשים מסוימים האמינו שיש להם מזל, ואחרים האמינו שהם קוללו ולא קיבלו אפילו טיפה ממוזלת אחת קטנה. וייסמן, שהפך בהמשך לראש יחידת המחקר של אוניברסיטת הרטפורדשייר בבריטניה חקר במשך 10 שנים מה הקשר בין תכונות האופי של האנשים והמזל שיש להם (כביכול). הוא גם כתב על כך בספרו: "Luck Factor".
פרופ' וייסמן ערך סקר ובו שאל אנשים האם הם מחשיבים את עצמם כאנשים ברי מזל. 50% מהם ענו "כן", ו-14% הנידו ראשם והשיבו "לא". כולם ענו שהמזל שלהם מתנהג בעקביות מדהימה. אנשים "מזליסטים" נהנו מהצלחה בכל תחומי החיים; מזוגיות, קריירה ובחירות פיננסיות. אנשים חסרי מזל סבלו בכל החזיתות. העקביות הזאת היא נתון קצת בעייתי כשמביאים בחשבון את העובדה שמזל הוא תוצאה של מקריות טהורה. וייסמן המשיך ואסף לו 400 מתנדבים שדיווחו על עצמם "כברי מזל באופן מיוחד", או "כמסכנים חסרי מזל באופן קיצוני".
הנבדקים השתייכו לקבוצות גיל שונות, ולשכבות שונות של האוכלוסייה. וייסמן גם ביקש מהאנשים הללו לכתוב יומן ובו יתעדו את סדר יומם. מסתבר שהיה שוני די מובחן בין התנהגותם של המזליסטים, לאלה עם מזל הביש. אלה שדיווחו על עצמם כחסרי מזל התאפיינו בחשיבה מקובעת, הם לא הבחינו בהזדמנויות שנקרו בדרכם, והיו משוכנעים שלא יצליחו את מבוקשם. מבחני אישיות נוספים שנערכו להם גילו שחסרי המזל (לפחות על פי דיווחם האישי) נטו לסבול מחרדות ודיכאון באחוזים גבוהים בהרבה מאלה שמחשיבים את עצמם ברי-מזל.
שאלת הביצה והתרנגולת
וייסמן, שסקרנותו רק גברה, החליט לבדוק האם החרדתיות של חסרי המזל גורמת להם לפספס הזדמנויות ולחיות במציאות עגומה, או שאולי המציאות העגומה שלהם היא הסיבה לכך שהם כל כך חרדתיים ובטוחים שלא יקרה להם דבר חיובי אף פעם. הוא הכניס למעבדתו נבדקים שדיווחו על עצמם כברי-מזל, או חסרי-מזל, ונתן לכל אחד מהם עיתון. הוא ביקש מהם לספור את התמונות שהוא מכיל. היה שם עוד פרט קטן, בתוך אחת המסגרות נכתב: "הפסיקו לחפש, בעמוד זה ישנן 43 תמונות". מסתבר שאלה שהצהירו שהמזל מחייך אליהם באופן כללי זיהו את המודעה הקטנה הרבה יותר מאלה שטענו שגורלם מתאכזר אליהם תדיר. וייסמן הסביר שאנשים שמאמינים שאין להם מזל נוטים לייצר את חוסר המזל שלהם בעצמם. הלחץ, החרדה, והפרשנות השלילית שלהם לאירועים גורמים להם לפספס הזדמנויות שאנשים אחרים היו מבחינים בהם בקלות רבה יותר.
בספר המרתק, "מיינדפולנס", של אלן לנגר שחוקרת מיינדפולנס כבר 40 שנים ישנה התייחסות מעניינת למזל, ודאות, ואי-ודאות. היא מסבירה שבני אדם אוהבים כל כך להיות בשליטה עד שהם מאמינים שיש להם שליטה גם בסיטואציות אקראיות לחלוטין. היכולת לבחור ולנווט את המציאות גורמת לנו להרגיש טוב, ואנו מנסים להשפיע על 'המזל' שלנו. בפועל הדבר הוודאי ביותר הוא חוסר הוודאות. השליטה שלנו אינה נמצאת ביכולת לשנות מציאות כי אם בשינוי התגובה שלנו. היא מציעה את תרגול המיינדפולנס ככלי להיכרות טובה יותר עם התגובות שלנו, ולשיפור יכולת זיהוי ההזדמנויות שלנו.
