ג'ייסון הידלי, במאי ומפיק סרטים קצרים, יצר עם חברתו השחקנית מוניקה ברברו סרטון שרבים מכם תוכלו להזדהות איתו. "אני לא יכולה להתמודד יותר עם כל הלחץ הזה" אומרת מוניקה במבט מיוסר " אני מרגישה שזה כאב פיזי שמשתלט עליי" היא ממשיכה "אני מפחדת שזה לא ייפסק לעולם" ג'ייסון מביט בה, תוהה מה עליו לומר ולבסוף מציע בשקט "את יודעת שיש לך מסמר במצח, נכון?". "זה לא קשור למסמר!" כועסת מוניקה "את בטוחה?" הוא מנסה "אני בטוח שאם נוציא אותו...", "תפסיק לנסות לתקן אותי!" תווי פניה נעשים כעוסים. "אני לא מנסה לתקן אותך" מתגונן ג'ייסון "אבל אולי המסמר הוא מה שגורם לך להרגיש רע". "אתה תמיד עושה את זה", רוטנת מוניקה "מנסה לתקן דברים כשכל מה שאני צריכה זה שתקשיב לי" היא כמעט צועקת "יש לי תחושה לא נעימה, אני לא מצליחה להירדם, וכל הסוודרים שלי קרועים. כולם!" היא מתייפחת. ג'ייסון מלמל "כן, זה נורא", אבל מביט בה במבט של "לעזאזל איתך, אישה! יש לך מסמר במצח!"
אם תזינו לשורת החיפוש של גוגל את המשפט באנגלית "מדוע נשים מדברות כל כך הרבה" תקבלו 17.2 מיליון תוצאות. מסרים כמו "אנחנו צריכים לדבר על זה", "למה זה קרה לי?", "מה זה אומר עליי?", "איך היה נכון להגיב?" והמסר הפופולרי מכולם "אני פשוט חייבת לעבד את החוויה" נאמרים על ידי המין היפה הרבה יותר מאשר המין בעל הטסטוסטרון. זו לא רק סטיגמה שנשים חופרות, מסתבר ש-57% מהן עסוקות בחשיבת יתר, בניסיון להבין, לבאר, לעבד ולמסגר. הנטייה הגברית היא כמעט הפוכה, במקום מלל רב וניסיונות עיבוד מסוגים שונים, גברים נוטים למנות את כל הצעדים האסטרטגיים לפתרון הבעיה. מסתבר שהגישה השונה של נשים וגברים לפתרון בעיות ותחלואי העולם לא טובה רק כדי ליצור סרטים וספרים טובים, כי אם להסביר משהו על דיכאון. או כפי שאני אוהבת לכנות את זה - "מה בין חפירה ועצבות עפ"י פרופ' סוזן נולן הוקסמה".
נשים מנגה גברים ממאדים
לנשים יש שפע רחב של יכולות. הן נחנו ביכולת רגשית מפותחת בכישרון ורבלי מרשים, באמפתיה, אינטליגנציה רגשית, מולטי-טאסקינג, ולרוב גם חוש אסתטי מפותח. לכל אישה יש עוד נתון שמגיע אליה עם היוולדה למין הנשי והוא הסיכוי הגבוה לסבול מדיכאון. כמה גבוה? פי 2 מכל גבר אחר שתפגוש. במשך שנים ניסה המחקר להבין מה יש בנשים שהופך אותן פגיעות כל כך לדיכאונות. הועלו שלל הצעות לתעלומה הזו; אמרו שנשים מפתחות תלות בקלות, חסרות שליטה על פי רוב ומגלות חוסר אונים, מה שמוביל בהמשך לדיכאון. אחרי זה דיברו על תהליכים חברתיים שמובילים לדכדוך הנשי - אפליה, מודלים נשיים בלתי אפשריים, הטרדות, ולחצים להיות אימהות אוהבות ונשות קריירה גם יחד.
נולן-הוקסמה חשבה שמעבר לסיבות החיצוניות, הסביבתיות וחברתיות יש משהו קוגניטיבי עמוק יותר שהופך נשים לפגיעות יותר לדיכאונות. כבר היא כבר גילתה את הקשר בין חשיבה ועיבוד יתר של חוויות דיכאון. מאוחר יותר היא גם מצאה קשר סיבתי בין השניים, כך שהעלאה רגשית של מחשבות, חזרה שוב ושוב על מידע ללא פתרון מעשי - מוביל לדיכאון. בעגה הפסיכולוגית התנהגות כזו מכונה "רומינציה". על כך היא גם כותב בספרה "נשים חושבות יותר מידי". במחקריה היא התמקדה באסטרטגיות הוויסות הרגשי של נשים וגילתה שהנטייה הוורבלית המפותחת של נשים נכנסת לפעולה גם כשהן מנסות להתמודד עם בעיה. רומינציה גם יוצרת תחושת שליטה עצמית נמוכה ומעוררת סימפטומים דיכאוניים שמעודדים עוד יותר את ההתמקדות החוזרת ונשנית בחוויות עבר.
מה רומינציה כל כך מסוכנת?
יש כמה סוגים של דאגות; דאגות הקשורות לעתיד, למה שעשוי להתרחש, ולמה ראוי לצפות, ודאגות שקשורות בעבר. בעוד שדאגה מכל סוג, כשהיא באה במינונים גבוהים מידי עשויה לפגום באיכות החיים, רומינציה, שמתחילה מניסיון לפתור ולשפר - ממש פוגעת בנו. נולן-הוקסמה ועמיתיה מאוניברסיטת ייל גם מסבירים מה כל כך שלילי בהעלאת המחשבות שוב ושוב; תחילה, מחשבות שליליות הן כמו הודעה על מבצע באחת מרשתות השיווק - סיפרתם לחברה טובה אחת על הסייל, והנה, חצי עיר הגיעה כדי לקנות. כשאנו חושבים על משהו שלילי שקרה בעבר, קל מאוד למנות ולערום תילי תילים של סיפורים וסיטואציות בהם נכשלנו, התאכזבנו, פגענו והרסנו. רומינציה גם מעודדת פסיביות. אם אנחנו עסוקים בניסיון להבין "למה זה קרה?", ו"האם אני משוגעת?" ומחליטים שלא לפעול עד שתתקבל תשובה - אנחנו כנראה לא נפעל במשך זמן רב. לבסוף, רומינציה מוודאת שלא יישארו לנו חברים. אחרי הכל, בפעם ה-308 שנדבר על אותו עניין, גם הטוב שבחברינו ירים דגל ויאמר "לא עוד".
אז מה עושים עם ההגשה שאנחנו פשוט חייבים להבין, לעבד ולחוות מחדש? לסוזן נולן-הוקסמה יש כמה הצעות:
1. עברו לפעולה- במקום לדוש ולדוש בבעיה, בגורמים לה, במה היה קורה אילו, נסו למצוא דברים שאתם יכולים לשנות ולפתור. זאת לא חייבת להיות תשובת מחץ או פתרון כולל, התחילו גם בצעדים שיהפכו את המצב לנעים יותר. ברגע שתתחילו לעשות, יהיה קל להמשיך.
2.קדמו את החיובי- עסקו בפעולות שמקדמות חיוביות בחייכם. נהלו "יומן תודה", עשו ספורט, פתחו תחביבים, תרגלו מדיטציה והתפללו.
3.ותרו על הצורך "להבין את זה לעומק"- הניסיון להגיע לשורש הבעיה הוא לעיתים רבות חסר משמעות, כי לא לכל בעיה יש היסטוריה ארוכה, בעיות תקשורת נלוות, או מתודולוגיה אופטימלית להתנהגות. בניגוד למחשבות אובססיביות שקשה מאוד להתנתק מהן, ברומינציה יש מקום גדול יותר לבחירה. אלה שבוחרים להעלות מחשבות באוב ולמצוא בהן היגיון עושים זאת כיוון שהם חושבים שהדבר יוביל להיכרות טובה יותר של עצמם עם עצמם או של הסביבה שלהם. הם בטוחים כי אם רק יפענחו את החלק החסר בתעלומה, דברים יסתדרו. על ידי ההכרה שרומינציה אינה עוזרת, ניתן להגיע אליה הרבה פחות.
4. עקבו אחר החפירה - קרה שבזבזתם שעה בניסיון להבין נקודה? יופי, סמנו לכם מתי זה קרה, מה עורר את זה, באיזו סיטואציות יש סיכוי גבוה יותר לחשיבה מעגלית שוב ושוב. ניטור הטריגרים לרומינציה יעזור לכם להתכונן לקראתה ולמנוע אותה.
שתפו בקבוצת הפייסבוק או במייל חוזר איך אתם מתמודדים עם רגשות שליליים והאם הכתבה גורמת לכם לשקול את דרככם מחדש.
שלכם,
יהודית.
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי