״אני לא כאן ולא שם״- על רגעי מעבר בחיים

אני רגע לפני לידה ובבית שלי מצטברות שקיות.

שקיות מלאות בבגדים קטנים שצריך לכבס ובציוד שעוד רגע נצטרך (אלוהים - כמה ציוד!).

אבל כרגע - השקיות סתם יושבות שם, עוברות מהספה בסלון, לפינה ליד המיטה.

לפעמים הן ממש עומדות לי באמצע המעבר ואני מסתכלת עליהן, על הבגדים הקטנטנים, והם מרגשים אותי. אבל מצד שני, השקית הזאת חוסמת לי את המעבר! ואני פשוט בועטת אותה הצידה.

אני לא כאן. ולא שם.

וזה בדיוק זה - משהו גדול עוד רגע כאן, אבל הוא עוד לא. זאת יכולה להיות לידה, עבודה חדשה, שנה שנגמרת ושנה שמתחילה, פרידה מאדם שאהבנו, שחרור מהצבא ומעבר דירה. רגעים כאלה בחיים שמשהו הולך להשתנות.

אני ממש מרגישה את זה בדרכים מוזרות; רגעים שאני אוהבת בצורה בלתי רגילה ובאמת - מסתובבת כמו דובון אכפת לי בעולם– וקאט ל-עשר דקות אחר כך הבנאדם נשם לכיוון הלא נכון, וזה תופס אותי לא טוב. ויש רגעים פיזיים בחודש תשיעי, שאני כמעט רצה, קופצת, ורגעים שכל צעד שלי מגיע עם תכנון, אסטרטגיה ותכנית ב׳.

גם החלומות שלי הפכו לסרט חי. אני מתעוררת ממש כל יום במחשבה שחבל שסטיבן ספילברג לא היה פה לכתוב את כל מה שנחלם: לידות סוערות, תינוקות רכים, אני קופצת בין בניינים, יש תעופות, ירי, סכסוכים, מלחמות, תופעות טבע נדירות ויופי מלא פליאה. הכל שם בתסריט.

על קו הזינוק, רגע לפני — אולי גם אתם חושבים עכשיו על רגעי סף כאלה. זה ברור שזה בא, זה עוד רגע כאן, כל התפאורה עוד רגע תתחלף ועם זאת הכל עדיין נראה רגיל. אנחנו לא פה ולא שם. באנתרופולוגיה קוראים לזה ״לימינליות״ - מצב סף.

המושג ״לימינליות״ מגיע מחקר ׳טקסי מעבר׳ בתרבויות שונות. אנתרופולוגים הבחינו שבכל מעבר משמעותי יש שלב אמצעי: שלב שבו האדם כבר לא מי שהיה, אבל עדיין לא מי שהוא עומד להיות. זה שלב שאין לו כללים ברורים, אין לו זהות יציבה, ובעיקר יש לו הרבה אי ודאות. יש לשלב הזה טקסים וסימנים, וזה גם זמן שבו “לא מצפים ממך להיות רגיל”. מעניין אם היום אנחנו פחות נותנים לשלבים האלה מקום, ואולי אנחנו נרתעים יותר מהבלבול. 

אחד הדברים היפים שאפשר לקחת מהמסורות, הן טקסי מעבר אישיים - פעולות סמליות שאנחנו עושים כדי להמחיש - שמשהו משתנה. למשל הקלאסיקה לפני לידה, היא הקינון כמובן. פתאום כל המרחב הפיזי מתארגן מחדש - שידות שנבנות, כביסות שמתכבסות, וסינון של חפצים. זאת ממש דרך לסמן - הנה מפנים פה מקום למשהו אחר. עוד טקס קטן שיזמתי, זה מפגש מקרב עם הרבה אנשים שאוהבים, מן רגע אחרון של חגיגות לפני שחוזרים לא לישון בלילה (מסיבות משמחות כמובן).

גם המוח שלנו מגיב חזק במיוחד לרגעי מעבר כאלה וממש עובר ארגון מחדש. למשל, במקרה של הריון, רואים ירידה בכמות הנפח של החומר האפור באזורים שקשורים להבנה רגשית וקשר חברתי - לא כירידה בתפקוד, אלא דווקא כהתמקצעות. גם בגיל ההתבגרות יש ממש תהליך כזה שהמוח “מפנה רעש” ומתמקד במה שחשוב עכשיו: רגישות לרמזים רגשיים, זיהוי מצבים חברתיים, והכנה לקשר אינטימי עמוק. בפועל זה מתבטא ביותר רגש, פחות סבלנות ל״בולשיט״ ולפעמים בלבול. זה לא סימן לבעיה - זאת הוכחה ליכולת שלנו ושל המוח שלנו להשתנות.

ויש עוד משהו מוחי. המוח שלנו הוא מכונת חיזוי. הוא כל הזמן מנסה לנחש איך ייראה עוד רגע. לקראת שינוי גדול, אנחנו יודעים - גם אם לא במילים - שהתחזיות שלנו עומדות להפוך ללא רלוונטיות. החיים שעוד רגע יתחילו יהיו אחרים ממה שאנחנו מכירים. הידיעה הזו לבדה מספיקה כדי לערער את החיים שלנו. קשה לחיות כשברור שהמודלים הישנים עומדים להתפרק, אבל עדיין אין חדשים במקומם. זה מייצר חיפוש, אי־שקט, ולעיתים רצון נואש להבין “איך זה יהיה”, למרות ש…אין באמת תשובה.

אז מה עושים עם הזמן הזה? עם רגעי הסף? בעצם, לא הרבה, וזה אולי החלק המאתגר. לא מנסים להזדרז ולהיחלץ ממנו, ובעיקר לא מפרשים אותו כבעיה. אפשר לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: איזו פעולה קטנה יכולה לעזור לי להזכיר לעצמי שאני בתנועה? לפעמים זו כתיבה כמו לכתוב מכתב לעצמי של “לפני” או “אחרי”, לפעמים זו שיחה עם מישהו ,לפעמים זה סידור פיזי של הבית, מסיבה או פרידה מחפץ פיזי.

ואולי הדבר הכי חשוב הוא פשוט לקבל, שזה ככה, שרגעי סף מרגישים לא נוחים כמעט בהגדרה. שהם מערערים, מציפים, מבלבלים, ולצד זה- הם מרחיבים. אנחנו גדלים, גם אם זה לא נעים בזמן אמת. אנחנו לומדים על עצמנו דברים שלא היינו יכולים ללמוד מתוך יציבות. לא צריך למהר ״כבר להגיע״; מספיק להיות באמצע, ולסמוך על עצמנו שמתוך האמצע הזה נצא קצת יותר מורכבים, קצת יותר רכים, וקצת יותר אנחנו.