חמש מעלות לאנשים ברי-מזל
כדי להעביר את המזל הלאה גם לחסרי המזל, ישב לו וייסמן וכתב ארבעה עקרונות שמאפיינים אנשים שמגדירים את עצמם ברי-מזל, והלכה למעשה - גם זוכים לחיות במציאות מלאת הזדמנויות (פשוט כי הם מבחינים בצדדים החיוביים שיש למציאות להציע). קחו לכם עט, ורשמו:
למי שלא מנסה - אין מזל: פתגם מקסיקני עתיק אומר שאם אתה רוצה מזל - עליך לנסות לתת לו להיכנס, או כפי שהבדיחה השחוקה מספרת - אם בא לך לזכות בפרס הגדול בלוטו - כדאי שתמלא טופס. כל ברי-מזל בניסוי של וייסמן היו כאלה שהתנסו בדברים חדשים, העזו, חקרו, וקפצו על הזדמנויות חדשות, גם אם אלה הכילו מידה מסוימת של סיכון.
אם אין אני לי - מי לי: כמה טוב היה אם בכל פעם שהזדמנות נהדרת הייתה מציגה את עצמה בפנינו, מישהו שהיה מכניס חץ מנצנץ, מצביע עליה, וכותב בצבעי לייזר "כדאי". בחיים האמיתיים זה פחות קורה. מעבר לנטייה להיענות להזדמנויות שהוצגו לפניהם, אנשים ברי-מזל, יוצרים הזדמנויות בשביל עצמם. הם יוזמים, שואלים, מבררים ובודקים. וייסמן מסביר שלברי-המזל יש רשת חברתית גדולה ורחבה, הם פתוחים לחוויות חדשות ואירועים מסוגים שונים.
חלקם כמעט עובדים בזה ומנסים לצאת מאזור הנוחות שלהם כדבר שבשגרה.
חוש שישי ושמו אינטואיציה: בעולם אידיאלי, כל החלטה תישקל ותיבדק על ידי מומחים רציונליים, מעריכים מקצועיים, אנשים יודעי דבר, וחברים בעלי ניסיון רלוונטי בלבד. בעולם שלנו - אנחנו מוכרחים לקבל החלטות בתנאי אי ודאות. מסתבר שברי-המזל משלבים את החשיבה הרציונלית שלהם באינטואציה הפנימית כשהם מקבלים החלטה. הם גם מנסים לשפר את האינטואיציה שלהם על ידי היכרות עצמית טובה יותר ומדיטציה.
הנבואה שמגשימה את עצמה: אתם בטח מכירים את הנבואה שמגשימה את עצמה. אנשים שמאמינים שהם ברי-מזל, מאמינים שהם גם עשויים להצליח. הם מתייחסים לאתגרים בגישה חיובית, ולא מפחדים להסתער לכיוונם. נוסף על פרץ החיוביות הזאת, הם עושים צעדים אקטיביים כדי להצליח - לא חוששים מכישלון, מתחקרים הצלחות, ומנסים שוב ושוב ושוב.
הכל עניין של הסתכלות: אם היה נכנס בחור חמוש בפנים מכוסות לבנק שלכם, יורה לכל עובר, שודד את הכספת ואחד הכדורים שלו היה פוגע בכף היד שלכם - האם הייתם חושבים שיש לכם מזל, או שאתם מסכנים בגלל הסבל הכרוך בטיפול ביד הפצועה? ברי-המזל יאמרו; "יכולתי להיהרג", חסרי המזל יתלוננו על מר גורלם. בכל סיטואציה ניתן למצוא נקודות אור. המזליסטים מפתחים לעצמם שיטות להתמודד עם האספקטים השליליים בחייהם וכתוצאה מכך מושפעים מהם פחות.
גם אם הקונספט המיסטי של מזל עדיין קורץ לכם, ולא מאסתם בהורוסקופ היומי, תוכלו בוודאי לזהות את החוט המקשר מכל הניסויים והסיפורים של בעלי/חסרי מזל והוא - שהמזל אולי מקרי, אבל אנחנו יכולים ליהנות ממנו בצורה מכוונת על ידי שינוי התנהגות, חשיבה מחודשת, וגישה מלאת אמונה כלפי הסיכוי שדברים טובים עומדים להתרחש.
כתבו בקבוצת הפייסבוק שלנו מה גורם לכם להגיש ברי-מזל.
שיהיה במזל!
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי