ילדים קטנים יכולים לחולל צרות גדולות. זה יכול להיות ציור על הקיר, ביצים שבורות, ארון הפוך לחלוטין עם תפוזים במגירת הגרביים, וחולצה מלוכלכת במקרר. זה עוד בלי לדבר על הנטייה המעצבנת שלהם להשתמש במילה אחת קטנה אינספור פעמים: "למה?". "למה השמיים כחולים?", "למה מכוניות נוסעות על גלגלים?", "למה החיפושיות כל כך קטנות", ו-"למה לאנשים יש שיער בצבעים שונים?". פרופ' ניל דה-גראס טייסון, אסטרופיזיקאי ואסטרונום אמריקאי רואה בכך התחלה של קריירה אקדמית.
"ילדים הם מדענים מלידה" הוא מסביר בהרצאת ה-TED שלו. "הם תמיד מנסים לתלוש עלים של פרח, ולבדוק מה קורה לעצמים שנופלים. פעמים רבות, זה יכול להיות מעצבן. מדען בוגר הוא ילד שמעולם לא התבגר. כשילד מוציא ביצה מהמקרר ומתחיל להקפיץ אותה, התגובה הראשונה של הוריו תהיה היא: 'תחזיר את זה מיד למקום, הביצה עלולה להישבר'. סלחו לי, זה ניסוי לגילוי חוזקה של קליפת הביצה, זה ניסוי פיזיקאי. תנו לילד לגלות שהביצה עלולה להישבר. כשילד מוציא מחבתות וסירים ומתחיל לנגן ההורים אומרים לו: 'מספיק עם הרעש הזה'. בזה הרגע הם הרסו ניסיון ליצור מוזיקה".
א' ב' של סקרנות
יצא לכם לחשוב פעם מהי סקרנות? סקרנות היא התנהגות של בני אדם ובעלי חיים שנועדה לגשר על פערים בידע, ומקדמת מחקר, למידה והתקדמות. היא אחת התכונות שקיבלנו במתנה מאימא טבע אי שם בראשית האבולוציה. כיוון שהתכונה הנהדרת הזאת גרמה לראשוני האנשים לגלות היכן מסתתר עדר של צבאים, איפה יש מפל מים, ומה קורה בעקבות חיכוך של אבני צור - היא הועברה הלאה לכל התינוקות והצאצאים בעולם. אם מסתכלים על תינוקות רואים שהם סקרניים מאוד כבר בגילאים צעירים מאוד. לורה שולץ מ-MIT מצאה במחקרה שאפילו ילדים בני שנה וחצי, מגלים סקרנות לעצמים חדשים, מצליחים לזהות שמשהו לא בסדר כשצעצוע שאמור להשמיע קול נשאר דומם, ומנסים להפעילו בדרכים חדשות כדי "לתקן אותו".
אבל כשהזאטוטים הקטנים גדלים, יחסי הכוחות עם הסקרנות נעשים מורכבים יותר. אנשים מבוגרים לא יתשגעו מכל טפטוף גשם, ולא יתעכבו אפילו רגע אחד לגלות מה גורם לביצה הנוזלית להפוך מוצקה אחרי בילוי במחבת. גרוע מכך, אני מניחה שיצא לכם אפילו להשתעמם, להירדם או לחלום לפחות בשיעור אחד שלמדתם בתיכון או באוניברסיטה. פסיכולוגים מסבירים שיש איזון עדין בין סקרנות וידע. כשאנחנו יודעים מעט - אנחנו לא סקרנים, וכשאנחנו יודעים המון אנחנו לא סקרנים. אנחנו מתעניינים כשיש פער בין מה שניתן לדעת ומה שאנחנו יודעים בפועל.
אייזק מורהאוס, יזם, סופר, מרצה, וגם המנכ"ל של חברת "Praxis", טוען שההמצאות הגדולות, יצירות האמנות החשובות וכל הספרים שבעולם הם הרבה יותר תוצאה של סקרנות מאשר של ידע. יזמים מונעים מתוך סקרנות. הם לא יודעים הרבה על השוק הנוכחי, ולפעמים מאתרים צורך שאנשים בכלל לא שמו לב שהוא קיים. הם סקרניים ורעבים לידע, אבל ברגע שהם נעשים מומחים והתחום נעשה רווח ורגיל - הם מאבדים את העניין והתשוקה. פרופ' מריו ליביו, אסטרופיזיקאי ומחבר הספר"למה? המסע בעקבות הסקרנות האנושית", מסביר שהסקרנות שלנו לא מתה או נעלמת כשאנחנו מתבגרים. אנחנו עדיין סקרנים, אבל מסתכנים פחות כדי להשיג ידע חדש. ילד יהיה מוכן לנסות ולהתנסות, לשבור ולהרוס כדי להגיע לגילוי. מבוגרים שכבר יודעים דבר או שניים על השלכות ותוצאות מעשיהם - ייטו פחות להעז ולהסתכן כדי ללמוד.
מהם הדברים שמסקרנים אותנו במיוחד? מריו סילביו מסביר על כך בספרו. דמיינו לכם עדר של כבשים שסועדות את ליבן בדשא ירוק ומזין. כולן בעלות צמר לבן ובהיר למעט אחת. היא שחורה כמו הלילה. מפתיע, הא? מעניין מדוע היא נמצאת שם, ואיך היא הגיעה לעדר הלבן. הפתעות, דברים שלא מסתדרים עם ההיגיון הישר, או דברים שסוטים מהנורמה גורמים לנו לנסות ולהבין מה קרה. כך גם קורה כשיש כתבה על האישה המבוגרת בעולם, והילד שלמד לקרוא בגיל 3. עוד דברים שגורם לנו לפקוח עיניים, ולנסות לחפש תשובה הם מקרים של ראיות מעורפלות. זה בדיוק מה שקורה בספרי מתח, סרטים שהסוף לא ברור בהם, או העניין שאנחנו מנסים למצוא בצירופי מקרים. יש הסבר אחד, ויש גם אחרים. אנחנו פשוט חייבים להבין היכן מסתתרת האמת.
איך נראית סקרנות במוח?
מריו ממשיך ומסביר שאם סקרנות היא עתיקת יומין כמו מבנה התא, זה רק הגיוני שיהיה לה בסיס מוחי שניתן יהיה לראות במחקרי הדמיה. וזה באמת מה שמגלים כשמציצים למוח האנושי. כשבוחנים את מוחם של אנשים שמסתקרנים ממידע מפתיע במכונת MRI רואים פעילות באזור במוח שנקרא: "Anterior Cingulate Cortex". האזור הזה קשור לרעב ולהתמודדות עם קונפליקט. אנחנו רעבים לידע, ושואפים לפתור את הבעיה המוצגת לפנינו. הפילוסוף הבריטי תומאס הובס נהג לומר שהסקרנות היא התשוקה של הנפש. ובאמת כשמסתכלים במוח המופלא שלנו אחרי התרה של הבעיה, או כשהתשובה מתגלה, רואים אזורים אחרים שפועלים. אלה אזורי ה-Left Caudate, Putamen; Nucleus Accumbens, אם להיות מדויקים. האזורים האלה קשורים למעגלי העונג. הם מתעוררים ופועלים גם כשאנחנו טועמים מנה טעימה במיוחד, אחרי סקס טוב, או בעת הנאה יוצאת דופן. כשאנחנו סקרנים כלפי משהו, אנחנו מבקשים להבין איך הוא עובד, מה מיוחד בו או לענות על שאלה שמשגעת אותנו. יש תחושה קצת מציקה של קונפליקט ויש צורך לפתור אותו. כשאנחנו מבינים סוף-סוף, אנחנו מרגישים תחושת סיפוק. קצת כמו שרלוק הולמס אחרי פרשיית רצח טובה.
משחק של תשומת לב
סקרנות היא הסיבה לכך שהעולם שלנו מלא בפיתוחים מרשימים, ושגבולות הידע נפרצים כל פעם מחדש. סיפוק הסקרנות הוא גם דבר מהנה וכייפי, ועל פי המחקר הבא היא גם אחת מחמשת תכונות האופי שמנבאות אושר. אז, איך אפשר להשיג עוד ממנה? על פי מיהאי צ'יקסנטמיהאיי - צריך רק לפקוח את העיניים ולהתבונן. צ׳יקסטמיהאיי, מחלוצי המחקר בתחום הזרימה והיצירתיות,מסביר שיש קשר ישיר בין משאבי הקשב שלנו לבין העניין שלנו בעולם: כדי להתעניין במשהו אנחנו צריכים למקד את הקשב שלנו בו. אי אפשר להתעניין בסרט כשבדיוק פותרים תשחץ, ואי אפשר להקשיב וליהנות ממוזיקה כשמאזינים לה בקושי באתר בנייה רועש. כדי להסתקרן, להתעניין, ולפתח את החשיבה צריך לעשות מאמץ אקטיבי ולהיות מודעים לסביבה שלנו.
אם הסקרנות לבדה לא שכנעה אתכם להביט בעולם בצורה ממוקדת, אולי המחקר של פרופ' אלן לנגר יעשה זאת. היא אספה קבוצה של אנשים ושאלה אותם: "מה אתם ממש ממש שונאים?". חלק מהם ענו: "אנחנו מתעבים מוזיקת ראפ", אחרים אמרו שהם לא מצליחים לסבול אמנות מודרנית, משחקי כדורגל, או אופרה. אחרי שאספה את רשימת הפעולות המעצבנות/ המדכאות/ המשעממות/ השנואות (מחקו את המיותר), היא הביטה בנבדקים שלה בחיוך ואמרה: "עכשיו עשו בדיוק את זה". היא עשתה משהו נוסף. הנבדקים שלה חולקו ל-4 קבוצות. הקבוצה הראשונה הייתה צריכה פשוט לצלוח את הפעילות שהם דיווחו שהם שונאים. הקבוצה השנייה התבקשה להבחין בדבר אחד חדש בפעילות הלא- אהודה. הקבוצה השנייה התבקשה להבחין בשלושה דברים חדשים, והרביעית בשישה.
מסתבר שככל שהנבדקים נדרשו לאתר יותר פרטים חדשים בפעילות שהם שונאים (סידור שחקני הכדורגל על המגרש, חריזה בשירי הראפ, או מעברי צבע בציורים מופשטים) - הם אהבו יותר את הפעילות שהייתה קודם לא אהובה. במילים אחרות - סקרנות תגרום לנו לחבב אפילו משימות שאנחנו ממש לא אוהבים. יש בכוחה לגרום גם לתחומי חיים שאין לנו נגיעה אליהם, אנשים שלא היינו מתחברים אליהם או פעולות שנעשה רק עם אקדח לרקה - למהנות הרבה יותר. את התרגיל הזה אפשר לנסות בקלות גם בבית, לנסות ולחפש דברים חדשים ומפתיעים כדי להגביר סקרנות וחיבה אליהם. המיקוד שתקדישו יגרום לכם אפילו להנות מהתהליך.
הצד האפל של סקרנות
סקרנות היא לא רק השתוקקות לידע, מדע מפותח, השראה חוצת גבולות, אמנות מהפכנית ויזמות. יש לה גם צד פחות פוטוגני. זאת הסקרנות שגורמת לנו להרגיש רע. אתם יודעים, אותה תכונה מעצבנת שגורמת לאנשים להחרים את הפלאפון של בן הזוג שלהם ולהציץ בהודעות, לבדוק מה קורה במייל של הקולגה מעבר לכתף שלה, או לנסות להוציא באובססיביות מידע אישי ממכר רחוק. מה עושים עם הסקרנות השלילית הזאת? יכול להיות שלמחקר הבא יש תשובה. במחקר משותף של אוניברסיטת שיקגו ובית ספר לעסקים בוושינגטון ניסו להבין עד כמה רחוק מגיעה הסקרנות האנושית. החוקרים קנו חפיסה של עטים, והכניסו לחלקם יחידת שוקר קטנה, כך שכל מי שנוגע בהם יקבל שוק חשמלי לא נעים (אבל גם לא מזיק). הנבדקים הציגו את הערימה העשירה של העטים והכריזו: "חלק מהעטים האלה מחשמלים". נוסף לאזהרה הכללית, חולקו הנבדקים לשתי קבוצות; קבוצה אחת קיבלה הנחיות מדויקות לגבי אילו עטים עשוים לגרום להם להרגיש עקצוץ בקצה האצבעות. הקבוצה השנייה לא קיבלה את הפירוט החיוני הזה.
לאחר ההנחיות השאירו החוקרים את הנבדקים אל מול העטים, ו… לא ביקשו מהם לגעת בהם. למרות שמעולם לא קיבלו הוראה לשחק עם העטים, ולהתחשמל (או שלא) - הנבדקים חשו צורך לשלוח יד. אלה שלא ידעו אילו עטים בדיוק גורמים לחשמול נגעו ביותר עטים בהשוואה לאלה שידעו מי הם העטים "הרעים". במחקר המשך לאותו ניסוי ביקשו מהנבדקים לדמיין את התחושה הלא נעימה של השוק החשמלי. הפלא ופלא - כשהנבדקים דמיינו את התוצאה השלילית, הם נמנעו יותר מלאסוף להם כלי כתיבה. תשובה אפשרית, אם כן, לחטטנות ולמציצנות האנושית היא לנסות לחשוב על ההשלכות שיגיעו אחר כך.
סקרנות היא הדרך שלנו להיפגש עם העולם ממקום נרגש, מתעניין, וחוקר. היא התשובה לאדישות, שעמום ואפטיות. בניגוד למה שאתם אולי עשוים לחשוב, היא ממש לא רק מנת חלקם של ילדים. נסו את להכניס קצת ממנה לחייכם כבר היום. מי יודע, אולי תגלו את החברים ובני הזוג שלכם מחדש, אולי תתחילו לחבב משחקי כדורגל - או תמציאו את המצאת המאה.
איזו עובדה הצליחה להפתיע אתכם? מה הכי מעניין אתכם בעולם? כתבו בקבוצת הפייסבוק שלנו.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי