ילדה קטנה, דחליל, איש פח, ואריה הם ארבעה חבר׳ה מעט-אבודים שמחפשים את דרכם במסע אל "מעבר לקשת“, בקלאסיקה הפופולארית ״הקוסם מארץ עוץ״. כל אחד מהחבורה, ״לוקה בחסר״ בדרכו הייחודית, אך לכולם אותה משאלת לב - להגיע אל הקוסם הגדול מארץ עוץ, בעזרתו, יוכלו להשיג את מבוקשם (זהירות, ספוילר!). הילדה דורותי - היא רק רוצה לחזור הביתה. הדחליל - רוצה שכל , איש הפח - רוצה לב, והאריה הפחדן - רוצה אומץ. ולארבעתם, אין וייז. אחרי המסע המפרך, הם מגיעים אל היעד, נרגשים, מתדפקים על דלתו של הקוסם הגדול, רק כדי לגלות, שהקוסם הזה, הוא בכלל לא קוסם, הוא סתם אחד. והם - מבלי ששמו לב, כבר השיגו את מה שחלמו עליו לאורך המסע. גם אנחנו, עם לב, שכל, אומץ ובית, מבלבלים לעיתים את תפקיד המטרות בחיינו - העיקר, להגיע אל אותו הקוסם, אנחנו חושבים, ושוכחים לבדוק מה התפקיד של כל מה שנעבור בדרך.
החלום ושברו
אנחנו משקיעים בבגרויות. למה? כדי להתקבל לאוניברסיטה. למה? כדי להתברג למקום עבודה נחשב. למה? כדי שנוכיח את עצמינו ונתקדם לתפקיד הבא. למה? כדי להקים משהו מוצלח בעצמינו. למה? הרי רק ככה נוכל באמת לעשות את מה שאנחנו אוהבים. ואחרי כל זה, אנחנו ב״מידל-לייף-קרייסיס״, סימנו ״וי״ על הכל, ואנחנו חושבים, ״נו, זה מה שיש לחיים להציע?״.
״בעולם הזה קיימות שתי טרגדיות״, מצהיר הסופר, והמחזאי השנון בעל המבטא אירי, אוסקר ויילד: ״האחת היא לא להשיג את מה שאנו רוצים והאחרת - להשיג. האחרונה גרועה הרבה יותר. היא טרגדיה אמיתית״. ויילד מתאר תחושה מוכרת: רגע הפגישה עם מטרה מצליח לייצר בנו סערה - מרגעי שיא, לרגעי שפל, הצלחה זוהרת או כישלון חרוץ. מטרות ממריצות, ממקדות, ומאיצות אותנו למקום שהוא ממש. ממש גבוה, או ממש נמוך. אם בכל פעם שהגענו (או לא הגענו) ליעד, האושר השאיר הודעה שהוא מחכה לנו בתחנה הבאה, אנחנו מבינים, שמשהו בסיפור על מטרות נפלאות, מדויקות, ושאפתניות, היה מבלבל משחשבנו. אז מה המטרה האמיתית מאחורי להציב מטרה? מדוע המטרות לא מספקות לנו את האושר שאנחנו מצפים שיספקו?
העתיד הוא ציפיה דרוכה לאושר
גם במגדל השן, תוכלו למצוא את הגרסה האקדמית של ״כוכב נולד״. חוקרים באוניברסיטה חולמים להיות פרופסורים. אחרי שנים רבות של דם יזע ודמעות, הם מגיעים ל״גמר״ ודרכם של חוקרים מתפצלת - חלק זוכים בפרופסורה (ובקביעות באוניברסיטה) והאחרים - הולכים הביתה. אחרי כל השנים, ״ביוש אקדמיה״. האם אחת מהקבוצות האלו מסיימת מאושרת יותר?
פרופסור דניאל גילברט ועמיתיו חקרו בדיוק את זה. החוקרים המלומדים התבקשו לחזות מראש מה תהיה רמת האושר שלהם חמש שנים אחרי החלטת הקביעות הגורלית -כשיקבלו או לא יקבלו את הפרופסורה. ״האם תהיו מאושרים יותר אם תקבלו את הקביעות ותהפכו להיות פרופסורים?״. ״ברור שכן!״, הם זועקים בשמחה, ״הכי מאושרים שאי פעם היינו״. אבל אפילו החכמולוגים האלו, טועים ובגדול. ביום האירוע וגם מעט אחריו רמת האושר של הפרופסורים עולה משמעותית, מזנקת לשמיים. רמת האושר של ה״מועזבים״, יורדת לטמיון. ואז, יום בא ויום הולך, עבור כולם. חמש שנים אחרי ההחלטה, אין הבדל ברמות האושר של אלו שהתקדמו ואלו שהועזבו. אלו שעזבו בבושת פנים, כבר מצאו להם עיסוקים אחרים, ״מזל, באמת מזל שלא הפכתי לפרופסור, זה לא בשבילי״. והפרופסורים הנבחרים? גם הם כבר הפסיקו לשיר את שיר הזכייה, ״אני הפרופסור הכי מוכשר, להי אודילהי אודילהיהו!״, תוך כדי שהם מדלגים לעבודה.
זה מוזר, אני יודעת. אבל המחקר מגלה שאנחנו טועים בגדול כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה ואיך נרגיש. הפסיכולוג דן גילברט, הוא חוקר מדהים, בעל חוש הומור יוצא דופן, שמדגים כמה שאנחנו גרועים בלנבא איך נרגיש. מדוע המטרות שכל כך התרגשנו מהן אתמול כבר לא מרגשות היום?
1. אדפטציה הדוניסטית - מה שעולה חייב לרדת
אנחנו פשוט מתרגלים. להכל. אנחנו מתרגלים לחמות המרירה, לעובש באמבטיה ולרעש מנתיבי איילון. באותה הצורה בדיוק, אנחנו גם מתרגלים לתוספת השמנה לשכר, ולחתיך ההורס שאיתו התחתנו. אולי קרה לכם פעם, ברגע של חוסר תשומת לב, מצאתם את עצמכם עולים במדרגות נעות, אך אבוי, לקחתם את הצד ההפוך, זה שיורד מטה. ואתם, נחושים ביותר, מנסים להדביק את הקצב בצעדים גדולים על מדרגות הברזל. כך בדיוק נראית התנועה של ההסתגלות, אנחנו ממשיכים לעלות, וחוזרים לאותה הנקודה. אנחנו מתרגלים לכל דבר שחוזר על עצמו, ולכן מה שהיה כה חדש ומרגש אתמול, הופך להיות הרגיל החדש מחר.
2. אנחנו משתנים - מי שמביט מי מאחור לא יודע מי אני
״מי שמביט בי מאחור, לא יודע מי אני״, הוא עוד להיט מ״הכבש השישה עשר״ של יהונתן גפן, שמספר אמת גדולה: ״הוא לא יכול לשאול אותי שאלות ששואלים מלפנים״. כשאנחנו מציבים מטרה, אנחנו תמיד מביטים ב״אני העתידי״ מאחור. בשביל האושר שלו, אנחנו מניחים כל חודש כסף בצד, כדי שהוא יוכל סוף סוף לנסוע לטיול מאורגן במרוקו בגיל 60 וללמוד פיסול. אנחנו מנגבים לזעטוטים את הישבן כדי שיום אחד נוכל להגיד: ״הבת שלי, מומחית לקרדיולוגיה״. אנחנו מצפים שההוא מהעתיד שלנו, יהנה מהחיים שהשארנו לו ויכיר תודה בכך שסוף סוף יהיה מאושר. אבל הוא לא הטיפוס הזה. הוא נפרד מבת הזוג שאיתה חלמנו להיות, עובר לתל אביב אחרי שקנינו דירה בירושלים ועוד צוחק עלינו, כמה טיפשים היינו כשחשבנו שזה מה שירצה. אנחנו משתנים כל הזמן, ומה שהרגיש כמו הדבר המדהים לעשות אז, היום אולי מיותר.
3. אשליית המיקוד - החיים דרך גליל נייר טואלט
מדוע הדברים נראו לנו עד כדי כך זוהרים מלכתחילה כשהם די שוליים היום? אם השתמשתם פעם בטלסקופ, או הסתכלתם בעולם דרך גליל נייר טואלט, אתם בטח מכירים את ״אשליית המיקוד״, או לפחות כך מכנה אותה פרופסור דניאל כהנמן, הפסיכולוג, שזכה בפרס נובל לכלכלה. לא משנה על מה תכוונו את הגליל, מה שתראו, יהיה הדבר היחיד. מסתבר שגם בחיים, כשאנחנו חושבים על מטרה, אנחנו מתמקדים בה ובאופן לא מודע מגזימים את החשיבות שלה. למשל, אם ישאלו אתכם, כמה עונג אתם מפיקים מהסמארטפון שלכם, אתם בעצם תענו על שאלה אחרת, על השאלה כמה עונג יש לכם כשאתם *חושבים* על הסמארטפון. כי בפועל, בזמן שאתם גולשים באינטרנט, או מתכתבים בוואטסאפ, אתם לא חושבים על המכשיר ובטח שלא מתענגים עליו. אתם חושבים על הבוס הנוירוטי שלכם. ועל זה שנגמרו השקיות לשואב אבק. כשמסתכלים דרך גליל של נייר טואלט, או דרך מטרה חשובה לנו, שוכחים את כל מה שמסביב. אז פעם הבאה שתחזרו שוב ושוב למחשבה ״אני חייב כבר למצוא חברה״, נזכור שכל דבר, הוא כנראה *קצת* פחות חשוב ממה שאנחנו חושבים שהוא באותו רגע ולכן סביר להניח, שגם השגת המטרה לא תשנה את חיינו מקצה לקצה.
בלבול פסיכולוגי
מצד אחד, אתם שואלים, ובצדק, ״אז מה הטעם בלהציב מטרות?״ בסופו של דבר מדובר בסיפור על ה״תקווה״ שלעולם תוחלף בחברה ה״חלום״ ובבן דודה ״יעד״, שבסוף יגמר בתחושה, שהכל בעצם די אותו הדבר. ומצד שני, למרות כל הממצאים הללו, לחזית המחקרית יש דעה די מוצקה בעניין מטרות; מציבי המטרות משיגים יותר, ממוקדים יותר, מצליחים יותר, בטוחים יותר, מלאי מוטיבציה וגם - מאושרים יותר. ״אין דבר שתורם כה הרבה להרגעת הנפש ולשלוותה כמו מטרה יציבה, נקודה אליה מכוונת הנשמה ומצמידה את עיני האינטלקט״, מספרת מרי וולסטונקראפט, הסופרת והפילוסופית הבריטית שפעלה למען זכויות נשים. וגם אתם, מרגישים בעמקי ליבכם, כמה מטרות מועילות.
נוצר פה פרדוקס מדליק. הפסיכולוגיה החיובית מחדדת באיזו צורה, מטרות מעלות את רמות האושר לאורך זמן, ובאילו תצורה הן לא. האמת היא שזה תלוי, זה תלוי אם הבנתם טוב טוב מה בכלל המטרה בלהציב מטרה?
התפקיד של מטרה הוא לא להשיג אותה - אלא להציב אותה
השאלות החשובות בחיים, נשמטות במעטה ה״מובן מאליו״. יחד עם השאלה ״איך זה שאוכלים יותר גלידה במקומות קרים?״, כדאי לשאול: ״מה התפקיד הפסיכולוגי של מטרות בחיינו?״. טל בן שחר, בספרו ״באושר ואושר״ מסביר, תפקידן הנפשי של המטרות *הוא לא* להגיע, להשיג, להתקדם ולכבוש, אלא אנחנו צריכים להציב מטרה, ״כדי שתהיה לנו מטרה״. עצם זה שאנחנו חותרים למען מטרה כלשהי, זה כל הסיפור. ובמקום לתפוס מטרות כיעד סופי שמשנה את חיינו, מוטב לנו לראות אותן כאמצעי שבזכותו אנו חווים את הדרך, את הכאן והעכשיו.
דבקות במטרה
״נפש שאין לה מטרה קבועה אובדת דרך״, מסכם בחכמה הפילוסוף הצרפתי-יהודי מתקופת הרנסאנס, מישל דה מונטן. אנחנו צריכים מטרות. אבל מי שמציב מטרות חיים רק כדי להשיגן, תמיד ימצא עוד מטרה שתחכה לו מעבר לפינה, ותמיד יחיה בתחושה שהאושר מחכה אחרי הסיבוב. זכרו: מטרות הן אמצעי, ולא רק יעד סופי.
שלכם,
יהודית