גם לנו בני אדם, יש טבע. אנחנו נולדים עם מגוון של רגשות - מצער ועד התרוממות, מאהבה ועד שנאה. הבעיה מתחילה כשאנחנו לא משלימים עם כל החבילה ולא מרשים לעצמינו להרגיש. בואו נפסיק להעמיד פנים - ונרשה לעצמינו להיות אנושיים.
והשבוע - מתי התחלנו לשחק אותה סופרמן? כי אנחנו לא.
כילדה, אחד השירים ששרתי בקולי קולות היה: ״אני תמיד נשאר אני״ מפרפר נחמד, שירו איתי רגע:
״לפעמים אני גדול
ולפעמים - קטן.
לפעמים אני גיבור
ולפעמים - פחדן.
לפעמים אני ביחד
לפעמים - לבד,
לפעמים אני באמצע
לפעמים - בצד.
אבל —
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני! ״
בהחלט אדם מגוון, אתם לא חושבים? מעניין שעם כל זה, הוא עוד נשאר ״אני״. האם אנחנו אנשים בוגרים מזדהים עם זה, ועוד בקול רם? מתישהו במהלך החיים שלנו אנחנו הופכים להיות רק גדולים וגיבורים, וכבר לא פחדנים, בצד ולבד.
הנקודה היא, שהרבה פעמים אנחנו לא מאפשרים לעצמינו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים.
מי מכם שלאחרונה פגש בתינוק יכל להבין את זה בבירור: כששבריר שניה מפרידים בין צחוק לבכי ובין בכי לצחוק, וזה בסדר.
מתי זה מפסיק?
מתישהו אנחנו גדלים לחשוב שזה לא בסדר, שיש לנו ״אני״ אחד. ואף אחד, כולל אנחנו לא צריך לדעת שאנחנו עצובים, מתוסכלים, בדכאון, אלא רק ש״הכל טוב, מה איתך?״.
מה קורה לנו כשאנחנו לא נותנים לכל הרגשות שלנו ביטוי?
כדי שנבין, אני רוצה לקחת אתכם לדימיון מודרך, תזרמו:
אתם הולכים ביער, הכל מאוד יפה וירוק, אתם שומעים ציוצי ציפורים: ״צוויץ צוויץ״. ריח של גשם. פתאום, הרגל שלכם נתקעת בפטריה. כן, פטריה. אדומה, גדולה, בוהקת, יפהפייה. יש עליה גם נקודות לבנות, ממש כמו אלו בסרטים, תדמיינו אותה רגע…
הנה היא:
פטריה מהסרטים. יפה נכון? תסתכלו עליה רגע, על הנקודות, על הטיפה שנוזלת...
עכשיו קטפתם אותה והכנסתם לתיק.
דמיינו אותה שוכבת בתיק שלכם, בין הדברים, עדיין בוהקת ומפיצה אור.
בעצם רגע - ידעתם שהיא רעילה? לא כדאי לקטוף, בטח שלא לשים בתיק.
ננסה לתקן את זה ביחד -
במשך דקה תנסו לא לחשוב עליה, לא לראות אותה, היא לא קיימת. בכלל!
…
תמשיכו…
הצלחתם? נעלמה לכם מהראש?
כשאני ניסיתי לא לדמיין אותה, היא חזרה אלי שוב ושוב, נהייתה חזקה יותר ובוהקת יותר, אוף. לא הצלחתי.
חזרה רגע לעולם האמיתי, כשאנחנו מרגישים כעס, שנאה, תסכול (…) ואנחנו מנסים להפסיק להרגיש את זה, אנחנו אומרים לעצמינו דברים כמו: ״תפסיק לחשוב על זה״, ״תחשבי על משהו אחר, רק לא זה״. הניסיון הזה גורם לדבר מאוד מעניין: הרגשות השליליים חוזרים אלינו כמו בומרנג, הם מתעצמים.
הפסיכולוגים ריצ׳ארד ונזלאף ודניאל וגנר, במחקר על דיכוי החשיבה, הראו שהנטייה להמנע מחשיבה על נושאים טראומטיים או יוצרי חרדות מזרזים את חזרתם של הנושאים האלו אל המחשבה, מה שיכול להוביל למעגל של חרדה״
התחושות שלנו הם חלק מאיתנו, אנחנו לא יכולים להתעלם מהם. כשאנחנו מנסים ״לא לחשוב על פטריה אדומה עם נקודות״ או ״לא להרגיש פחד״ אנחנו משקיעים בזה המון מאמץ וכוחות.
והחדשות הרעות הן, כשאנחנו מדחיקים את הרגשות השלילייים שלנו, אנחנו מפריעים גם לרגשות החיוביים שלנו להתבטא.
אם אני מסרבת להרגיש עצב בפרידה, אני גם מגבילה את השמחה כשאני נפגשת עם אהוביי. כשאני מכחישה את הכעס לבן זוג, אני גם מורידה מהיכולת שלי לאהוב אותו. כשאני מתנגדת לפחד שאני מרגישה, אני חוסמת גם את האומץ.
הפסיכולוג אברהם מאסלו אמר :״כשאדם מתגונן מפני הגיהנום שבתוכו, הוא מנתק את עצמו גם מגן העדן הפנימי.״.
חשוב להבין שרגשות חיוביים ושליליים לא סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה, וכולם מרכיבים אותנו כאנשים, זו המהות שלנו.
הפסיכולוג מארק ויליאמס הראה שהתמקדות מודעת בכאב עוזרת לנו להתגבר עליו. הניסיון להתעלם ממה שלא בסדר רק מכניס אותנו לדכאון עמוק יותר. הפתרון נמצא בהשלמה.
כשאנחנו מנסים לדכא רגשות - אנחנו בעצם משיגים את התוצאה ההפוכה.
כמובן שאם השכן שואל אתכם ״מה נשמע״ - זה לא תמיד רצוי לשפוך עליו את כל מחשבות ליבינו. אבל לכל אחד מאיתנו צריך להיות מקום, חבר, בת זוג, שבו הוא מרשה לעצמו להיות אנושי. איפה שלכם?
תחשבו על זה - אתם נותנים לעצמכם לחוות את כל הרגשות שלכם?
אז אם אנחנו באמת רוצים להפסיק לחשוב על הפטריה, אנחנו צריכים להרשות לעצמינו לחשוב עליה, ואחרי קצת זמן, המחשבה תחלוף בצורה טבעית, בדיוק כמו כל מחשבה אחרת.
תזכרו, אתם לא סופרמן, אתם בני אדם, אז תתנהגו בהתאם ותהיו אנושיים.