דמיינו את התרחיש הבא; הארנק שלכם נגנב ואתם זקוקים לרישיון חדש. כיוון שאתם יודעים שתורים במשרדים ממשלתיים נראים לפעמים כמו בני ישראל בצאתם ממצרים, אתם מגיעים לסניף המקומי ראשונים. 7:30, כשאפילו המאבטחים עדיין לא במתחם אתם שם - נכונים להשלים את המשימה ולהסתלק. את ליל אמש העברתם בפענוח רשימת הטפסים הדרושים, וכבר הודעתם בעבודה על איחור קליל, לכל מקרה. השעות חולפות, זמזומי הממתינים בתור נעשים קולניים יותר, והבטן מתחילה לשגע אתכם. כשאתם מגיעים סוף סוף לפקידת הקבלה, מרוטי שיער וטרוטי עיניים היא מביטה בכל ומודיעה "חסר לכם טופס ג, מלאו אותו וחזרו אליי מחר". אתם מנסים להתחנן, לשיר לפניה שיר הלל ושוקלים ברצינות שוחד, כשהגברת מרימה אפה עוד ומכריזה "הבא בתור". באותו ערב אתם נפגשים עם שמונת החברים הטובים שלכם ומספרים להם על היום שעבר עליכם. אחד אחרי השני פותחים האנשים את פיהם ולכל אחד תגובה משלו, ורגש שהוא מעלה בכם עם התגובה המיוחדת לו.
דני, הבחור הרגוע בחבורה עוטה על פניו ארשת מבינה ומבשר שאתם פשוט עייפים מהיום הזה ומוציאים את העניין מפרופורציות. מאיה, חובבת הפילוסופיה מזכירה לכם שהחיים מתנהלים שונה ממה שקיווינו, ומעודדת אתכם להכיל את המצב. בועז, מומחה האסטרטגיה פורש בפניכם את כל הליקויים בהתנהלותכם היום, ומציע דרכי פתרון מפורטות לתתי שלבים לגבי מה שתצטרכו לעשות מחר. לילית, חוקרת המוסד החובבת מנסה לבדוק אתכם שוב; האם קראתם את כל ההסברים, האם שאלתם את השאלות הנכונות, האם פניתם באדיבות לפקידה, והאם אתם בטוחים שכתבתם נכון את שמכם. רוז, שוחרת הצדק גוערת בכם על חוסר הרגישות שהפגנתם כלפי אותה גברת בדלפק משרד הרישוי, וירדן הרחמן סופק כפיו למרום וממרר "מסכן שלי". אסף, שלקח קורס אחד בפסיכולוגיה מספר לכם שהפקידה ההיא בוודאי הזכירה לכם את אימא שלכם, ורק רוני אומרת בפשטות "זה נשמע ממש מתסכל להתאמץ כל כך לשווא, אני ממש יכולה להבין אותך". בלי להכיר את הנפשות הפועלות לעומק, אני מהמרת שרוני תהיה החברה הקרובה אליכם.
גם עם הילדים שלנו, פעמים רבות אנחנו משתמשים באותן הטקטיקות. אומרים להם "אין לך סיבה ממשית לבכות", מנסים להכניס בהם היגיון נוסח "אתה הבוגר", או מאשימים אותם שלא גילו אמפתיה כלפי הגננת. הספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" מכונה גם "התנ"ך של ההורים". הוא מככב ברשימת רבי המכר כבר למעלה מ-30 שנים, ועדיין רלוונטי לימנו אנו. הכותבות, אדל פייבר ואיילין מייזליש קוראות להורים, אבל ממש לא רק להם, להכיר בחוויה של הצד השני. כשאנו בוחרים להוציא מילים ורגשות לאוויר העולם אנחנו רוצים לקבל פידבק. "המסר שלך התקבל, אני מנסה להבין אותו ואותך". כל עוד אותו אישור לא ניתן לנו, ובמקומו ממלאים את החלל שלל תירוצים, הסברים והשקפות עולם של אנשים אחרים, אנחנו מרגישים שדברינו לא נשמעו ולרגשות שלנו אין מקום. כשהילדים שלנו חווים פעם אחרי פעם סביבה שלא מעודדת תקשורת, הם פשוט יפסיקו לדבר ולהקשיב לנו ויבטאו את הרגשות שלהם בצעקות, בכי, הסתגרות ואולי אפילו באלימות.
"אני כאן ואני שומע ומבין את הרגשתך"
לא משנה אם העובדה שבדיוק נגמרו עוגיות השוקולד לא מסעירה אתכם באותה המידה, או הטלטלה שהם חווים בגין הריב התורן עם החברה משעשע אתכם, אל תבטלו את תחושותיהם של הילדים שלכם. הקפידו לשלוח להם מסרים שהמסר שלהם נקלט. הנהנו אמרו מידי פעם "כן", והביטו בעיניהם. נסו לזהות את הרגש שהם חווים ותרגמו אותו למילים; "אני רואה שאת נסערת", בכך תעזרו להם גם להכיר ולשיים את הרגשות שלהם בפעם הבאה, לסמוך על עולמם הרגשי וגם תראו להם שאתם מתייחסים ברצינות למה שהם חשים. גם אם לא תצליחו לנחש את הרגש המדויק, תסמנו בכך שאתם מתאמצים להבין אותם. הימנעו משיפוטיות, ותרגלו הסתכלות מתוך נקודת המבט של ילדכם. כך תוכלו להתחבר למה שהם מרגישים ולהציע עזרה מתוך הבנה והכרה לגבי מה שעובר עליהם. פעמים רבות עצם ההקשבה והשיקוף יכולה לעזור לצד השני להגיע אל הפתרון בעצמו. הקשיבו בתשומת לב מלאה, שימו בצד את הפלאפון והראו לילדכם שכל תשומת הלב שלכם נתונה להם. שימו לב שלקבל רגשות של מישהו לא אומר שאתם מאפשרים כל התנהגות, אתם עדיין תרצו למנוע מילדכם התנהגות אלימה. אבל היופי הוא שאנשים מוכנים לקבל גבולות אם הם מרגישים שמבינים אותם.
במקום "לך לחדר" נסו "בוא ונמצא פתרון"
ילדים (וגם חבריהם המתבגרים) הם אסופה של רצונות ותשוקות שלא מתחשבות במה שנהוג, מקובל, או צריך לעשות. אם הם רוצים צעצוע, הם יבהירו לכם שהם חושקים בו, ואם הם ראו קיר לבן וצבעים, לא יהיה מופרך לשער שהוא לא יהיה לבן עוד הרבה זמן. הורים ומחנכים רבים משתמשים בכלים חינוכיים שלא עוזרים לפתור בעיות התנהגות. למשל, הם מכלילים את ההתנהגות הרעה ומתייחסים לילד כמי שיש בעיה באופי שלו. הם גם מפזרים עונשים מתוך ציפייה שהילדים יקשרו בין הסנקציה הלא כייפית למעשה השלילי שעשו. ילדים שמתנהגים לא יפה אינם ילדים רעים, ועונש אולי יגרום להם לא לחזור על המעשה ההוא שוב, אך לא ילמד אותם מדוע לא כדאי לחזור עליו. בפעם הבאה שהילד או המתבגר שלכם עושה משהו שאינכם מסכימים איתו, הקפידו לצמצם את ההערה למעשה עצמו ולא להסיק מכך על טבעו הכללי. הסבירו לו את ההשלכות הנובעות ממעשיו, וחשבו איתו ביחד על פתרון שיגרום לו להיות זהיר יותר בפעם הבאה. אל תהיו הצהרתיים, כי אם תיאוריים. במקום לומר "שלא תעז לקשקש על הקירות", הסבירו שציור שכזה לא יורד בקלות, ועדיף להשתמש בדף. עונשים אולי יגרמו לילדים שלא לעשות את המעשה השלילי בנוכחותכם מתוך פחד, אך לא באמת ילמדו אותם מה בעייתי מבחינה מוסרית או חברתית במעשים שלהם. עוד אפשרות שתשפר את התקשורת היא לתת להם אפשרות בחירה. אם רוצים להגביל צפייה בטלוויזיה, הם יוכלו לבחור לנצל את מכסת הזמן שלהם, או שאם רוצים להקפיד על אכילת ירקות, ניתן לתת להם לבחור ירקות מועדפים.
"אני סומך עליך שתוכל לעשות זאת"
נסו להיזכר בפעם הראשונה בה עשיתם משהו לגמרי לבדכם. הפעם הראשונה בה ביקרתם בעיר זרה או הימים הראשונים בדירה השכורה הראשונה שלכם. היו דברים שהייתם צריכים להתרגל אליהם, דברים להתרגש לקראתם ודברים לחשוש מהם, אך זו הייתה חוויה שהיא לגמרי שלכם. בכל פעם שאנחנו מצליחים לבצע משהו בכוחות עצמנו, אנו מתמלאים הרגשה טובה של ניצחון. הורים רבים מבקשים להגן על ילדיהם מהדברים הרעים שמחכים להם בחוץ. מילדים לא נחמדים אחרים, מנפילות, כישלונות ואכזבות. זו טעות. כל חוויה כזאת, חיובית או שלילית גורמת להם להכיר קצת יותר את היכולות שלהם, לפתח מנגנוני התמודדות ותחושת מסוגלות. החליפו את "אני אעשה זאת, זה מסוכן או מסובך", ל- "זו לא משימה פשוטה אך אני מאמין שאתה מסוגל לבצע אותה".
ותרו על ה"נסיך" וה-"נסיכה"
אם התמזל מזלכם ואתם ההורים הגאים לילדים וילדות, אתם בטח יודעים שאין דבר בעולם שתוכלו לאהוב יותר. הצורה בה הם הוגים את המילים, החיוך, המשחק והקול שלהם נראים בעיניכם כדבר המושלם ביותר שיכולתם ליצור. כתוצאה מכך הורים רבים מרבים לשלוח סופרלטיבים לעוללים הקטנים. מכנים אותם "גאונים", "נסיכים" ו-"מושלמים". בואו נשים את הדברים על השולחן, אין יצורים מושלמים. הערכה שניתנת ללא מאמץ או השתדלות מצידם גורמת לילדים להאמין שהם זכאים למחמאות באופן תמידי. ילדים אכן צריכים אישורים ושבחים כדי לבנות את ההערכה העצמית שלהם, אך הם לא צריכים מנה מוגזמת שלהם. למעשה יש ספקטרום של שבחים שמתחיל בהענקת תחושה בטוחה לפינוק. שבחו את ילדכם על פעילות נאותה, על דרך מרשימה שעשו, על ניסיונות ולמידה. הקפידו לתת מחמאות ספציפיות. במקום "אתה אמן מחונן", אמרו "יש לך הסתכלות מעניינת לגבי קומפוזיציה וצבעים". העריכו את המאמצים והעבודה שלהם, ולא את התכונות שלהם.
התייחסו לילדים שלכם כמבוגרים קטנים. תנו מקום לרגשות, מחשבות, תחושות וחלומות שלהם. הם רוצים שיקשיבו ויכילו את הרגשות שלהם. הם גם ישמחו לשמוע את דעתכם ולהשמיע את דעתם, ומקווים לנהל מערכת יחסים כנה ופתוחה אתכם. אל תהססו להסביר דברים לא מובנים, לשאול אותם לדעתם ולתת להם לנסות דברים חדשים.
שתפו אותי, וכדאי גם בקבוצת הפייסבוק, איך אתם מגיבים לילדים שלכם ומה אתם לוקחים מהכתבה הזו.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי