אם יצא לכם לצפות בסרט הנפלא "סיפורו של וויל האנטינג" אתם בטח זוכרים את הדיאלוגים הנפלאים בין רובין וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג לבין מאט דיימון, הלוא הוא הגאון וויל האנטינג. באחת הסצנות הזכורות מספר וויליאמס על הרגלי הנפיחות של אשתו המנוחה, מה שגורם לדיימון להתפקע מצחוק. לא רבים יודעים, אך הסצנה אולתרה ברוב גאונותו הקומית של וויליאמס, שגרמה אפילו לצלמים להתגלגל בשאגות צחוק שהרעידו את הצילום. חדי העין מביניכם יבחינו שהצילום הרועד שרד את העריכה ונכנס אל הסרט. היכולת לגרום לאנשים לאחוז בבטנם ולהתפקע ממש לא שמורה רק לקומיקאים גדולים כמו וויליאמס. גלי צחוק ניתן למצוא בקלות בכל מפגש משפחתי, יציאה עם חברים ולפני כל מליאה במשרד.
מה משותף לבני אדם ולעכברושים?
נאמר ושמעתם בדיחה נהדרת ואתם מחליטים לנסות אותה על חבריכם הקרובים. נאמר גם שהחבר'ה היו במצב רוח מבודח, והיכולות הקומיות שלכם לא נופלות מאלה של לואי סי קיי. קחו לכם כמה שניות בודדות והאנשים הטובים מסביבכם מתחילים לצחוק. לא צחוק אחיד להם, כי אם אסופה משונה של קולות. האחת נשמעת כאילו תקפה אותה בהלת שיהוקים, השני נשמע על סף התקף אסטמה, השלישי במצב קטטוני רוקע ברגליו, והרביעי מעלה נחירות צחוק. בתהליך הצחוק מעורבים שרירים שונים המתחילים להתכווץ. אלו בעיקר שרירי הפנים ושרירי הסרעפת שלכם. כתוצאה מכך מוצא האוויר שבחלל הריאות בלחץ אדיר שיוצר את קולות הצחוק שאנו שומעים (כל אחד וצחוקו שלו). אם חשבתם שצחוק של אנשים מסוימים יכול להזכיר יצורים מעולם החי, יכול להיות שזה בגלל שהוא לא בלעדי לנו. גם חברינו למחלקת היונקים מייצרים יבבות צחוק כאשר מדגדגים אותם, או כשאר מציגים לפניהם משחק מצחיק ומשעשע במיוחד.
מי שצוחק לבד צוחק פחות
אנשים שמסוגלים לגרום לנו לצחוק יהיו מצרך חשוב בכל אירוע חברתי. אחרי הכל, מי לא אוהב להיות משועשע? אולי זאת הסיבה שכל מועמד לנשיאות ארצות הברית מקפיד למצוא לעצמו כותב בדיחות. מסתבר שאחד הגורמים המרכזיים לכך שבדיחה תצליח להפיק צחוק הוא שיהיו לה מאזינים. כך לפחות חושף החוקר רוברט פרובין, פרופסור לנוירוביולוגיה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת מרילנד. הוא מצא שאנשים צוחקים בממוצע 30% יותר כשהם נמצאים בחברתו של אדם אחר, מאשר כשהיו לבדם, גם אם נחשפו לחומרים מצחיקים. פרובין מספר שהצחוק הוא עוד דרך בלתי מילולית בה בני האנוש מעבירים ביניהם מסרים. יש צחוק של אהדה, וצחוק של הסכמה. צחוק של מבוכה וצחוק שמגיע רק כי אחרים צוחקים. המבטים, תנועות הגוף, צורת השפתיים וקולות הצהלה של הצחוק, כולם מעבירים מסר ברור לזה שעומד מולנו.
מחקר מעניין בנושא בדק מהי הדרך הטובה ביותר להשיג מנה גדושה של צחוק תוך כדי שיחה חברית. לשם כך התבקשו הנבדקים לנהל שיחה קצרה באחת מהדרכים הבאות: בשיחה פנים אל פנים, דרך שיחת וידיאו, שיחת טלפון או הודעה כתובה. החוקרים מצאו שאנשים דיברו במשך זמן רב יותר, צחקו והיו מאושרים יותר אחרי שקיבלו מסר משעשע פנים אל פנים או דרך שיחת וידיאו. שיחות הטלפון הפיקו פחות הנאה וצחוק, והודעות הטקסט אפילו פחות. החוקרים מסבירים שככל שמפחיתים מאפיינים של תקשורת, כך מצטמצמים הצחקוקים. בשיחת טלפון אנו מפסידים את את הממד החזותי, ובהודעות אנחנו מאבדים גם את האלמנט השמיעתי. נקודה למחשבה בפעם הבאה שאנחנו שולחים הודעה על פני שיחה או פגישה.
פרופסור פרובין מספר שרוב הנבדקים שלו היו מוכנים להישבע שהם צוחקים כשהם יושבים עם הלפטופ מול מערכון של ״הישראליות״, או שהם צופים בעוד פרק של family guy , כשלמעשה הם צחקו הרבה יותר באינטראקציות חברתיות. למרות שיש סיכוי טוב שהחברים שלכם לא כותבים קומיים, הם מצחיקים אתכם הרבה יותר. אתם תדבקו בצחוק מתפרץ הרבה יותר כשחבר קרוב שלכם יצחק מאשר איזה מכר שאתם אומרים לו שלום במעלית. גם בתוך שיחה, אגב, אנחנו לא צוחקים מבדיחות נוסח "כומר ומוסכניק נכנסו לבר", אלא מדברים פשוטים שנאמרים תוך כדי שיחה. עוד ממצא מעניין ומשעשע בפני עצמו, הוא שהאדם שצוחק הכי הרבה הוא זה שמדבר בעצמו.
צחוק on cue
דמיינו את התרחיש הבא: אל המשרד שלכם מגיע מנהל רם מעלה, שהבוס הישיר שלכם רועד למראהו. אותו מנהל על מחליט לנסות את כוחו בבדיחה, אתם יודעים, כדי לשבור את הקרח. הבעיה היא שהוא ככל הנראה האדם הגרוע ביותר כדי להעביר רעיון משעשע. הקול שלו חדגוני, ההבעה קפואה, ואת הפאנץ' בסוף הוא מגיש באותה הדרך שבה מגישים דוחות למס הכנסה. נשאלת השאלה, האם תצחקו? מובן שכן. אבל זה לא יהיה לגמרי צחוק. זה יהיה צחוק ממניעים חברתיים. לא עפתם מהבדיחה ההיא, אבל אתם תפיקו צחקוק. חוקרת המוח הבריטית סופי סקוט מסבירה כי במהלך האבולוציה פיתחנו שתי שיטות להשמעת קולות ולהעברת מסרים; האחת רצונית כמו דיבור ושירה, האחרת בלתי רצונית כמו פרצי צחוק. סקוט תהתה בשאלה האם אנשים מסוגלים להבדיל בין צחוק אמיתי ובלתי רצוני לצחוק מודע וחברתי. לשם כך היא הזמינה נבדקים למעבדה שלה וגרמה להם לצחוק. לאחר שהקליטה את צחוקם האותנטי ביקשה סקוט מהנבדקים לייצר צחוק שוב, הפעם בלי מערכונים לעזרה. את הקלטות הצחוק המודעות היא שתלה לצד ההקלטות שנוצרו עקב פרצי צחוק הוולונטריים. הנבדקים החדשים שבאו התבקשו לזהות מתי אנשים צחקו מכל הלב, ומתי ביצעו צחוק על פי פקודה. הנבדקים שלה הצליחו לזהות בהצלחה כמעט את כל הקטעים שהושמעו להם.
אם קופצים לגן החיות, אפשר לגלות שאפילו השימפנזים מסוגלים לייצר סוגים שונים של צחוק. יש להם צחוק של דגדוג וצחוק של משחק. סקוט מספרת שסוגי הצחוק השונים נשמעים אחרת. הצחוק האמיתי ארוך יותר ובעל צלילים גבוהים יותר. הדבר קורה כיוון שאוויר רב יותר נלחץ החוצה מהריאות בצורה בלתי רצונית, הרבה יותר ממה שנוכל להוציא לו ניסינו לייצר צחוק באופן מודע. סקוט המבודחת החליטה להמשיך במגמה וחיברה נבדקים חדשים שכלל לא ידעו מה קורה למכונת סריקה מוחית. שם היא השמיעה להם את הקלטות הצחוק. מתברר שכשאנשים שומעים צחוק אמיתי התגובה המוחית שלהם שונה לעומת שמיעה של צחוק מעושה. כשאנו שומעים צחוק מתפרץ הקורטקס השמיעתי שלנו נכנס לפעולה. כשאנו שומעים צחוק חברתי ומודע האזורים הפעילים במוחנו יהיו אלה שקשורים בניסיון לשער על מה אותו אדם צוחק חושב.
זה סימן שאתה צעיר
אם יש לכם ילדים קטנים, או בורכתם באחיינים מתוקים, אתם בוודאי יודעים שלא קשה להצחיק אותם. לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא פשוט לצחוק בעצמכם מבדיחה שהם צעירים מידי כדי להבין והקטנטנים יגלו פתאום הבנה בהלצות פוליטיות ויתפקעו מצחוק. סביר להניח שילדים בגובה מטר גם לא יבינו שהם צריכים לייצר צחוק חברתי כשסבא מספר בפעם האלף על שירותו הצבאי המהולל. בדומה לכך, במחקרי המשך של סקוט התברר שילדודס לא מצטיינים בזיהוי צחוק מודע ורצוני. עוד התברר שככל שאנו גדלים, כך מתחדדת האבחנה שלנו בין שני סוגי הצחוק. מעניין לגלות שעקומת הלמידה עולה ועולה עד סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 לחיינו. אולי כי עד אותו גיל אנו נתקלים במספיק מצבים בהם אנחנו משתמשים בצחוק כדי להעביר מסרים.
אם תנסו להיזכר באחת מהתכניות הקומיות שצפיתם בהם, תגלו בוודאי שאחרי כל שורת מחץ מגיע צחוק מוקלט. יוצרי הסדרות הללו רוצים לציין שבזה הרגע נכתבה על ידם שורה גאונית, וגם להשתמש במנגנון ההדבקה כדי שגם אנחנו נצטרף לקולות המשועשעים ונפרוץ בצחוק. מסריקות מוחיות עולה שהמוח שלנו נוטה להגיב בצחוק למראה צחוק של אחרים. מסתבר שלקטנטנים יש כאן יתרון. נמצא שככל שאנו צעירים יותר אנו נדבקים בקלות רבה יותר בצחוק של אחרים. אולי כי ככל שאנו מתבגרים אנחנו נעשים אניני טעם לגבי מה מצחיק אותנו, וצריך רמה גבוהה יותר של שנינות כדי להפיק מאיתנו צחקוקים. גם כאן לצחוק וולונטרי יש יתרון על צחוק חברתי ומודע, כשהראשון מדביק ביעילות יותר אנשים.
מתכון לזוגיות טובה
הקומיקאי הצרפתי רמון דווס נהג לומר שברגע שאנו צוחקים על דבר מסוים, הוא חדל מלהיות מסוכן. אני מניחה שהחוקר רוברט לבנסון היה מסכים עם הקביעה הזאת. למעבדתו בקליפורניה נכנסו זוגות שחוברו למכשיר הפוליגרף. "ספר לי אדוני" היה לבנסון מחייך תחת שפמו "על משהו שאשתך עושה שפשוט מוציא אותך מדעתך", אותה שאלה הוצגה גם לנשים בניסוי. בני הזוג חשו כמובן מידה מסוימת של לחץ נוכח המשימה הלא נעימה. לבנסון גילה שזוגות שהשתמשו בצחוק כדי להתמודד עם תחושת הלחץ הזאת, לא רק שהרגישו פחות לחוצים באותו מעמד, אלא הרגישו פיזית טוב יותר. אותם זוגות דיווחו גם על רמות גבוהות יותר של סיפוק ממערכת היחסים שלהם, והיו אלה שנשארו זמן רב יותר in a Relationship. החוקרים מציעים כי השימוש בצחוק הוא מדד לשליטה ועיבוד רגשי טובים יותר.
עוד בונוסים שמרוויחים אנשים שיודעים לצחוק הם שחרור מוגבר של אנדרופינים שגורמים למצב רוח טוב, רמה פחותה של הורמוני הסטרס אדרנלין וקורטיזול, מערכת חיסונית חזקה יותר ולחץ דם נמוך יותר. כולנו צוחקים כל הזמן ואנחנו בכלל לא שמים לב. אחד הממצאים המעניינים הוא שאנשים מעריכים בחסר את הכמות בה הם צוחקים. ניסיתם פעם לספור כמה פעמים אתם צוחקים ביום? ומה זה גורם לכם להרגיש? ספרו לי מה מצחיק אתכם והאם הצלחתם לשלב עוד צחקוקים בחיי היומיום.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי