top of page

להסכים להיות פגיע: המפתח ליחסים אמיתיים יותר

עודכן: 2 באוק׳ 2021

המאמר מבוסס על המיני-הרצאה שלי בתכנית הבוקר של ניב רסקין,


מה עושה אותנו מאושרים? לשאלה הזאת יש הרבה תשובות.

אבל מה הכי עושה אותנו מאושרים? לפי מחקרים, לשאלה הזאת יש תשובה אחת והיא - אנשים. האנשים שבחיינו, מערכות היחסים שאנחנו מקיימים, הקשרים האישיים סביבנו - הם גורם מספר אחת לאושר.

איך אתם מתנהגים עם האנשים הקרובים לכם?

רב הזמן אנחנו ״מתעדכנים״. מי אמר מה למי. מזג האוויר. מכבי בגמר. לשיחות האלה קשה לקרוא ״גורם מספר אחת לאושר״, כי איתן או בלעדיהן, הכל די אותו הדבר.

אז איפה אנחנו נתקעים בדרך ליחסים טובים באמת? באינטימיות.

האינטימיות נעימה, אבל גם מאוד מסוכנת. המשורר ליאו בוסקאליה אמר פעם: ״לאהוב זה להסתכן שלא להיות נאהב״. אנחנו מפחדים להראות את מי שאנחנו באמת. פוחדים ש״אני״ לא טוב מספיק. אז אנחנו יוצאים לעולם עם שריון שיגן. שיציג את מה שאנחנו רוצים שיראו, ויסתיר את כל מה שלא מספיק בעינינו. ככה השליטה נשארת בידיים שלנו. הרי אם אראה לכם מה באמת קורה אצלי בפנים, אני כבר לא אשלוט בהמשך. אולי תחשבו שאני ״לא מספיק״ מרגשת, חכמה או מצחיקה.

השריון שלי יפגוש בשריון שלכם, כולנו נהיה בשליטה, ונקבל עוד מפגש אנושי לא משמעותי. לא הבטנו פנימה, לא נחשפנו לקושי וגם לא טעמנו ממה שבאמת יפה בקשר. כך, באופן פרדוקסלי, בגלל שרצינו להיות חזקים, יודעים ושיאהבו אותנו, הפכנו לחלשים, מתביישים ורחוקים. הפכנו לאנשים שקשה יותר לאהוב. כדי לאהוב, עלינו להסתכן שלא להיות נאהבים.

שאלו את עצמכם: האם אתם עסוקים בלטשטש אתכם? מה יקרה אם תרשו לעצמכם להיות אתם?

בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב, להוריד את השריון ולהסכים להיות פגיעים זו לא חולשה, זה שיא האומץ. אי אפשר לדבר על פגיעות מבלי להזכיר את ד״ר ברנה בראון מאוניברסיטת יוסטון, שהפכה את הפגיעות לתכונה פופולרית ביותר. ד"ר בראון רצתה לחקור את הקשר שבין בושה ופגיעות, ובשביל זה היא ניתחה ראיונות ויומנים של אנשים על היחסים, על הצלחות וכישלונות, על החיים. היא גילתה שתי קבוצות של אנשים: בעלי תחושת ערך גבוהה לעומת אנשים עם ערך עצמי נמוך.

לקבוצת האנשים עם ערך עצמי גבוה היא קראה בעלי ״לב שלם״ (Wholehearted) ואז שאלה: ״מה הופך אותם לכאלה?״. זה מה שהיא מצאה:

1. אומץ, להיות בלתי מושלמים.

2. חמלה, כלפי עצמם, ורק ככה, גם חמלה כלפי האחר.

3. קשרים אותנטיים. הם ויתרו על ״מה שהיו אמורים להיות״ לטובת מי שהיו באמת.

בעלי הלב השלם אימצו את הפגיעות. הם האמינו שהיא הופכת אותם ליפים, הם העזו להיות הראשונים לומר ״אני אוהב אותך״, לבקש עזרה ולהודות שנכשלו. לאהוב זה להסתכן. אנחנו הכי רוצים שיאהבו אותנו, והכי פוחדים שלא יאהבו; שישפטו, יבקרו. אנחנו פוחדים שאם נראה אותנו באמת, אז אנשים ישנו את דעתם לגבינו. זה סיפור על פחד. והשאלה, כמו מול כל פחד, היא מכמה דברים נהיה מוכנים להימנע, ועם איזה שריון נסתובב כדי לא לחוש בו?

כשהפחד מנהל אותנו, נוצר מעגל פרדוקסלי:

1. אנחנו מפחדים מדחייה

2. אנחנו מנסים להגן על עצמנו באמצעות הימנעות: לא להגיד משהו מביך, לא לחשוף רגש, לא לשאול שאלה. או להגן עם שריון ביטחון: להיראות מגניבים ומושלמים, לדבר על הכל, חוץ מעלינו.

3. אנחנו הופכים למשוריינים יותר וחשופים פחות. רצינו קרבה אבל נשארנו רחוקים. פחדנו לאבד את הקשר, ואיבדנו אותו.

4. זה מפחיד אפילו יותר.

אם הניסיון להימנע מהפחד מגביר אותו, אולי כדאי שנפסיק לנסות לסלק אותו. נכיר בכך שביחסים משמעותיים פגיעות ופחד להיפגע הם חלק מההסכם. מסתבר, שהדרך היעילה להתמודד עם פחד היא בעזרת… פחד. קוראים לזה בעולם הטיפול "כוונה פרדוקסלית"; שיטה שפיתח הנוירולוג, הפסיכיאטר וניצול השואה, ויקטור פראנקל. לפיה עלינו ללכת הפוך מהאינטואיציה, להגביר פחד במקום לברוח ממנו. מפחד להיכשל? אז תכשל בכוונה. פוחדת מפגיעות? נסי להיות פגיעה. לפי המחקר הפסיכולוגי, חשיפה הדרגתית לפחד היא הטיפול הכי יעיל. כדי להתגבר, נפסיק להימנע ונתחיל לפעול במנות קטנות, דרך הפחד. אולי נגלה שמה שנראה בלתי אפשרי, אפשרי, ואולי הסיכון אפילו שווה את זה. להסכים להיות פגיעים ואנושיים, זו התרופה לפחד מפגיעות.

בנימה משעשעת יותר, הסופר דיוויד פוסטר ואלאס כתב פעם: "אתה תהיה הרבה פחות עסוק במה שאחרים חושבים עליך, ברגע שתבין עד כמה נדיר שהם עושים זאת".

איך נחשפים בהדרגה?

1. התבוננו פנימה ובדקו, מתי אתם משרויינים? מה קשה לכם להראות, ועם מי? אפשר להרגיש את זה בגוף, את הבטן מתהפכת. כשאנחנו יודעים מהם הטריגרים שלנו, יותר קל לשנות.

2. קבלו החלטה מודעת: האם השריון משרת את המטרות שלכם בקשר? (אם לא, עברו לסעיף 3).

3. תתחילו להתנסות. נסו להגיע לרגע שבו השריון נסדק. לרגע שבו מגלים משהו. כמה שנתאמן על להישאר שם, במקום להתחבא, נרגיש ראויים יותר.

נסו למשל להיות הראשונים שחושפים משהו אישי בשיחה. נסו להביע רגש, גם אם הוא לא פופולארי.

גם לי היה שריון, כזה שגרם לי לצנזר הצלחות. להעלים אותן מהשיחה. ההוצאה לאור פנתה אלי כדי שאוציא אצלם ספר, אבל לא סיפרתי כי ״זה עוד לא סופי״. הפודקאסט שלי זכה בתחרויות ואני צנזרתי כי פחדתי שזה לא באמת מגיע לי. קראתי לזה צניעות אבל פחדתי להשוויץ, פחדתי לעורר קנאה. פחדתי שלא יבינו כמה התאמצתי. אז השריון פעל: העברתי נושא, דיברתי מהר או הפניתי את הזרקור אל הצד השני. הבנתי שמרב רצון להגן על הקשר, אני פוגעת בו; זה לא אותנטי להשאיר חלק ממך בחוץ. עשיתי עם עצמי הסכם: בכל פעם שתרגישי את הסיכון בבטן תדעי שאת צריכה להישאר שם, עם האמת, ולאבד שליטה בשיחה.

הפסיכולוגיה מחלקת את הצורך בשליטה לשני חלקים: שליטה ראשונית, זו השליטה שאנחנו מפעילים מראש כשאנחנו מנסים לגרום למשהו לקרות או לא לקרות (כמו לא לשתף רגש כדי שלא ידחו אותנו). השליטה המשנית היא ההתמודדות עם מה שכבר קרה (נגיד, דחו אותנו).

כשהפחד מנהל אותנו אנחנו הופכים לאלופים בשליטה הראשונית - ופשוט נמנעים. עם הזמן, השליטה המשנית מתנוונת, כמו שריר שלא משתמשים בו ואנחנו כבר לא מאמינים שנוכל להתמודד. כשאנחנו מסכימים, בהדרגה, להיות פגיעים, אנחנו מוכיחים לעצמנו שאנחנו מסוגלים. מסוגלים להיות מי שאנחנו, וגם להתמודד עם מה שיקרה בעקבות זה. לטוב ולרע - נוכל להתרומם חזרה. במחקר של בראון, היה משתנה אחד שהפריד בין אלו שהרגישו שייכות ואהבה לבין אלו שלא: האמונה שאני ראוי. ראוי לאהבה, לקבלה ולאושר. להסכים להיות פגיעים בקשר, זה לומר: אנחנו ראויים.

פרופסור ארתור ארון מאוניברסיטת סטוני ברוק, האמין שאם נחשוף חלקים פגיעים בעצמנו, נראה אינטימיות צומחת, אפילו עם זר. ואינטימיות, אולי אפילו תוביל להתאהבות. במחקר שהוא ערך, הוא הפגיש זוגות של זרים שקיבלו רשימה של 36 שאלות אינטימיות כמו: "מה הופך בשבילך יום למושלם?", ו"שתפו את בן הזוג בדבר שאתם כבר אוהבים בו, אפילו שרק נפגשתם״. הזוגות התבקשו לשאול ולשתף זה את זו במידע האישי, ולבסוף, הנבדקים הביטו אחד לשניה בעיניים במשך ארבע דקות.

מסתבר שאחרי השיחה האינטימית, הזוגות הזרים היו הרבה יותר קרובים, לעומת הזוגות בקבוצת הביקורת, שבה היו עסוקים בשיחות חולין. משעשע לדעת, שחצי שנה אחר כך, החוקרים חגגו בחתונה של זוג שהתאהב בניסוי.

ועכשיו אתם: עד כמה אתם מעזים לשאול שאלה משמעותית? שאלה שדרוש אומץ לשאול ואומץ לענות. שיחה אותנטית, כוללת את מה שבאמת מעניין אתכם לדעת.

אותנטיות תיצור לנו הרבה אינטרקציות מדהימות, אבל לפעמים גם קשות ומביכות. ככה זה, האמת, מראה לנו את החיים באמת. אנחנו יכולים להסכים להיחשף לפחד, זו המשמעות של לחיות באומץ. נסו לזהות מי הם האנשים סביבכם שמרשים לעצמם להיות הם. כשאנחנו מקיפים את עצמנו באנשים אמיצים, אנחנו נדבקים, ומתחשק לנו גם להיחשף.

ברנה בראון כתבה בספרה ״Daring Greatly״: ״אין דבר יותר לא נוח, מסוכן וכואב כמו להאמין שאני עומדת לצד החיים שלי, מסתכלת ותוהה איך זה יהיה אם יהיה לי את האומץ להיראות״.

תנו לעצמכם להראות.

תהיו הראשונים להגיד ״אני אוהב אותך״.

ומהר מאוד תרגישו איך אנשים אחרים הם גורם מספר אחת לאושר.

שלכם,

יהודית

1,589 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page