"מה שגרם לי לרצות להשתתף בסרט הייתה העובדה שזה סיפור שמספר על גרעין הלחימה שיש בכל אחד מאיתנו", סיפר דניאל רדקליף בראיון שנתן עם צאת הסרט: "בחזרה מטואיצ'י" (באנגלית:"Jungle"). "ריתק אותי לדעת שמאוד קשה לגרום לאנשים פשוט לוותר. הסיפור של יוסי מספר על היצר האנושי שמסרב למות".
אם לא קראתם את הספר שהפך להיות התנ"ך של התרמילאים, ולא צפיתם בסרט התעודה של ערוץ דיסקברי בשנת 2006, תוכלו לצפות בהפקה האוסטרלית מהשנה האחרונה, שרדקליף מככב בה בתור יוסי גינסברג. גינסברג, אז תרמילאי בן 22, מצא את עצמו בלב האמזונס, לגמרי לבדו, בלי ציוד רפואי, נשק, או מזון, ושרד כנגד כל הסיכויים במשך שלושה שבועות. רבים מאיתנו לעולם לא יגיעו למצבים מסכני חיים שכאלה, ולא יסתכלו ליגאורים בלבן של העיניים, ועדיין מעניין לגלות איך השתנו חייו של גינסברג, אילו לקחים לקח לעצמו מהיערות של דרום אמריקה, מה עזר לו לשרוד, ואיזה כוחות מסתתרים גם בנו. הכתבה שלפניכם היא תמצות של הראיון המלא איתו. תוכלו להאזין לראיון, או לצפות בו.
קראתי את הספר, ציפיתי בסרט, ובכל פעם עלתה בי המחשבה שאם הייתי מוצאת את עצמי באותם מצבים הייתי בוחרת להרים ידיים ולוותר. איך הצלחת להמשיך?
"אני קורא לזה שאלת ה- מה עושים כשאין אור בקצה המנהרה? בהתחלה לא חשבתי שאשרוד את זה. מצאתי את עצמי פצוע, בסביבה זרה, בלב האמזונס, בלי החברים שלי, כשבחוץ בדיוק החלה עונת הגשמים. לא היה לי נשק, דרך להבעיר אש, אוכל או תרופות. האזור אליו נסחפתי שורץ חיות טרף; נחשים, נמרים, פומות, ולא פחות גרוע - החרקים המסוכנים בעולם. גם הטבע עצמו מסוכן, היו שם מצוקים תלולים, ביצות טובעניות, מפולות של סלעים ועצים. בהתחלה הרגשתי שאני הקורבן הכי גדול על פני האדמה. לא האמנתי שיש מישהו מסכן ממני. נשברתי לחלוטין, בכיתי והתפרקתי.
אחר כך קרה משהו שאני מכנה אותו רגע ה- Activation Moment, רגע ההפעלה העצמית שלי. אחרי חמישה ימים בהם לא אכלתי דבר, גיליתי עץ פירות. טיפסתי על העץ כדי לאכול, ופתאום קלטתי נחש ארסי נדרך למצב של הכשה. זה תהליך שלוקח אלפית שנייה עד שהוא מכיש אותך. באותו רגע הפכתי להיות צופה חיצוני לסיטואציה. הרגשתי את היד שלי משתחררת מהענף, נפלתי למטה, לקחתי מקל, קפצתי שוב לעץ, רדפתי אחרי הנחש עד שהוא ירד, ואז לקחתי אבן וריסקתי לו את הגולגולת. הנחש ההוא, ששייך לאחד הזנים הארסיים באמזונס הפך להיות ארוחת הערב שלי. הפכתי מנטרף לטורף. הרגשתי כאילו צמחו לי ציפורניים וניבים ואני מוכן להילחם. בטבע יש מצבים בינאריים של 'אני או הוא'. הנחש הזה עמד בדרך לפירות, ואני גוועתי ברעב".
איך אתה מסביר את השינוי הזה?
"הבנתי שאני הולך להילחם על חיי. הפכתי להיות אדם פרואקטיבי. אני אוהב לומר את המילה הזאת באנגלית: Responsible כלומר- Able to respond, זאת התרופה לקורבנות. במצבי הישרדות כל המערכות שלנו נכנסות לפעולה. המערכת הפיזית, השכלית, המנטלית, הרגשית והרוחנית - כולן עבדו ביחד למטרה אחת ברורה - לשרוד. כשהמערכות שלנו בשיאן, זה מעבר לכוח האנושי. כמו אימא שתרים משאית כי התינוק שלה נמצא מתחתיה. הגוף שלנו הוא מכונה חכמה שאוצרת בתוכה חכמה אבולוציונית של שנים. כשאנחנו מתמסרים לחכמה הזאת - הישרדות היא מצב טבעי".
מה הייתה הסיטואציה הכי קשה מבחינתך?
"הרגע הכי קשה, לא היה המפגש לי עם יגואר, או הפציעות שסבלתי מהן, אלא מטוס שעבר וחלף מעליי אחרי 17 ימים שהייתי לבד בשטח. ידעתי שהוא בא לחפש אותי. ראיתי אותו ממשיך מבלי להבין שאני ממש תחתיו. זה היה הבזק של תקווה שאבד בשנייה אחת. עברתי תלאות שלא יאמנו במשך 17 ימים, כל המערכות שלי היו מוכנות לוותר. נשברתי. מה שהציל אותי הייתה הזיה שהזיתי. ראיתי בחורה שנמצאת לידי, ידעתי שהיא במצוקה והיא בוכה, ופשוט קמתי והתחלתי לטפל בה. מצאתי לנו מקום לישון בו, דאגתי שהוא יהיה מספיק גדול לשני אנשים, סידרתי את העלים סביבנו ודיברתי אליה בקול רם. תת המודע שלנו הוא דבר מדהים. הוא יצר עבורי סיטואציה בה אדם אחר היה זקוק לעזרתי. אפילו שלא הרגשתי שאני יכולתי לעזור לעצמי, הייתי חייב לעזור לה. החיים שלה היו שווים את המאמץ. זאת אחת התובנות שלקחתי משם - כשאתה מתרכז באנשים אחרים, הכוחות שלך מתפתחים. אנחנו חייבים לפעול בשביל משהו שהוא גדול יותר מהקיום העצמי שלנו".
איך התמודדת עם הכאבים הפיזיים שפקדו אותך?
"היו לי לא מעט כאבים כאלה. העור שלי נשחק לחלוטין מההליכה עד שפחדתי להוריד את הגרביים כדי לא לראות את הבשר החשוף. אם דרכתי בטעות על אבן או שורש, הייתי חווה כאבי תופת. שמתי לב שקורה משהו: אני לבד, כואב לי ואני מתלונן - אבל אין אף אחד ששומע אותי. באיזשהו שלב הפסקתי להתלונן, כי כמה אפשר להתלונן לעצמך. כשהפסקתי להתלונן המוח הפסיק להעלות תלונות. הכאבים המשיכו, אבל הסבל פסק. למדתי שמהכאבים אי אפשר לברוח - אבל הסבל הוא בחירה. הכאב הוא תוצאה פיזית והסבל מקורו מהמוח".
כשמדברים על מדיטציית מיינדפולנס באמת מדברים על שני חצים: הראשון הוא הכאב הפיזי, והשני הוא הפרשנות שאנחנו נותנים לכאב הזה, "למה זה מגיע לי?", ו-"אני כזה אומלל". כשמתרגלים את המדיטציה הזאת לומדים להתבונן על הפרשנות האוטומטית שלנו ממקום ביקורתי.
"בלי הסבל, אפשר לשאת את הכאב. אני אתן לך דוגמא. עברתי משבר קשה בחיי הפרטיים, נפרדתי מאשתי אחרי 18 שנים ביחד ושלושה ילדים. כשיצאתי מהדירה תפס אותי עצב עמוק. לא נלחמתי בעצב - חיבקתי אותו. עצב הוא לא דיכאון. לעצב יש מקום בחיי - לסבל אין מקום. ברגע שמכילים את הכאב והעצב, משהו נרגע. אם לא מקבלים את הכאב, הוא גדל.
הייתה פעם בג'ונגל שאפילו השתמשתי בכאב. הגעתי לנקודה שהכאב הפיזי מהרגליים היה קשה מנשוא והרגשתי שאני עומד להתמוטט. ידעתי שאם אפול מתחת לעצים, איש לא יוכל למצוא אותי ואני חייב להגיע לנהר. ראיתי עץ שהיה מכוסה בנמלי אש. העקיצות של הנמלים הללו שורפות כמו כוויה. שמתי אותן על העור והפכתי ללפיד בוער של כאבים. הכאב הזה טשטש את הכאב מהרגליים, וכך יכולתי להתקדם. הכאב הזה למעשה הציל את חיי. יש כאן אנלוגיה גם לחיים שלנו, לפעמים הכאבים והאתגרים הם מה שמציל את חיינו".
מה עזר לך להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית בג'ונגל?
"היו שני דברים שעזרו לי: הראשון זה שלא האשמתי אף אחד, גם לא את הג'ונגל. ידעתי שאני נמצא שם בגלל טעות טיפשית שלי. אפילו בלב היער הערצתי את הטבע, את החיות והצמחים. לא הפכתי את הטבע לאויב שלי, אמרתי לעצמי שהעיניים שלי הן היחידות שרואות את כל היופי הזה. אני חושב שזאת הסיבה שלא חוויתי פוסט טראומה. אני אוהב את הטבע, מטייל בו ללא הפסקה, וחזרתי לאותו נהר אח"כ.
הדבר השני זה שקרה זה שלמדתי גם להתבונן בצללים שיש בי. לפני שאבדתי ביערות הייתי מאוד 'קול', היה ניסיון להראות שהכל בסדר. ביער המסכות הסוציאליות נפלו. יכולתי להודות בקנאה שהרגשתי בחברי למסע, ובכל הפעמים שברחתי כשאחרים שיקפו לי את הכיעור שיש בי. ההתבוננות בכיעור ובצל שיש בנו היא התרופה אליהם. החשיכה הפנימית כבר לא אמיתית אם פותחים צוהר ומכניסים אור. גיליתי המון כוח בעירום המוחלט הזה, הבנתי את עצמי לעומק. נדיר שבני אדם מסתכלים על עצמם חשופים לגמרי ויכולים לבחון הכל מחדש. אני זכיתי מבחינה הזאת".
לפני כמה שנים עשיתי מחקר על אנשים שחוו מוות קליני וראו את החיים שלהם חולפים מול עיניהם. התעניינתי בחוויות שעלו בהם בזמן אמת, וגם איך הדבר שינה את תפיסת העולם שלהם. גיליתי שהאנשים האלה העריכו מחדש את החיים שלהם, שאחרי החוויה הזאת הם גילו אושר ומשמעות. האם גם תפיסת העולם שלך השתנתה?
"לחלוטין. כשעברתי את הטביעה בנהר למדתי לראשונה מה זאת נשימה. כשהחיים שלי היו בסכנה, הבנתי מה הם החיים. זה מה שאני לא רוצה לשכוח אף פעם. כשהחיים שלך בסכנה, אתה נלחם על כל נשימה, וכל יום".
זה מזכיר לי את ברוני וור. ברוני היא אחות אוסטרלית שפרסמה ספר בשם "5 החרטות הגדולות של העומדים למות". היא יצרה מסמך אנושי מרתק שמגיע מאלה שכבר הגיעו לסוף ולא יכולים לשנות ומצטערים על דברים שהם עשו בחייהם. החרטה הכי נפוצה היא "הלוואי שהייתי נאמן יותר לעצמי". כמי שראה את המוות כמה פעמים, האם אתה מרגיש שאתה חי ככה?
"זה אחד הדברים שלמדתי מהחוויות שעברתי - לחיות את החיים עד הסוף. אם יש לי חלומות - אני חי אותם. אני לא דוחה שום דבר. אני נלחם על מה שמציק לי, אני לא נמנע. אני נופל וקם, מאוד מאמין באנשים, מאוד מאמין באהבה. אני מאמין שאני הגיבור המרכזי בסיפור שלי. כל אחד מאיתנו כותב אוטוביוגרפיה, זה מצב נתון. המסר שלי אליכם הוא לזכור שאתם חייבים להיות הגיבור של הספר הזה. אל תכתבו את עצמכם כדמות שולית, או דמות משנה".
כתבו לי מה הראיון (הכתוב או המצולם) עם יוסי גינסברג גרם לכם לחשוב, מה אתם לוקחים מהסיפור המדהים שלו לחייכם.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי