באחד מפרקי הסדרה סיינפלד, שגם זכה לשם 'The Opposite', מתייחס ג'רי סיינפלד לכל מה שקורה בחיי היומיום המשעשעים שלו בשלוות נפש מעוררת קנאה. יש לו את כל הסיבות להחזיק באותה גישה נינוחה, נדמה שהחיים מאזנים לו את האירועים החיוביים והשליליים באופן מושלם; הוא מפוטר מעבודתו, ומוצא אחת חדשה בעלת אותו תלוש משכורת, הוא מפספס תוכנית שאהב, והנה היא משודרת שוב, ואפילו כשהחברה התורנית שלו נפרדת ממנו הוא רק שומט את הכתפיים ואומר 'זה בסדר, אני אכיר מישהי חדשה בקרוב'. בכלל, נראה שלטבע כולו יש נטייה לשאוף לאיזון. זו הסיבה לדיפוזיה ואוסמוזה בתמיסות, לחוק הכלים השלובים, כששניהם מנסים להשוות ריכוזים או את גובה פני הנוזל. משפט ערבי ידוע מסכם זאת בציוריות "יום עסל, יום בסל" או בתרגום חופשי לעברית, יש ימים של דבש, ויש כאלה של בצל.
אם כל העולם כולו מאזן את עצמו כל הזמן, הרי זה הגיוני שגם בני האדם ישאפו להיות מאוזנים. כך למשל, מאוד הגיוני שאחרי אימון כושר אינטנסיבי במיוחד נרצה פתאום לנשנש סטייק מפנק, כשנצליח לא לעשן יום שלם, נמצא את עצמינו מסיימים לבד בקבוק יין. על אותו משקל, מחקר שעקב אחר קונים בסופר קלט תבנית ברורה- אם תניחו שקית עלים של נבטוטים בעגלה תגדילו את הסיכוי למצוא גם חבילת גלידה מונחת לידה. ככל שאנחנו מתאמצים להיות "בריאים" ומאופקים יותר, כך עולים הסיכויים שלנו לנהוג בצורה אימפולסיבית, ולחטוא למטרה שניסנו להשיג.
האשליה של המשמעת העצמית
חוסר היכולת הזאת, או הקושי ההולך וגובר להמשיך ולהחזיק במשמעת עצמית אחרי מאמץ היא אינה מודעת. כשאנחנו עושים פעולה שנתפסת כחיובית (כמו לאכול סלט, לא לעשן, לעשות ספורט ולהתנדב), אנחנו צוברים ביטחון ומשחררים קצת את הרסן בפעולות הבאות שנעשה. כך למשל תוצר הלוואי הרווח בגמילה מעישון הוא עלייה במשקל. לתופעה הזו אתם יכולים לקרוא בשמה המקצועי, ה- Licensing Effect, או בתרגום קל: אפקט האישור העצמי. כשאתם עושים משהו שאתם תופסים אותו כמעשה חיובי, אתם כאילו מפצים את עצמכם על המאמץ בכך שאתם מאפשרים לעצמכם לעשות משהו פחות חיובי. כך אתם 'מאזנים' את הדימוי העצמי שלכם, והוא נשאר יציב, פועלים קצת מעל המצופה, ומעניקים לעצמכם הזדמנות לחטוא.
הוגי התופעה, פרופסור אוזמה קאהן וראבי דהאר, מסבירים את העניין כך; לבני האדם יש תדמית יציבה למדי לגבי עצמם. התדמית העצמית הזאת כוללת תכונות חיוביות ושליליות, מגבלות, יכולות נתפסות, וכישורים שונים. היא מגדירה כמה אנחנו מאמינים שאנחנו אדיבים, מוחצנים, אינטליגנטים או אלטרואיסטים. כשאחת ההחלטות שאנחנו מקבלים מתרחקת יותר מידי מהתפיסה שלנו את עצמנו, באופן אוטומטי אנו נפצה על כך בפעילות משלימה. כך, במחקר מעניין בנושא אספו אנשים ״מודעים משקלית״, אנשים שהם בעלי מושג טוב על הערך הקלורי של מאכלים שונים. ביקשו מהמשתתפים להעריך את הערך הקלורי של מאכלים שהוצגו לפניהם. כשהראו להם המבורגר, הניחוש הממוצע היה 734 קלוריות. אך כשהראו להם את אותו ההמבורגר בדיוק אך בתוספת מקלות סלרי לצידו, הניחוש הממוצע ירד ל-619 קלוריות. החישוב אינו רציונלי, זה אפקט האישור העצמי.
במחקר אחר, אנשים שחשבו שקיבלו ויטמין C (אך בפועל קיבלו כדור פלסבו), עישנו הרבה ויתר סיגריות בהשוואה לאלו שידעו שמדובר בכדור פלסבו. עוד מעניין לגלות שדווקא האנשים עם הכי הרבה משמעת עצמית וכוח רצון הם הפגיעים ביותר לאפקט הזה. כיוון שהם בטוחים ביכולת שלהם להתנגד לפיתוי.
יש הסבר נוסף לכך שאנחנו לא יכולים לסמוך על המשמעת העצמית שלנו לאורך זמן נעוץ בתיאורית 'דלדול משאבי האגו' של באומייסטר. הוא טוען שהיכולת לשליטה עצמית היא משאב מתכלה ודומה מאוד בצורתה לשריר עייף. ככל שמפעילים יותר ויותר שליטה עצמית ומעכבים התנהגות רצויה ושלילית, כך השריר הזה נעשה עייף יותר ויתקשה לתפקד במשימה דורשת השליטה הבאה. במחקר שלו חולקה קבוצה של אנשים לשתי תתי קבוצות. חלקם ביצעו משימה חשבונית בלתי פתירה כשלידם הונח שוקולד טעים ומפתה, והאחרים פתרו את אותה הבעיה המסובכת ללא השוקולד הקורץ. הקבוצה שביצעה את המשימה בצירוף השוקולד עזבה התייאשה מהר הרבה יותר ועזבה את הניסוי.
לא משחק סכום אפס
אפשר לחשוב שההשפעה של האפקטים הללו אינה כל כ נוראית. הרי כל מעשה טוב במיוחד, מפוצה על ידי מעשה טוב קצת פחות, וכל סופגנייה מתוקה מתקזזת עם דקות נוספות בחדר הכושר. אנחנו אולי לא מתקדמים מאוד אל עבר המטרה ששמנו לעצמנו, אבל אנחנו גם לא מתרחקים ממנה. אז זהו, שזה לא לגמרי מדויק. ריצה לא תמיד מקזזת סטייק. המשמעת העצמית שאנחנו מפגינים וההתנהגויות השליליות שלנו לאחר מכן, לרוב אינם שווים ברמתם. ההחלטות שלנו נעשות על סמך הערכה כללית, שאינה מדויקת במקרה הטוב, ובמקרה הרע היא רחוקה מהמציאות כמו המזרח מהמערב. כך יוצא שאנחנו משווים בין היתרונות הלא ברורים של המאמץ שלנו לחסרונות הלא ברורים של הפיצוי ההתנהגותי שלנו, ומקבלים החלטה שגויה. האימון האינטנסיבי לא בהכרח בריא באותה עצמה שבה 7 סיגריות מזיקות. ויטמין סי כנראה לא יגן עליכם מאוכל לא מזין והזבל שהרמת מהרצפה שבוע שעבר לא מאזן את מאות הסיגריות שהשלכת על הכביש כל חייך.
כדי להתמודד עם ההשפעה השלילית של התופעה ניתן לתרגל את הכלים הבאים:
1. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא לשנות את המינוח. אל תנסו לרדוף אחרי מטרה כמו 'להיפטר מחמישה קילוגרמים לפני החתונה של החברה', אלא תעברו לדבר על ניהול אורח חיים בריא. לא, זה הוא אינו רק הבדל סמנטי, זו היא ממש דרך חיים. אם אתם מאמינים שאתם מתחילים דרך חיים חדשה, ממילא לפיצוי אין משמעות. בנוסף, אם תצליחו להקנות לעצמכם הרגלי חיים נכונים יותר, תוכלו לבצע בחירות רצויות בצורה אוטומטית יותר, פשוט כי ברירת המחדל שלכם תהיה להעדיף סלט על פני פיצה. כך תצטרכו פחות ופחות כוחות נפש כדי להתמודד עם המשימה הקשה לביצוע. נמצא, שכאשר אנשים מתייחסים לירידה במשקל כאל מטרה נקודתית ככל שהם הרזו בשבוע אחד, כך הם ירדו פחות במשקל (ואף השמינו) בשבוע העוקב.
2. שיטה נוספת היא להסתכל על כל החלטה על פי יתרונותיה וחסרונותיה בנפרד. החליטו אם לשתות את הבירה הנוספת ללא תלות ביום הקשה שהיה לכם, קבלו החלטה לצאת בריצה, ללא קשר לכמה אכלתם אתמול. הפיצוי שאנחנו נותנים לעצמינו על התנהגות חיובית או מה שאנחנו מאמינים שנעשה אחרי שאנחנו מלאי רגשות חרטה בגין התנהגות שלילית הוא אשליה. ברוב המקרים נפצה את עצמנו הרבה מעבר לתועלת שבמעשה החיובי, או שלא נשלם על המעשה השלילי בביצוע פעולה הפוכה.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי