יש מידע שנמצא לנו בחלק האחורי של הראש. אנחנו לא לגמרי נזכרים בו, אולי בכוונה, עד שמתישהו אנחנו מקבלים תזכורת כואבת שהוא שם. הידיעה על אופיים הסופי של החיים שלנו שייכת לסוג כזה של מידע. במוצ"ש האחרון נכנסתי לפייסבוק, התעדכנתי בתמונה של חברה, התחלתי לצפות בסרטון שמישהו העלה, ואז הגעתי לפוסט כואב שנפתח במילים: "בלילה שבין שישי לשבת, נפטרה חן יהושע מדום לב בשנתה". את חן הכרתי דרך חברה משותפת. בכל פעם שראיתי אותה היא שרה בצורה שגורמת ללב להתרחב, בפשטות וצניעות. כשהיא שרה, היה מאוד קל להאמין שהחיים הם יפים ופשוטים. אפשר היה לשמוע את החיוך שלה כשהיא שרה, גם אם עצמתם את העיניים. היא הייתה רק בת 28, צעירה, מלאת כישרון, אדיבה ויפה. הכתבה הזאת מוקדשת לזכרה.
אחד הציטוטים שחזרו אליי השבוע, היה הציטוט של סנקה (פילוסוף שחי לפני 2,000 שנים): ״אנחנו מתייחסים אל עצמנו כבני תמותה בכל הנוגע למה שאנחנו מפחדים ממנו, ומתנהגים כאילו אנחנו בני אלמוות בכל הנוגע לשאיפות ולתקוות שלנו". התחושה הזאת, שנחייה לנצח, או לפחות עד-נצח-שהוא-גיל-85, גורמת לנו לדחות את החלום לעשות את שביל ישראל, לשכוח לספר לאימא עוד היום כמה היא משמעותית בחיינו, או להישאר בעבודה מבטיחה שאנחנו שונאים. אנחנו מאמינים שנוכל לעשות את כל זה מחר, בשנה הבאה, כשנתייצב כלכלית, או כשנצא לפנסיה. כשהמוות מגיע לבקר אנחנו מגלים פתאום את מחיר הדחיינות הכואבת והקשה ביותר. זו היא לא דחיינות של משימות שאנחנו לא אוהבים לעשות, כי אם דחיינות של חלקים משמעותיים בערכים שלנו. אנחנו אומרים לעצמנו שנהיה לגמרי "אנחנו" יום אחד.
אני שואלת את עצמי בימים האחרונים. אם הייתי מתה מחר, האם הייתי בוחרת לחיות אחרת? האם הייתי שמחה שביליתי ככה את חיי?
יש סרט שאני אוהבת במיוחד, וקוראים לו "מתים על החיים", (The Bucket List). הסרט בכיכובם של ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן מספר את סיפורם של שניים שמגלים לפתע פתאום שנותרה להם עוד שנה בודדת לחיות. אחד מהם הוא מכונאי שעובד כדי לפרנס את משפחתו, השני איש עסקים עשיר וגרוש בפעם הרביעית. יחד עם יוצאים להשלים את רשימת החוויות (באנגלית: Bucket List) שהם רוצים לחוות לפני שהם מחתימים כרטיס ומחזירים ציוד לבורא. ברשימה שלהם ניתן למצוא משימות רומנטיות כמו: "לראות מראה נשגב", "לצחוק עד שאבכה", ו-"לעשות טוב פשוט כדי לעשות טוב". ניתן גם למצוא דברים קלילים יותר כמו: "לנשק את הנערה היפה בעולם", ו-"לעשות צניחה חופשית".
אם תחפשו בגוגל את הביטוי " Bucket List", תמצאו כמעט 4 מיליון תוצאות. אם תקדישו דקה או שתיים כדי לקרוא את הרשימות הללו תגלו חלומות רבים של אנשים רגילים שהם מקווים להשלים לפני שהכל נגמר. חלק מהחלומות "רגילים", אחרים נועזים יותר. חלקם יכולים להסתיים בכמה שעות, עבור אחרים יש להשקיע זמן ומאמץ של שנים. החלום לעצב את המטבח מחדש בסגנון רטרו, ללמוד שפה חדשה, לצד החלומות על קריירה בינלאומית, ומציאת תרופה למחלה חשוכת מרפא.
"חיה כאילו תמות מחר, למד כאילו תחיה לנצח", מהטמה גנדי.
רבים מאיתנו חיים את החיים שלנו בעודנו ישנים. אנחנו מעבירים ימים שלמים בחרטה, לחץ ומועקה. גם אם נמות בגיל מתקדם ובשיבה טובה, סביר להניח שנרגיש שהחיים שלנו היו קצרים מידי, וננסה לבקש הארכה. אנחנו נרגיש שיכולנו להשקיע קצת פחות זמן בלחשוב ולנהוג לפי ציפיות אחרים. נרגיש שיכולנו לאהוב יותר, לתת יותר ולהיות נאמנים יותר לעצמנו. אין הכוונה לחיות על פי המשפט "אכול ושתה כי מחר נמות", אלא לעבוד קשה כדי לתת לימים סתמיים לכאורה - משמעות. לאהוב כאילו אין מחר, ללמוד כאילו לא נותר עוד זמן להחכים, לומר לאהובינו שהם חשובים לנו סתם כך.
ניתן לחשוב שכשאנשים חושבים על המוות הקרוב, כל מה שמתחשק להם לעשות זה לצאת למסע קניות, לרכוש כרטיסי טיסה למאות יעדים, ולרוקן את החשבון שלהם לחלוטין. הפסיכולוגים ניקולס קלי וברנדון שמייכל גילו שזה לא ממש נכון. החוקרים גילו שנבדקים שחשבו על מוות התאפיינו בגישה חסכנית יותר על פני תרחישים אחרים שהם היו צריכים לדמיין.
רנדי פאוש, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה היוקרתית קרנגי מלון, אובחן כחולה בסרטן הלבלב. הרופאים שלו סיפרו לו שנותרו לו רק כמה חודשים לחיות. פאוש, המרצה התמידי חזר לכותלי האקדמיה ונשא את "ההרצאה האחרונה", שהפכה ויראלית והולידה גם ספר. כותרת ההרצאה שלו הייתה: "להגשים באמת את חלומות הילדות שלנו". בהרצאה האחרונה הוא פורש את תובנותיו על החיים, מדבר על איך להתגבר על מכשולים, איך לחיות את הרגע ולעשות חיים. "אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שחילקו לנו", מסביר פאוש בחיוך, "אנחנו יכולים לשנות את אופן המשחק שלנו. הזמן שלכם הוא כל מה שיש לכם, ואתם יכולים לגלות יום אחד שיש לכם פחות ממה שחשבתם", הוא אומר לתלמידיו ומחייך גם לעצמו.
זה לא רק רנדי פאוש. ספרים, סרטים ובלוגים רבים נכתבו על ידי אלה-שעומדים-למות, וסחפו אחריהם תגובות נרגשות. פעמים רבות שואלים אותם אנשים: "איך לא הבחנתי בכך קודם?", "למה לא הבנתי את כל זה כשעוד נותר לי זמן ליישם?". מחקרים אכן מראים שההכרה בו משפיעה בצורה חיובית על חיינו.
במדינת בוטאן שנמצאת אי שם על הרי ההימלאיה חיים אנשים שמחים מאוד. כמה שמחים? בוטאן נחשבת "למדינה המאושרת ביותר בעולם". תושבי המדינה הזאת עושים משהו משונה - הם מהרהרים במוות כ-5 פעמים ביום חלק מהמסורת הבודהיסטית. הם מדמיינים ציפור חמודה שעומדת על כתפיהם ושואלת: "אם היום היה יומך האחרון - האם אתה מוכן? האם אתה האדם שאתה רוצה להיות?". המדיטציה המשונה הזאת, שהולכת יד ביד עם המוות עוזרת לקבל פרספקטיבה רחבה יותר, ולהתאים מטרות חיים להווי היומיומי.
פגשו את המוות וחזרו כדי לספר
אנשים רבים מוצאים את עצמם קרובים מאוד למוות. חלק מהאנשים שחוו מוות קליני, ועוד רגע חצו את הקו הדק בין החיים למוות, חזרו כדי לספר. זו יכולה להיות תאונת דרכים קטלנית, מצב גופני אקוטי, או הצלה מבית בוער. ב-2014 ערכתי מחקר יחד עם ד"ר שחר ארזי, ונעם סעדון-גרוסמן על חווית סף מוות. נפגשתי עם אנשים שראו את חייהם חולפים מול עיניהם, והקשבתי לחוויות שלהם במשך שעה וחצי כדי להבין מה היחס לחיים אחרי המפגש עם המוות. גילינו שאלה שחוו חווית סף מוות חוו את קיומם כעשיר ומשמעותי יותר ממה שהיה לפני אותה חוויה. נקודת המבט שלהם השתנתה, הם הרגישו שהם שולטים בחייהם, נעשו אופטימיים יותר, העריכו את מערכות היחסים שלהם ביתר שאת, הפסיקו לעשות דברים שהם לא רוצים, השתמשו בשיח אותנטי יותר, והיו נוכחים יותר ברגע.
סטיב ג'ובס ראה את המוות כמעין דלק שמניע את החיים עצמם וגורם להם להיות אותנטיים ומאושרים יותר. הוא נהג לומר שכשאנחנו מודעים לעובדה שהחיים שלנו יסתיימו יום אחד, אנחנו פחות מודאגים מהדברים הלא-חשובים שהחיים מזמנים לנו. בסוף ימינו לא נדאג בגלל שלבשנו את החולצה הלא נכונה, לא נתעצב על סליחה והשלמה עם חבר שפגע בנו, או נתפלל שיהיו לנו עוד כמה דקות להיות מרירים. "כל הפחדים; הפחד מציפיות חיצוניות, כישלון ומבוכה, מתגמדים מול המוות. כשאתה חושב על המוות אתה לא חושב על מה שאתה עשוי להפסיד, אתה עירום לחלוטין. כעת אין סיבה שלא ללכת אחרי ליבך", הוא אמר.
מותה הפתאומי של חן גרם לי לשאול את עצמי שאלות. אם תרצו, תוכלו לקחת לעצמכם רגע ולברר עם עצמכם היכן אתם עומדים, והאם אתם מרוצים מהתשובות שלכם.
דמיינו את חייכם בנקודה שבה הם עומדים להסתיים, שאלו את עצמכם: מה הייתם מייעצים לעצמכם היום? איך תמצאו יותר סיפוק בחייכם? אילו אנשים ופעולות גורמים אושר, וכמה זמן אתם מקדישים להם? מה נותן לכם השראה? אילו חלומות אתם פשוט חייבים להגשים? תוכלו להרחיב את המחשבה ולשאול - אם הייתה זו הארוחה האחרונה שלי, החופשה האחרונה, השיחה האחרונה, מה הייתם עושים? על מה הייתם שמים דגש? איך הייתם מתנסחים?. מארק טווין אמר פעם: החיים היו מאושרים פי כמה אם יכולנו להיוולד בגיל 80 ולהגיע בהדרגה לגיל שמונה עשרה.
בואו נשתמש בתזכורת הזאת לפני שנהיה בני שמונים.
לחיים.
שלכם,
יהודית