בצידו השני של המתרס, מתהלך באיטיות עמית נויפלד, עורך אתר תנועת ההאטה, מינימליסט וכותב הספר "ההיסטוריה של המהירות" - והוא בכלל לא תמיד היה כזה:
"אני לגמרי הייתי העכבר הזה. במשך לפחות עשור מחיי, הייתי קניין כפייתי של חפצים שהיו אמורים לעשות אותי מאושר. חשבתי שיש לי טעם נהדר ושאני צרכן מודע, ומה שקרה בפועל הוא שהבית שלי היה נראה כמו מוזיאון עם רהיטים עתיקים ובובות מוזרות של האחים בלוז בגודל טבעי, משני צידי הטלויזיה. הרכוש אמור היה לזעוק את ההצלחה והאופי המיוחד שלי, רק שהמסע הזה גרם להוצאות מיותרות וגרר אותי למטה, לדירה שמאוד קשה לתחזק".
נשמע כמו קריקטורה של החיים של כולנו. כולנו קונים בלי סוף. מה מציעה תנועת ההאטה?
"אנחנו מתחילים להרהר ולערער על הדברים שהתרגלנו לעשות, אנחנו חיים בתרבות שהמסר שלה הוא 'כמה קל להיות מאושרים'. רואים את הפרסומות האלו של אנשים שהולכים לקניון ויוצאים עם מלא שקיות, והם מאושרים ומחייכים. אז אנחנו אומרים- זאת הדרך אל האושר. אבל זה לא עובד, בכל פעם שאנחנו קונים משהו, אנחנו מבינים 5 דקות אחרי שהאפקט של הרכישה, שמשחרר סרוטונין אנדורפינים במוח, דועך ואנחנו שוב אומללים. ואז אנחנו חוזרים לעבודה, עובדים מאוד קשה, והולכים וקונים משהו. הקנייה היא סוג של פיצוי על שבוע קשה, יום קשה בעבודה, ריב עם בן הזוג, תחושה של דכדוך קיומי. ההאטה אומרת שאם נפסיק לפגוע בעצמנו, לא נצטרך לפצות את עצמנו. אנחנו רוצים לגדוע מהשורש את התהליך הזה ולהבין למה אנו רצים, עובדים וצורכים כל כך הרבה. האם יש דרכים אחרות לחיות שיגרמו לנו להיות נינוחים ומסופקים".
קצת קשה לי להאשים רק את תרבות המערב במרדף אחר חפצים. כשאני מסתכלת על תינוקות, למשל הילד שלי בן השנתיים - המילה "שלי" נשמעת כל רגע. ההיקשרות שלנו לחפצים מתחילה הרבה לפני החשיפה לקניונים, ויש אפילו אפקט פסיכולוגי שנקרא Endowment Effect, אפקט הבעלות, שאומר שאנחנו נותנים יותר ערך לחפצים ששייכים לנו, לעומת אלו שלא שייכים לנו.
"בנושא של ילדים מדובר בתחושת השליטה שלהם. ככל שאתה אוגר יותר חפצים שאתה יכול לגעת ולשייך אותם, אתה למעשה מרחיב את האני שלך. לעומת ילדים, בגיל מבוגר יותר אנחנו יכולים לנתק את הזהות הזו ולמצוא דרכים אחרות שאנחנו יכולים 'לשלוט', במרכאות, ולהרגיש בטוחים ונינוחים בעולם, להפסיק להיעזר בקביים של החפצים.
"בגילאים מבוגרים יש תיאוריות פסיכולוגיות אחרות שפועלות עלינו, כמו העתקת האידיליה - אנחנו משליכים על חפצים את החלומות שלנו. למשל סיפור המשקולות: אחת לעשור אני נתקף דחף להיות אתלט וחטוב, ואז אני קונה סט משקולות יקר. כשאני סוחב אותן הביתה אחרי הרכישה, הן עוזרות לי לדמיין איך אהיה חטוב, בריא ושרירי. אני משליך על המשקולות את החלומות שלי. רק שבסופו של דבר, הן מחלידות אצלי במחסן ואני לא משתמש בהן. זה קורה המון, ואנחנו כל פעם עוברים לדבר הבא. אנחנו רוצים מטרה לשאוף אליה, משהו שכל הזמן יזעק לאנשים אחרים. באים אליך אנשים לדירה ובפעם הראשונה מתלהבים מהעיצוב, בפעם השניה הם כבר לא כזה מתלהבים, אז כנראה שאני צריך להרשים אותם בצורה אחרת".
אנחנו לא קונים במטרה להגביר איכות חיים? שיהיה לנו את מה שאנחנו צריכים באופן זמין.
"איך מודדים רמת חיים בישראל? על-ידי צריכה, למרות שאיכות החיים שלנו נפגעת מזה כי היא גורמת לפקקים, בזבוז דלק ועוד דברים. לפני מאה שנים כשהתחילו למדוד את רמת החיים, היו אנשים שלא היו להם מקררים בבית, אז ברור שאם מישהו קנה מקרר רמת החיים שלו עלתה. לעומת זאת, היום לרוב האנשים יש 2 מקררים בבית - אבל לפעמים יש מקרר ואין אוכל, אז לא יתכן שנחשוב שרמת החיים עלתה. הרעיון של צריכה כמשפרת רמת החיים צריך להיעקר מן השורש. צריך לדבר על רמת חיים בהקשר של כמה שעות פנאי יש לי החודש? כמה ספרים קראתי? כמה שעות ביליתי עם אשתי, חברים, ילדים?"
יש הרבה חפצים שאנחנו לא משתמשים בהם הרבה, אבל אנחנו יודעים ש״יום אחד״ נצטרך אותם, אז לא כדאי להיפטר מהם. הם נותנים לנו ודאות וביטחון שנוכל לדאוג לצרכים של עצמנו.
"זה נוראי שכל משק בית הוא 'אי בודד' שצריך משהו לכל רגע נתון. אנחנו לא חיים בכפרים מבודדים, אם חסר לך משהו את קופצת לחנות הקרובה במרחק של לא יותר מכמה ק"מ ורוכשת אותו. יותר מזה, אני מאוד אוהב את הרעיון של כלכלה שיתופית ברמה הכי בסיסית. בבניין שגרתי בו בלב ת"א שמתי רשימה בחדר מדרגות וכתבתי שיש לי כך וכך... ואז אנשים כתבו מה יש להם, ופתאום יש מחסן גדול שפרוש על פני 4 קומות. אני קורא לזה בצחוק אפליקצית בניין. אם יש לכם מקלט בבניין תעשו ספריית חפצים, במקום שהם יאגרו בארונות שלכם. התפיסה של האינדיבידואליזם והאי הבודד כל כך מופרכת כי אנו חיים בחברת שפע".
הרבה פעמים יש לי דיון עם בן הזוג שלי- אני רוצה להעיף דברים והוא רוצה לשמור. סיפור אמיתי, הייתי מתופפת במשך הרבה שנים והפסקתי. התופים ישבו אצלי בחדר ובשלב כלשהו אמרתי 'די אני לא משתמשת בזה', אבל הוא לא נתן לי להעיף אותם. הוא אמר שיום אחד אחזור לזה. באמת היום כשהילד שלי בן שנתיים, אני מנגנת ביחד איתו. אז הוא ״ניצח״ - אנחנו כן משתמשים בזה.
"כמה שנים עברו מהרגע שהפסקת עד הרגע שחזרת?"
בערך 8 שנים.
"חיית 8 שנים עם מערכת תופים. לי זה נראה מצחיק, היום אפשר להשכיר ציוד כזה. אנחנו לא יכולים להמשיך לאגור דברים למקרה שיום אחד נצטרך אותם. אנחנו לא יכולים לחיות לפי מה שאולי נרצה לעשות בעתיד, אנחנו חיים עכשיו ועושים את מה שמשרת אותנו עכשיו.
"מינימליזם זה לא מחייב. יש אגרנים שטוב להם, ואז אין לי מה להגיד, אבל הרבה שחיים בתחושה של עומס נפשי וויזואלי. זו שאלה של אישיות - לאנשים מסוימים לא נוח בחלל עמוס והם לא מבינים למה הם עצבניים, שזה בגלל שהם מוקפים בחפצים ולא מוצאים דברים. הם פותחים את הארון ולא מוצאים מה ללבוש כי יש שם אינסוף דברים. יש לי מלתחה של 37 פריטים, ואין כזה דבר שאין לי מה ללבוש. אני לובש את כל הבגדים שלי וזה נפלא, זה חופש ואיכות חיים.
"אני מבין שככל שאני יותר מאושר יש בי פחות תלות להרחיב את האני שלי באמצעות חפצים. אני אוהב את המושג 'פשטות מרצון', אני בוחר לחיות בצורה פשוטה. הרעיון בהאטה ומינימליזם זה לעשות את הבחירה, אני בוחר בפשטות. אלמנט חופש הבחירה הוא דבר מאוד חשוב".
אני חושבת שכל הדיון הזה הוא על חופש והפרשנות שלו. מה זה חופש? זה מצב שאין לך אילוצים ואתה לא מחויב לנסיבות וחוקים. ואז השאלה היא מה נותן לי יותר חופש?
"ישעיהו ברלין כתב על שני מושגים של חירות - חירות שלילית וחירות חיובית. רוב החירות שלנו היא שלילית, אנחנו מוגבלים למען החופש של האחר ע"י חוקים, כדי שלא נפריע אחד לשני. לעומת זאת, החירות החיובית מתבטאת כשאתה הולך לקנות, זאת החירות המוחלטת. כל עוד האשראי עובר תרבות הצריכה מאפשרת לנו חופש מוחלט. ואני טוען שהחירות הזאת דווקא כולאת אותנו במעגל שווא של צריכה-עבודה-צריכה".
מה שאתה אומר זה שיש חופש דווקא בצד השני, והוא הפוך ממה שחיפשנו. אני חושבת שהדבר הכי חזק שאני לוקחת מהשיחה הזאת הוא לשבור את האמת הנוקשה שנוצרה לגבי 'איך להשיג חופש'. להכניס ״חופש״ למושג של החופש.
"לגמרי, יש מנגנונים כלכליים, חברתיים ופסיכולוגיים שכובלים אותנו. ברגע שנשתחרר מהם נבין שחופש אמנם מתבטא ביכולת שלי לעשות מה שאני רוצה, אבל אולי אני לא רוצה לעשות כלום? לשכב על הספה עם ספר, להתהלך ברחוב ללא תכלית, סתם להתחבק עם אדם שאני אוהב? אולי החופש הוא בצמצום, בהימנעות. זה תהליך שדורש התכנסות, הבנה של מה הדברים שבאמת חשובים לי, מה באמת עושה אותי מאושר.
"חשוב להבין שזה תהליך - אני לא ממליץ להיכנס למינימליזם בבת אחת, כמו שלא ממליצים על דיאטת כסאח. לקח לי 3 או 4 שנים עד שהגעתי למצב שאמרתי 'אני חושב שאני מינימליסט'. העיקרון שאני בוחר לפעול לפיו אומר שאני רוצה להשתמש בכל החפצים שיש ברשותי, וזהו. אני שומר רק מה שיש בו צורך. בתהליך הזה ויתרתי על הרבה דברים שעברה בי לגביהם המחשבה של 'אולי יום אחד אשתמש בהם' אבל ה'אולי' הזה הוא לא מספיק חשוב כדי להיאחז בזה. מסרתי ושיחררתי, והתהליך הזה של השחרור מביא איתו חופש חדש. כל מה שחשבת על חופש משתנה. עכשיו, שוב - מותר הכל, זאת לא דת. זה בסדר להשאיר גם פריטים שנותנים לכם השראה, או שמחה והומור ואתם משתמשים בהם. חשוב להבין בהדרגה, מה אני עושה בו שימוש ומה סתם תופס לי את המרחב".
אם ננסה לתת guidelines לדברים שאמרנו ולסכם, אז איך מתחילים?
"קודם כל תשאלו את עצמכם אם אתם חשים איזשהו עומס של חפצים בחיים שלכם? אם כן, תסתכלו סביבכם, תבחנו את הבית שלכם, תתחילו בחדר אחד- תפתחו ארונות, מגירות. זה תהליך מדהים כי פתאום אני לא מאמין שיש לי את הדברים האלה, בסידורים האלה מצאתי חפצים שלא זכרתי בכלל שיש לי אותם. אתם מתחילים להוציא אותם החוצה ועושים מיון של מה אפשר למכור או למסור, ומה צריך לזרוק. ברגע שאתם עושים את הסיבוב הראשון יש הקלה מיידית.
"אף פעם אל תמסרו חפץ אם אתם לא בטוחים, אם יש את הסיכוי הכי קלוש שתתחרטו - תשאירו בינתיים. אתם תחזרו לזה בעוד חודשיים-שלושה ותראו שהרבה יותר קל לכם, כי זה תהליך של הסתגלות מחשבתית. פשוט ככה להתקדם חדר אחר חדר עד שאתם מגיעים למצב שבו אתם אומרים 'כל החפצים שיש לי בבית הם חפצים שאני משתמש בהם או שגורמים לי שמחה'. אתם תגיעו למקום של איזון ביניכם לבין החפצים שמקיפים אתכם, שהם לא ישתלטו עליכם ואתם פשוט תפסיקו לקנות. ״אתה מוציא את עצמך מחיים של שעבוד, זה כמו התרסה כנגד העולם, אתה מורד בתרבות שלימדה אותנו שהדרך להיות מאושרים היא לעבוד קשה ולהשתמש בכסף כדי לקנות חפצים ולהיות מאושרים, ולהיות מורד זה נורא כיף".
שתפו בקבוצת הפייסבוק מה דעתכם על מינימליזם,
שלכם,
יהודית.