האומץ להיות לא מושלם #130

עודכן ב: 14 ינו 2019


שמעתי שיר מתוק ועוקצני גם יחד. הזמרת-כותבת, גבריאל אפלין קראה לו "Please Don't Say You Love Me". הבויפרנד שלה הוא מכיל ואדיב. הקשר איתו עושה אותה רגועה, וכמו בסרטים, היא מחסירה פעימה כשהוא מביט בה. עדיין, היא מבקשת, "אל תגיד שאתה אוהב אותי, כי אולי לא אומר לך זאת בחזרה". פעמים רבות אנחנו כבר מרגישים את הצורך בשינוי, את הבערה להגשים את החלום, או את הרצון המתפרץ לפנות לחבר הטוב ולהציע לו להיות קצת יותר מרק חברים טובים. פעמים אחרות אנחנו רוצים לנסות משהו חדש, כמהים לשתף באיזו תובנה נהדרת, או שאנחנו פשוט אוהבים, אך כמו אפלין, יש לנו איזה קול שקורא 'סכנה' ואנו לא מצליחים להגות את המילים בקול רם.

יש מיליון ואחת סיבות לקיבעון שאנו חשים כשאנחנו רוצים לעשות משהו שמפחיד אותנו, אך נשארים במקום. אנחנו חוששים מהתגובה של הסובבים אותנו- הם עשויים לצקצק בלשון, למתוח ביקורת, או להתעלם. אנחנו פוחדים להיכשל, וחוששים להתבזות. כל הפחדים האלה יוצרים יחד את אחד הפחדים הגדולים שלנו- הפחד להיות פגיעים. הפחד להודות שאין לנו את כל התשובות, להיות בלתי מושלמים, לחשוף רגשות כמוסים, ולהיות מעט מרושלים ושונים. באופן פרדוקסלי, הניסיון להיות חזקים, יודעי-כל ובלתי מנוצחים הופך אותנו חלשים הרבה יותר.

אין שלם יותר מלב שבור

פגיעות היא מה שאנו מרגישים כשאנחנו נמצאים במצב של חוסר ודאות, סיכון או חשיפה רגשית. במצבים כאלה אנו חשופים לביקורתיות הסביבה, אך גם לקולות המבקר הפנימי שקוראים יחד "סכנה!" ו"אתה לא מספיק טוב". לתחושת פגיעות יש שני צדדים: היא יכולה להוליד בושה, אכזבה, חרדה ולדרדר את הערך העצמי שלנו, אך גם יכולה להכניס לחיינו שמחה, יצירתיות, תחושות שייכות, השלמה ואהבה.

[קראו עוד על איך לתרגל חמלה עצמית]

הסוציולוגית ד״ר ברנה בראון מאוניברסיטת יוסטון התעניינה בקשר בין בושה ופגיעות. בראון שנאה להרגיש פגיעה והאמינה שבעזרת מדע וסטטיסטיקה, תוכל לפרק את מושג הבושה, ולהפוך את עצמה לבלתי פגיעה. היא הקציבה לניסוי שלה שנה תמימה, שהתארכה לשש שנות מחקר איכותני ארוך והולידה תאוריה וספר מצליח. במהלך המחקר אספה ד"ר בראון ראיונות וקטעי יומנים מאנשים שתיארו את חייהם, את מערכות היחסים שלהם, ההתמודדויות וההצלחות שחוו. מהר מאוד יכלה הד"ר בראון לחלק את האנשים לשתי קבוצות: קבוצת אנשים בעלי ערך עצמי גבוה, ואנשים בעלי ערך עצמי נמוך.

בראון המסוקרנת החליטה להתמקד בקבוצת האנשים המאושרים שהצליחו לבסס ערך עצמי שכזה. במשך ארבעה ימים רצופים ישבה החוקרת לאור מנורת הלד השולחנית שלה וקראה את הראיונות שוב ושוב. היא ניסתה לאתר איזה דפוס מקנה לבני המזל, אותם היא כינתה אנשים בעלי "לב שלם" (Wholehearted)- את העצמה שלהם. היא מצאה שלושה מרכיבים שחזרו על עצמם: אומץ, חמלה, קשרים אותנטיים, ופגיעות.

אומץ, כך על פי בראון, הוא היכולת לספר את סיפורך האישי מכל הלב, בצורה מלאה, ללא עיגול פינות והסתרת המגרעות. לא מפליא שההגדרה למילה אומץ באנגלית (courage) הגיעה מהמילה הלטינית cor שמשמעותה "לב". לאנשי הלב השלם היה את האומץ להיות לא מושלמים. הם גילו יחס של חמלה כלפי עצמם וכלפי טעויות ואתגרים שעברו עליהם. מתוך החמלה שגילו כלפי עצמם, הם היו מסוגלים להפגין חמלה גם כלפי בני הזוג, הילדים והחברים שלהם. לבסוף, לאנשי הלבבות השלמים היו גם קשרים אותנטיים יותר. הם הרשו לעצמם להניח בצד את מה שהם "אמורים" להיות לטובת מי שהם באמת. מעל הכל, הם האמינו באמת ובתמים, שהם ראויים להיות נאהבים.

[קראו עוד על למה חשוב לעשות בכל יום דבר שמפחיד אתכם]

המרכיב האחרון המשותף לכל בעלי הלבבות השלמים, וזה שהפתיע את החוקרת שלנו, היה הפגיעות. כל האנשים האמיצים, מגלי החמלה ומחזיקי הקשרים העמוקים היו כאלה שחיבקו את הפגיעות האישית שלהם. הם היו אלה שהיו מוכנים לומר "אני אוהב אותך" עוד לפני ששמעו את שלישיית המילים הזאת נאמרת. הם השקיעו זמן ומאמץ גם אם התוצאה לא הייתה ידועה, גילו הבנה למורכבות, ספקות ואי ודאות. הם הניחו את כבודם בכפם והעזו לבקש עזרה מבן הזוג שלהם, יזמו יחסי מין, היו מסוגלים להיתקל בסירוב, הזמינו פרטנרים פוטנציאליים לדייט, דחו ונדחו. אנשי הלב השלם האמינו שהיופי המיוחד שלהם ניתן להם מהדברים בגללם הם חשים פגיעים. הם לא גילו בושה כלפי מושא הפגיעות שלהם, אלא קיבלו אותו כפי שקיבלו את תכונותיהם הטובות והכישורים שלהם. הם טיפחו תכונות כמו צחוק, משחק, שמחה ואותנטיות, ומזערו את השפעת הפרפקציוניזם, השיפוטיות, ההשוואה לאחרים, והראייה הדיכוטומית בחייהם.

[קראו עוד על ניצול משברים להתפתחות]

בבושת פנים

אם פגיעות גורמת לנו להשתייך לקבוצת שלמי הלבב, מי שדוחקת אותנו רחוק מהם היא הבושה. הבושה שלנו גורמת לנו להאמין שיש איזה סוד גדול ומביש, שאם מישהו יגלה אותו, הוא יסתכל עלינו בצורה שונה, ואולי, לא ירצה להיות בחברתנו כלל. "שלושה דברים חשוב להבין על בושה", אומרת בראון "כולנו חשים אותה, כולנו לא אוהבים לדבר עליה, והיא משתלטת על כולנו ככל שאנחנו מדברים עליה פחות ופחות״. מסתבר שבושה מתבטאת באופן שונה אצל גברים ונשים. נשים חשות בושה כשהן סוטות מדמות הסופרוומן: אשת- על צריכה לתקתק את הבית, הילדים והקריירה, אך להראות שזה ממש לא סיפור. היא תהיה יפה, רזה, צעירה וחיונית. נשים שאינן מצליחות להגשים זאת חשות מבוישות. גברים לעומתן יחושו בושה לאחר שהפגינו חולשה ואחרי שנחלו כישלון. כישלון יכול להיות בפרויקט החדש בעבודה, במיטה, בנישואין או במגרש הכדורגל עם חברים. בהמשך לכך מחקרו של ג'יימס מאליק ממכללת בוסטון מצא שנשים ינצלו את כל המשאבים שלהן כדי להיות חביבות, רזות, צנועות ונעימות, בעוד גברים יעשו שמיניות באוויר כדי להפגין שליטה רגשית, להתקדם בעבודה ולרדוף אחר מעמד.

פרפקציוניזם, סמים וביטול השמחה

כדי להתמודד עם העובדה הנוראית שאנחנו לא מושלמים, אנחנו עושים אחד משלושה דברים: מטשטשים את הפגיעות, מדחיקים אותה ומציגים מיצגים מושלמים, או מתעלמים ממנה ומחפשים בכוח ודאות. טשטוש הפגיעות נעשה על ידי העמסה של היסחי דעת חיצוניים; קניות אובססיביות, התמכרות לסמים ואלכוהול, או השמנת יתר. הדור שלנו, כך מספרת בראון, הוא זה הלוקה בהשמנת יתר, התמכרות וחובות, הרבה יותר מכל הדורות שקדמו לו.

עוד מנגנון בו אנחנו משתמשים כדי להסתיר את הפגיעות שלנו הוא העמדת הפנים הפרפקציוניסטית שלנו. אנחנו משקיעים שעות כדי להפוך כל אירוע וכל מוצר למושלם. מוסיפים עוד איזה פילטר לתמונה, מספרים לכל-מי-שמוכן-לשמוע, כמה החופשה ההיא הייתה מושלמת, ומחנכים את ילדנו שהם כלילי השלמות והמתנה הטובה ביותר שנתן אלוהים לעולם הזה. [קראו עוד על השפעת הרשתות החברתיות על האושר שלכם] "אתם פוגעים בילדים שלכם" אומרת הד"ר בחיוך, ומודה שגם היא נופלת לאותו מגנון מידי פעם. "הילדים שלנו אינם מושלמים, ומותר להם להיות כאלה". חינוך טוב עפ"י בראון הוא חינוך שאומר "אינך מושלם, אך אתה יכול להתמודד עם אתגרים ולצלוח אותם. אתה ראוי לאהבה והצלחה, בדיוק כפי שאתה". [קראו עוד על אסטרטגיה להקלה על פרפקציוניזם]

את הדרך האחרונה לשיתוק הפגיעות אתם רואים בוודאי ברשתות החברתיות. אנחנו נעשים דיכוטומיים מאוד. "אתה איתי או נגדי", ו"שחור או לבן". דברים שהיו פעם בעלי מידה מסוימת של אי ודאות, נעשים כעת אמת לאמיתה. יש דרך אחת להבין את המציאות, ומי שלא מתיישר עם ההבנה שלנו, ככל הנראה שוגה.

כשאנו מנסים לשתק באופן מכני את הרגשות שלנו ולהיפטר מפחדים, אכזבות, פגיעות, ובושה, אנו נפטרים על הדרך גם מהרגשות החיוביים שלנו וזורקים לפח את האהבה, האושר, והכרת התודה. כשאנו משתקים את הרגשות שלנו בצורה דורסנית וכוללנית כזאת, אנו מרגישים חסרי משמעות, נעשים אדישים לסביבה, ומתבצרים מאחורי החומות שבנינו לנו, מפחדים מהפגיעות והבושה עוד יותר.

[קראו עוד על למה אנחנו בכלל מרגישים רגשות]

מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני

אני מניחה שיצא לכם לקרוא מתישהו פוסט נוקב ונוגע, שכתב או כתבה מישהו על חוויה אישית. "איזה אומץ" בוודאי חייכתם לפני שלחצתם על כפתור הלייק. להרשות לעצמו להיות חשוף ופגיע ככה? דורש תעוזה אמיתית. כדי לכרות ברית שלום עם הפגיעות שלנו, ברנה בראון מציעה לתרגל מספר צעדים. תחילה היא אומרת "תנו לעצמכם להראות באמת". להראות עם השקיות מתחת לעיניים לפעמים, עם חוסר הידיעה בנושאים מסוימים, ועם ההכרה בהיותכם אנושיים. שנית, היא מבקשת, אפשרו לעצמכם לאהוב מכל הלב. אהבו באמת גם כשאין ערובה שהצד השני מרגיש בדיוק כמוכם. תרגלו השקפה אופטימית ומוקירת תודה, גם על הרגעים בחייכם שאינם זוהרים. הם חלק ממה שהופך אתכם למי שאתם ואתם בני מזל לחוש דווקא את הרגשות הללו. מעל הכל, הרגישו שאתם, בדיוק כפי שאתם, מספיקים. אין הדבר אומר שמעכשיו אינם צריכים להשתפר, או שאתם צריכים לזנוח את החלומות שלכם על התקדמות. להיות מספיקים משמעו להיות ראויים לאהבה והערכה, להיות 'שלם הגדול מסכום חלקיו', גם אם חלק מחלקיו שבורים או מחודדים. להיות "מספיקים" משמעו לאהוב את הדמות המורכבת שהיא אתם.

[האזינו גם לפודקאסט בנושא התמודדות עם קשיים]

גם אני בחיי האישיים, גיליתי שדווקא הרגעים בהם אפשרתי לעצמי להיות פגיעה יותר, היו הרגעים בהם הרגשתי מועצמת, מוכלת ועוצמתית הרבה יותר. פחד עבורי, כיום, הוא אינו סיבה מספיק טובה להימנע מעשייה. הוא דרך לאותת לעצמי על אתגר שאני צריכה לעבור. החששות שלי הופכים אותי אנושית. מציאות חיי כיום, זו שאני אוהבת להתעורר אליה כל בוקר, ניתנה לי כיוון שאני מוכנה לעשות למרות הפגיעות, הפחדים והחששות. אני הרבה יותר מפחדת לחשוב איזה אדם הייתי ואיזה מן חיים הייתי חיה אם לא הייתי נושכת את השפתיים, מחבקת את הפגיעות ומעזה לחלום.

נסו לשאול את עצמכם: כיצד אתם מגדירים הצלחה? האם אתם חשים בושה נוכח תכונה מסוימת בכם? אם כן, כיצד אתם מתמודדים עם הבושה- מנסים להדחיק ולהתכחש לה, או מנסים לתקנה מתוך הכרה? האם אתם מגדירים את עצמכם על ידי משפטים כמו "אינני מספיק…."? אילו רגשות או מעשים גורמים לכם להרגיש פגיעים? מה לדעתכם יקרה אם תרשו לעצמכם לבטא את הרגשות שלכם בקול רם? באילו התנהגויות אתם משתמשים כדי לטשטש את מה שאתם מרגישים? כשתצליחו לעשות שלום עם התשובות לשאלות הללו, תגלו שעשיתם שלום רחב יותר בכל תחומי חייכם.

[קראו עוד על ההתמודדות עם רגשות שליליים]

כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״

עורכת: הדר אזולאי


#שינוי #יחסים #חשיבה #פרפקציוניזם #הגברתהאושר #תרגול #התמודדותעםקשיים #אופטימיות

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me | לתיאום שיחה לחצו כאן

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon