״אני עדיין חושבת שאנשים יגלו שאני באמת לא כזאת מוכשרת. שאני לא באמת ממש טובה. זה הכל היה העמדת פנים אחת גדולה.״
- מישל פייפר
״אני מתחזה. וכולם הולכים לגלות את זה.״
תפסתם את עצמכם פעם חושבים את זה?
קרה לכם ששאלתם את עצמכם פעם ״מה נראה לי שאני עושה כאן? זה לא מגיע לי, בסוף עוד יגלו אותי!״? או שזכיתם בהוקרה כלשהי, כזו שעבדתם קשה מאוד עבורה וכל מה שהצלחתם לדמיין הוא שלט ענק שמרחף מעל לראשכם: ״עצרו אותו, הוא מתחזה!״.
אתם לא לבד. רשימת האנשים החווים תחושות כאלו ארוכה, ולא פחות מזה - מפתיעה. התחושה העמוקה בתוך תוכינו, שיום אחד יחשפו שאני לא כזה חכם, שאני לא באמת מוכשרת, שאני לא כל כך מנוסה או ש(תשלימו את החסר), פשוט נפוצה מידי. היום חוקרים מאמינים שכ- 70% מהאנשים מכירים את התחושה הזו טוב מאוד.
זוהי ״תסמונת המתחזה״. היא מתארת את המקרים שבהם אנו לא מסוגלים להפנים את ההישגים והיכולות שלנו. התחושות הנפוצות הן שלא הרווחנו את ההצלחה ביושר, שאנחנו לא טובים כמו האחרים, וברגע כזה או אחר, הכל הולך להיחשף.
באופן פרדוקסלי, האנשים המוכשרים ביותר הם אלו הנופלים עמוק לתוך התופעה. החל מאמה ווטסון שתיארה את תחשותיה כמתחזה המצפה להיחשף יום אחד, מריל סטריפ, רנה זלווגר ועוד מפורסמים רבים. ואפילו אלברט איינשטיין אמר מעט לפני מותו: ״ההערכה המוגזמת שעבודתי מקבלת גורמת לי להרגיש מאוד לא בנוח. אני נאלץ לתפוס את עצמי כרמאי לא רצוני.״
התופעה הזו קיבלה הגדרה אי שם בשנות השמונים, בעיקר סביב הזיהוי הגובר שלה אצל נשים מצליחות, שפקפקו בעצמן ובהצלחה שלהן. ואכן שנים רבות חוקרים הסתובבו בתחושה שמדובר בתופעה הנוגעת בעיקר לנשים, אך עם הזמן הצטברו יותר ויותר עדויות שאין הבדל בשכיחות ״סינדרום המתחזה״ בין גברים ונשים. כנראה שכמו הרבה תופעות פסיכולוגיות אחרות - גברים פשוט נוטים לשתף פחות במצוקה שלהם.
מה שמעורר אותי, הוא שכל כך הרבה מאיתנו חווים את זה, אך לא מדברים על זה. כך, כל אחד מאיתנו נשאר בתחושת ה״מתחזה״ היחיד בנוף. לי הייתה חוויה חזקה כזו בשבוע שעבר, כשהזמינו אותי לדבר באירוע TEDx. מה שעלה לי לראש: ״זה לא מגיע לי, אולי יצרתי רושם מטעה. זה היה צריך להיות מישהו אחר.״
ואולי אתם חושבים: ״זה משוגע להודות שכך אנו מרגישים, זה הרי יחשוף את כל ה״רמאות״ שלנו - אך מסתבר שזוהי אחת הדרכים להתגבר על התחושה הקשה: לחלוק את הפחד. ברגע שאנו מודים בתחושה, רב הסיכוי שאחרים גם כן יעשו זאת.
מי הם עיקר החווים של ה״התחזות״? בעיקר אנשים עם הישגים גבוהים ושאיפות גבוהות. אלו עם הציפיות הנמוכות יותר לרב לא יושפעו מכך. והאמת, שזו כבר נקודה קטנה שיכולה לעודד אותנו - זה סימן שחשוב לנו להצליח, שאנחנו מכוונים גבוה ואנחנו רוצים להיות הכי טובים שאנחנו יכולים כדי להגיע לשם.
הבעיה מתחילה כשהפחד להתפס כמתחזים בולם אותנו ומונע מאיתנו להתקדם אל עבר השאיפות שלנו, כי אנחנו מפחדים שניחשף ברגע שנתקדם עוד צעד אחד.
אז איך מתגברים על התחושות הקשות?
בבסיס התופעה, עומדת הקבלה העצמית שלנו. אנו לא צריכים להיות מושלמים כדי להצדיק את ההצלחה שלנו. הכוונה כאן אינה להנמיך את הרף שלנו, אלא לשים אותו במקום ריאלי, שלא משאיר אותנו במקום בו אנחנו תמיד ״לא ראויים״. תחשבו על זה - לתת מעצמינו ערך שיכול לעזור לאחרים, לא מחייב שלמות.
כמה עקרונות שיכולים לעזור:
1. תהיו הבעלים של ההצלחה שלכם. אנחנו נוטים להסביר את ההצלחה שלנו על ידי גורמים חיצוניים, כמו ״היה לי מזל״, ״מישהו היה נחמד אלי״, ״עזרו לי״ ועוד הסברים יצירתיים אחרים. במקום להמשיך ולחפש הסברים בחוץ, נסו לשים לב לעבודה הקשה שלכם, להתמדה ולמאמץ. כתרגיל מחשבתי, שאלו: מה עשיתי בשנה האחרונה? אני בטוחה שיעלו שם לא מעט דברים שהשגתם, בזכותכם. בדיוק כפי שעלינו לקחת אחריות על הכישלונות בחיינו, אנחנו חייבים לקחת אחריות גם על ההצלחות שלנו. למזער אותן פשוט לא הולך להועיל לאף אחד.
2. תפסיקו להשוות לאחרים. אני לא מכירה אדם שזה גורם לו להרגיש טוב. ההשוואות שלנו הן סובייקטיביות, הן מוטות ונדיר שהן עוזרות למישהו. יותר מזה, אנו נוטים להשוות את החולשות שלנו עם החוזקות של אחרים: ״אם רק הייתי יכולה להיות יותר בטוחה כמו האדם ההוא…״ ו-״אם רק הייתי חדה כמו ההיא…״. האיש הבטוח בעצמו והאישה החדה גם מנסים להיות יותר ממשהו אחר ויותר מהדברים שלכם אולי כן יש. מעבר לזה, אנו נוטים להשוות את החוויה הפנימית שלנו עם התדמית החיצונית של אחרים. אנחנו חשופים לעבודה הקשה ולמאמץ האדיר של עצמינו. כשאנחנו מסתכלים על אחרים זה נראה כאילו הכל הולך להם בקלות. אבל גם לאחרים יש אתגרים משלהם, ואנחנו לא יודעים עם מה הם מתמודדים. לא בטוח שהייתם רוצים להתחלף איתם, אז אל תשוו.
3. אל תאפשרו לפחד ״להיחשף״ לשים לכם רגליים. ברגע שאנחנו מאפשרים לפחד להיתפס ״כמתחזה״ לעצור אותנו מלשאוף ולחתור להזדמנויות שמאפשרות לנו להגשים את מה שחשוב לנו, אנחנו בבעיה. נתקלתי במישהי שסירבה לעבודת חלומותיה כי פחדה שאז יראו ״שהיא לא יודעת מה היא עושה״. אל תימנעו ממה שמרגש אתכם. אתם תגלו שאתם מסוגלים, בדיוק כמו שהאחרים חשבו.
לסיכום, לכל אחד מאיתנו יש משהו מיוחד לתת. לכם יש כישורים וחוויות שלאחרים אין. כשאנחנו בוחרים שלא לקחת את הסיכון, אנחנו נשארים עם התחושה של ״מה אם…״.
האם גם אתם מרגישים לעיתים כ״מתחזים״? איך הידיעה שרבים אחרים וטובים סביבכם גם מרגישים כך משפיעה עליכם? אני ממש אעריך אם תכתבו לי על זה.