דמיינו את הסינריו הבא: אחת מהמסעדות זוכות המישלן מוונציה עושה עלייה, ואחרי שלא הצלחתם להשיג אליה מקומות באיטליה, התמזל מזלכם והצלחתם להירשם אליה כאן. אתם וחברכם הטוב עושים חזרות על הערב הגורלי וסופרים את הימים. את התפריט קראתם, כמובן, מבעוד מועד והכנתם את בלוטות הטעם מראש. כשאתם מתיישבים לשולחן ואומרים לגרסון שלכם במקהלה "אני אקח את הניוקי בפטריות כמהין״, המלצר החביב מחייך אליכם ואתם חווים את הטרנספורמציה המהירה ביותר מאושר צרוף לחרדה עמוקה. תהא המנה הזאת חלומית אשר תהא, אין סיכוי שתזמינו שניכם את אותה המנה. "אני אקח את הארטישוק ביין" מתרצה החבר, כך תוכלו לחלוק ביניכם שתי מנות שונות, ולטעום מכל אחת מהן. לא, אתם לא עושים את זה כיוון שאתם קונפורמיסטיים, או כי אתם חוששים שלא תצליחו להשיג לעצמכם הזמנה נוספת למסעדה הנחשקת, אלא פשוט שאתם בטוחים במאת האחוזים ששתי מנות שונות יגרמו לכם עונג גדול יותר ממנה נהדרת אחת.
דן גילברט בספרו השנון להחריד Stumbling on Happiness, מסביר שלמגוון יש השפעה מעניינת על תפיסת האושר שלנו. נאמר ואתם זוכים דרך אתר המתנות ״קנופון״ באפשרות לבקר במסעדת 'אכול לפי בחירתך', שמעסיקה באופן פלאי שפים מרחבי העולם ומעניקה ללקוחותיה את המנות שעליהם חלמו כל חייהם. הקופון המיוחד אינו מעניק כניסה חד פעמית למסעדה המהוללת, הו, לא, הוא מעניק לכם אפשרות לבקר במסעדה בכל ליל ירח מלא במשך שנה, ובלבד, שתבחרו מראש את המנות שתאכלו בכל פעם. אתם עוברים על התפריט ומתחילים לפסול מנה מנה- הפסטה ברוטב עגבניות פשוטה מידי לטעמכם, ומצטיירת כדבר שניתן להכין בבית. הסטייק מזכיר לכם שאתם שואפים להיות צמחונים יום אחד, הטופו בזרעי צ׳יה וספרולינה מזכיר לכם ימי דיאטת כאסח. יש שלוש מנות שמפתות אתכם: ניוקי הכמהין כמובן, הארטישוק ביין והקממבר האפוי. הניוקי הוא האהוב עליכם מבין האחרים, ואתם מתפתים להזמין 12 כאלו ל-12 הירחים המלאים הבאים. מצד שני, אתם מובכים מאיך שזה ישמע כשתאמרו את זה, ואתם ממש לא רוצים להפסיד את המגוון העצום שיכולה המסעדה לספק לכם. אז אתם מזמינים באתר ״קנופון״ את שלוש המנות הללו לסירוגין.
אנחנו אוהבים להרגיש שבחרנו בדבר מה מתוך מבחר של דברים אחרים. שבחרנו את זוג הנעליים שרצינו לקנות, בחרנו בן או בת זוג מתוך המון מחזרים פוטנציאליים ובחרנו את הדירה שלנו אחרי שיטוט ארוך ברחבי העיר. כשאנשים בוחרים באופציה הראשונה בלי להציץ אפילו באפשרויות אחרות, הם לרוב מצטיירים כפזיזים, להוטים, או לא אחראיים. הרי באופציה הנוספת יכולה להסתתר הזדמנות טובה הרבה יותר. אם נודה על האמת, מגוון הוא דבר מרגש. הוא גורם לנו להרגיש חשובים, להשקיע מחשבה, לפתח ציפיות, לערוך השוואות, להתחבט ובעיקר להעריך יותר את האופציה שנבחרה. לכאורה נראה שמגוון קשור בקשר ישיר לאושר שלנו.
במבה + צ'יפס= פחות מבמבה?
לא ברור מהו סוד הקסם שמכיל מספר רב של אפשרויות לבחירה - האם זאת היכולת לבחור, האם זה היופי שבשוני, או שאולי הפחד להשתעמם. דבר אחד בטוח, בני אדם נוטים להעדיף להיות מסוקרנים על ידי מגוון, אפילו אם זה אומר שהמגוון הזה יורכב מדברים שהם אוהבים פחות. במחקר שנעשה באוניברסיטת אוקספורד הדגימו את התופעה הזו – הנבדקים נטו להכניס כמה שיותר מגוון, גם במחיר של ערבוב אפשרויות פחות אהודות. מסתבר שאפילו כשאנחנו נהנים פחות בפועל, אנחנו עדיין נבחר באופציה המגוונת יותר.
החוקרים החליטו ליצור ניסוי מהנה במיוחד: הם הזמינו את הנבדקים שלהם להגיע למעבדה ופשוט לאכול חטיף טעים מידי שבוע במשך כמה שבועות. כשביקשו מחלק מהמתנדבים לבחור את כל החטיפים שלהם מראש - הם העדיפו גיוון, בדיוק כמוני וכמוכם. קבוצה נוספת של מתנדבים לניסוי הזה חולקה אקראית לאחד משני תנאים:
1.קבוצת הלא מגוונים - קיבלו את החטיף האהוב עליהם ביותר, מידי שבוע.
2. קבוצת המגוונים - קיבלה את החטיף האהוב עליהם בשבוע הראשון ובשבוע השני קיבלו את החטיף השני האהוב עליהם. כך החליפו בין החטיפים מידי שבוע.
כאשר מדדו את שביעות הרצון של הנבדקים, גילו שמהמתנדבים בקבוצת הלא מגוונים היו הרבה יותר מרוצים מאשר המגוונים. לכאורה התוצאות סותרות את ההיגיון שמנחה אותנו בחיי היומיום שלנו. הגיוון הפחית את שביעות הרצון של הנבדקים במקום להגביר אותה. איך זה יכול להיות שהגיוון שהתרגלנו להסתכל עליו כטעם החיים, יכול להיות הרסני כל כך כשאנחנו מחליפים את החטיף השבועי שלנו, מבמבה לצ'יפס?
כדי שנבין מה קורה לנו בתהליך הזה, נסו להיזכר לרגע בנשיקה הראשונה שלכם, נסו לחוש את ההתרגשות שלפני, את הפרפרים בבטן, ההזעה בכפות הידיים, והחשש והריגוש גם יחד. עכשיו תזכרו לרגע בנשיקה האחרונה שהייתה לכם, גם היא הייתה נפלאה, אני בטוחה, אבל אני בטוחה שחשבתם עליה פחות מזו הראשונה. נסו לחשוב כעת על הנסיעה הראשונה שלכם מחוץ לעיר, התבשיל הראשון שהכנתם, או הפעם הראשונה שנכנסתם למשרד בו אתם עובדים היום. החוויות שלנו, נפלאות ככל שתהיינה, נעשות נפלאות או מרגשות קצת פחות בכל פעם. לתופעה שהופכת את אותו אובייקט או מאורע לרגיל וסתמי קוראת הפסיכולוגיה "התרגלות" או "הביטואציה". חובבי הכלכלה ביניכם בוודאי יציינו שזה נשמע דומה מאוד לתועלת שולית פוחתת. ההתרגלות גורמת לטוב שבחיינו להיות פחות מלהיב, ולכאב בחיינו להיות פחות מכאיב. התהליך הזה שגורם לנו להתרגל ולהיטמע במהירות בסביבות חדשות, לוקח לנו גם על הדרך את העניין והריגוש שחשנו עם כל אירוע ראשוני.
כשאנו מגיעים לקבלת החלטות, תהליך ההתרגלות הזה מקבל תפקיד נוסף. כיוון שיש לנו נטייה לתפוס אירועים רחוקים כקרובים אלינו בזמן, אנחנו נרצה לגוון אותם ככל שניתן. אם אני תופסת את הביקור במסעדה שלי כדבר שבשגרה, גם אם אני יוצאת בפועל פעם בחודש, המחשבה על מנה אחת קבועה תראה לי מאוד משעממת. בדיוק מהסיבה הזאת אנשים לרוב יעדיפו גיוון, אפילו על פני בחירה באופציות שלא היו בוחרים בהן מלכתחילה. החוקרים באוניברסיטת קרנגי מלון קוראים לזה ״הטיית הגיוון״ - כשאנשים מקבלים החלטה מרוכזת עבור אירועים חיוביים רבים, הם נוטים לבחור יותר מגוון מאשר אם הם מקבלים על החלטה בנפרד רגע לפני הביצוע שלה.
"מגוון" ו"זמן", הם לא הולכים ביחד
אף אחד לא רוצה לחוות את חייו כאסופה בלתי מעניינת של אירועים. ארחיק ואומר, שזה אחד הפחדים הגדולים - לחיות את חייך בשעמום, כמעט מבלי לזכור מה עבר עליך, מבלי להתרגש ולהיות לגמרי נוכח בסיטואציה. לחיות את חיינו כהרגל חסר צבעים יכול להיות דבר נורא. גילברט מסביר שיש שתי דרכים להפוך את חיינו למעניינים ומגוונים יותר, מבלי להחליף את העבודה, מקום המגורים, בן הזוג והילדים. שתי הדרכים הללו נגישות לכל מי שיתרגל אותן, והן אפילו חינמיות, ונקראות "מגוון" ו"זמן".
