הכתבה מבוססת על ההרצאה שלי ב"חדשות הבוקר", מוזמנים לצפות
כשהיינו ילדים, הייתה לנו חוברת ציור שצריך היה למתוח בה קו מ-1- ל־2 ל־3. ובסוף כולנו קיבלנו כזה איש.. חסר אופי.
היום, כמבוגרים, אנחנו בחוברת המתקדמת: במקום לחבר מספרים - אנחנו מותחים קו בין ״הישגי החיים המצופים״. וככה, אנחנו יוצרים את החיים ״שצריך לחיות״; רק תסמנו וי בכל תחנות הנכונות, ו...כבר יצא לכם.. משהו.
מה הבעיה? שאנחנו לא מרוצים. והמספרים מדברים בעד עצמם:
50% מהסטודנטים מתלוננים שהלימודים היו בזבוז זמן.
כ-40% מהאוכלוסיה לא מרוצים מהאיזון בין העבודה לבית (הרבה יותר מדי עבודה).
73% יודו שהם בכלל לא אוהבים את העבודה שלהם!
הרשימה הזו רומזת, באופן דיי ברור, שאותה ״תבנית חיים״ לא מתאימה לכולם. ואולי גם אתם, שקוראים עכשיו, מרגישים שאתם לא חיים את החיים.. שלכם.
וככה, אנחנו לא מרוצים.
אבל מה יקרה אם נעזוב את החוברת ונתחיל לצייר? זה לעולם לא יהיה אותו הציור.
כדי לחיות את החיים המתאימים לנו ולהתחיל לצייר בעצמנו אנחנו צריכים - אומץ. אומץ היא תכונה מיוחדת כי היא מאפשרת לכל שאר התכונות הטובות להתגלות. דרוש אומץ כדי להישיר מבט לתוך החיים שאנחנו יצרנו. אומץ כדי לקחת סיכון ולנסות משהו חדש. ושוב, אומץ, כדי לבדוק - מה למדנו מתוך הפעולות שלנו.
אני רוצה להציע לכם מודל שיעזור לכם להעז לחיות את החיים המתאימים לכם, בשלושה שלבים:
אומץ להתבונן.
אומץ לפעול.
אומץ למדוד וללמוד מה קרה.
האומץ להתבונן: להסתכל פנימה
דמיינו שהייתם מוצאים קלטת ועליה מדבקה: ״החיים שלי״. אתם יכולים לצפות בהכל (הכל!) מהצד. כל החלטה, כל שיחה. האם תלחצו פליי? אם כן, אולי תגיעו לתובנות כואבות. ואם לא, אולי תמצאו את עצמכם, אחרי שנים, במקום הלא נכון, מתוסכלים. להתבונן בחיים דורש אומץ, אבל זה הצעד הראשון כדי ללכת בדרך שלכם.
חשבו רגע: מהן 3 המטרות הכי חשובות בחייכם? וכמה זמן השקעתם השבוע בהתקדמות אליהן בתכלס? או כמו שאמר ריצ'רד פיינמן, פיזיקאי זוכה פרס נובל: "העיקרון הראשון הוא שאסור לך לרמות את עצמך, ואתה האדם שהכי קל לרמות".
כמה מהתגליות הפסיכולוגיות הכי מרתקות בנושא וול-ביינג מגיעות ממחקרים מהסוג שבו לא סומכים על מה שאנשים מספרים שעושה להם טוב, ובמקום, דוגמים את החוויה שלהם בזמן אמת. כלומר, לא איך הם חושבים שהם מרגישים אלא איך הם מרגישים בפועל!
ככה למשל פרופסור דניאל כהנמן שאל נחקרים: "מה הדבר שמסב לכם אושר?" והם ענו: "הילדים שלי". אבל אז הוא בדק אותם בזמן אמת, כשהיו עם הילדים שלהם, וגילה שלהיות עם הילדים היה הדבר שהביא להם הכי הרבה - סבל.
מה שעושה אותנו מאושרים כשאנחנו חושבים על החיים, שונה לגמרי ממה שהופך אותנו למאושרים כשאנחנו עסוקים בלחיות. כשנתבונן לעומק, נגלה: אולי יש משהו שנרצה ״לערוך״ בקלטת?
האומץ לפעול: זמן לשנות
מזל טוב, עכשיו אנחנו ״מודעים״! זה עמוק, ומרשים מאוד. את הפסיכולוג שלכם. תזהרו, כי זאת מלכודת. מודעות נותנת לנו תחושה מזויפת שכבר עשינו שינוי, וזה בדיוק השלב השני: האם יהיה לנו את האומץ לפעול, לעשות ניסוי חדש?
״יזמות חיים״ היא התחייבות לצעדים בשטח. גם צעדים קטנים זה מעולה. לנסות תחביב חדש; לאזור את האומץ להיות האדם הכי טיפש בחדר; האומץ לפרוש; להיות אותנטי. לפגוש את הפחד במנות קטנות.
יש לי את הזכות לראות אנשים עושים את זה כל יום. מיכאל, לקוח שלי, הבין שהמטרה הכי חשובה עבורו היא הקשר עם הילדים. ולתת להם נשיקה רק אחרי שהם הולכים לישון, כבר לא הספיק לו. הוא ירד לארבעה ימי עבודה בשבוע. עוד לקוח, גבי, הבין שמה שגורם לו להרגיש חי אלו מקומות ואנשים חדשים. הוא מצא את האומץ לעבור לעיר אחרת כל שלוש שנים. שרון הרגישה בודדה בגיל 65, והחליטה ליזום חברות חדשה.
אז איך אפשר לקחת תובנות עמוקות לרגעים הכי יומיומיים?
בזמן האחרון החיים שלי נהיו לי ״כבדים״ מדי. נולדה לי ילדה שניה, בסגר, אחרי שנה שהעולם התחרפן. שמעתי את עצמי מדברת על כמה שזה מסובך להיות אמא בימינו, וחשבתי: ״והנה עוד אמא שחוקה..״. אז פיתחתי לי האשטג פנימי (האשטג, כמו ברשת החברתית): קראתי לו: #לחיות_את_החיים_עד_הסוף.
נניח שאני בים, ואני מתלבטת: להיכנס ולשנרקל, או לא? אם אני אכנס, השיער שלי ירטב וייכנס לי מלח לעיניים, ו...להסתובב עם בגד ים, נכון שזה מאתגר? אני אצטרך להתקלח ועדיין ישאר חול במקומות שבהם בני אדם לא מחבבים חול. ואז אני מזכירה לעצמי: #לחיות_את_החיים_עד_הסוף. ושניה אחר כך, אני שוחה בים. ומסביבי דגים מדהימים. וזאת ההרגשה הכי חיה שיש.
האם נשאר לי חול בשיער? ברור. אבל זה לגמרי שווה את זה!
עוד דוגמה, הזמינו אתכם לאירוע שאתם לא מכירים בו אף אחד. ואתם פוחדים שתמצאו את עצמכם בצד, מעמידים פנים שאתם מתכתבים עם מישהו רק כדי להיראות עסוקים, או מחפשים נחמה בקערת במבה. תזכירו לעצמכם, החיים? אז עד הסוף. ולא תתחרטו. אני לא מתחרטת.
חשבו על צעד קטן שיקרב אתכם אל החיים המתאימים לכם. באיזו דרך תתקדמו אל מה שחשוב, עוד היום?
האומץ למדוד: האם הגענו ליעד?
אחרי שמצאנו אומץ לפעול, כדי ליצור את החיים שלנו נצטרך גם את האומץ למדוד לאן הובילו הניסיונות שלנו? כשאנחנו מתנסים במשהו חדש, אנחנו משנים את האופן שבו אנחנו רואים את העולם. מה היו התוצאות של הניסוי שלכם? ומה תחליטו לעשות אחרת מעכשיו?
למדוד אם הגענו לאן שרצינו, ואם בכלל היה שווה להתאמץ, מזמין ביקורת פנימה. הביקורת העצמית - היא החמורה ביותר. זה פגיע ושוב, דורש אומץ. אולי נגיע למסקנה שהגיע הזמן לפרוש ממשהו. כדי להתקדם צריך להתמקד במה שעובד ולעזוב את מה שלא. אף אחד לא חולם להיות זה שטס לטייל וחוזר אחרי שבוע, אבל לפעמים זה מה שצריך. להתחיל שוב.
למה זה בסדר לשקול כל צעד מראש, וכל כך לא מקובל לשקול את הדברים מחדש בדרך? למה אנחנו נותנים לגורמים חיצוניים כמו תאריכים של סיום חוזה, דעות של אחרים, או הרושם שקורות החיים שלנו מותירים לקבוע איך נמשיך לחיות?
בדקו, האם הגיעה השעה לפרוש ממה שלא נחוץ?
אומץ זה לגיבורים
אני יודעת מה אתם חושבים. אתם חושבים: ״אומץ?ֿ!״ לי אין אומץ, אבל אני מוכנה לצפות בו בנטפליקס.
התרגלנו לחשוב על אומץ כעל תכונה שתגרום לנו להתמודד בלי פחד. שזה אמור להיות קל. אבל הסיפור על אומץ הוא אחר: סיפור על התמודדות על אף הפחד. ולצד הפחד. זו הבחירה להיכנס למגרש למרות כל הסיבות שלא. בשבילי, אומץ זה לעמוד כל פעם על הבמה, או לפרסם פרק בפודקאסט לאוויר העולם. אומץ זאת ההחלטה לקחת את הסיכון. זאת החלטה, לא תכונה! ואם ככה - לכולנו יש אומץ.
עכשיו אתם חושבים: שמעי, אין לי את האומץ הזה ולא את האומץ ההוא. מה אם הייתם יודעים שיש במוח שלכם כפתור ״אומץ״ בדיוק כמו שיש כפתור ״פחד״? זה כבר מובנה במכונה. כשאנחנו מפחדים, האמיגדלה, השחקנית הראשית בתחושת פחד, פעילה. אבל ידעתם שיש אזור אחר באונה הקדם מצחית, שפועל חזק חזק בכל פעם שאנחנו לוקחים צעד אל עבר מה שמפחיד אותנו? הוא נקרא ״מרכז האומץ״. והחלק הכי מדהים: מסתבר שכמה שאנחנו פוחדים יותר, ובכל זאת מתקרבים, אזור האומץ פועל חזק יותר ותחושת הפחד נחלשת.
לכל אחד יש פחד; מה יחשבו עלי, לבקש סליחה. לעזוב משהו. וגם יש לנו את היכולת "להתקרב לפחד" עוד קצת, ועוד. קצת. זה פרדוקס: להתמודד עם הפחד משמעותו להתקרב לפחד. אתם רק צריכים לקחת צעד קטן פנימה, ותרגישו מסוגלים.
אז מה צריך כדי לחיות את החיים המתאימים שלכם? התמודדות עם פחד היא חלק מהעסקה.
אבל האמת היא שזה מפחיד וכואב יותר להגיע לסוף ולחשוב, האם רק הסתכלתי על החיים מהצד? סימנתי וי על הכל, ורק התלבטתי איך זה יהיה לחיות באמת? אתם יכולים להתבונן בחיים בעודם מתרחשים. אתם מסוגלים לעשות צעד קטן אל עבר מה שחשוב. ואתם יכולים לשאת בתוצאות של מה שלמדתם.
יכול להיות שתגלו חול במקומות מוזרים, אבל בסופו של יום, תביטו בציור שלכם, ותדעו: אתם הייתם אלה שציירתם אותו.
שלכם,
יהודית