אתחיל ממגוון, כי היא בוודאי התשובה הטריוויאלית והמתבקשת לשאלה 'כיצד נלחמים בשגרה'. אם תציצו לסשן של אחד מהמטפלים המיניים או הזוגיים הטובים ביותר, תוכלו לגלות שכמעט כולם יציעו למטופלים שלהם להרחיב את סט החוויות הזוגיות שלהם. אלה יכולים להיות משחקי תפקידים, חופשה בלתי שגרתית, או שינוי המחוות הרגילות. אנשים מנסים להכניס שוני ומגוון לחייהם כל הזמן, זאת בדיוק הסיבה שלא תזמינו את אותה המנה כמו השותף שלכם ושתחליפו את השירים ברכב מידי כמה דקות. מגוון הוא מעין תבלין שניתן להכניס במנות קטנות לשגרה הקבועה והרגילה.
הכלי הנוסף להתמודדות עם היכולת המופלאה שלנו כבני אדם להתרגל לכל דבר, הוא להשתמש בזמן. או בהשהיה, אם להיות מדויקים יותר. לאימא שלי היה מנהג קבוע, ברגע שהיה הייתה מזהה שאנחנו מחבבים מאכל מסוים, הייתה מכינה לנו אותו באהבה עד אשר הכרזנו, 'לא עוד'. חשבו גם על מנהג החבאת האפיקומן בליל הסדר, לו היה אבא שלכם מסתיר לחם בצורת דיקט מידי ערב, ככל הנראה הייתם מביטים בו כאילו השתגע. העובדה שהמתנתם שנה שלמה כדי להתאחד יחד סביב שולחן משפחתי, הופכת את המאורע התמוה לחביב ומשעשע. כך גם דברים מרגשים וחיוביים יותר שיכלנו לחשוב שיהיה נחמד לחוות שוב ושוב; יום ההולדת היה ממצא את עצמו אחרי שבוע, וסביר שלא נמצא אדם שירצה לעבור דירה מידי יום, גם אם הדירה החדשה נהדרת ממש. זו ההשהיה, ההמתנה והציפייה שגורמות לנו להתרגש מהאירועים הללו. אנו צריכים לצבור תקופת זמן מספיקה כדי להפיג את השפעת ההתרגלות.
הנקודה המעניינת והחשובה היא העובדה ששני הכלים היעילים האלה, מבטלים האחד את יעילותו של האחר. כך שאם עבר מספיק זמן ממאורע חשוב ונעים, אתם לא תצטרכו להפוך אותו גם למגוון ושונה מאוד. למעשה, כשיש מספיק זמן בין החוויות, גיוון לא רק לא נחוץ, אלא יכול אפילו לפגוע. זה קורה מהסיבה הבאה: נניח שחוויה מסוימת (ניוקי כמהין) מספקת לכם הנאה ברמה 5 (בסקאלה של 1-5) והארטישוק מספק לכם הנאה ברמה 4. אתם אוהבים את הניוקי יותר מהארטישוק. אבל בכל ביס שאתם לוקחים מאותה המנה, רמת ההנאה שלכם יורדת כי אתם מתרגלים, כך שהיא כבר לא מרגשת ונהדרת כמו בביס הראשון. לכן אתם רוצים מגוון, וכך תוכלו להרגיש טעם חדש עם כל לעיסה. אז אתם לוקחים פעם ביס של ארטישוק ופעם ביס של ניוקי. דבר דומה קרה גם בניסוי החטיפים המתחלפים.
אבל כאשר הצריכה שלנו איטית, הגיוון מפחית את רמת ההנאה שלנו כי אנחנו נהנים ברמה המקסימלית שאנחנו יכולים לקבל מכל גירוי. השילוב בין זמן למגוון צריך להיבדק. סביר שאם אתה עושים משהו בצורה תדירה, תצטרכו את המגוון, אך אם יש די זמן מפעם לפעם, עדיף שתבחרו לחזור לאופציה הטובה והמוכרת. אם יעברו יותר מכמה ימים בין ביקור לביקור במסעדת הגורמה מלמעלה, כנראה שתעדיפו להזמין את המנה האהובה עליכם בכל ירח מלא כי השפעת ההתרגלות תבוטל. המשמעות היא שכל ניוקי טוב יותר מארטישוק כשיש חודש של פער ביניהם.
ספרו לי איך אתם מתמודדים עם התרגלות, כתבו לי למייל או לפייסבוק אם הכתבה עשתה לכם סדר, יש לכם שאלות או סתם משהו שבא לכם לשתף אותי, זה מאוד ישמח אותי.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי