אם הייתם משקיעים עכשיו בגרסה הטובה ביותר שלכם, איפה הייתם משקיעים את הזמן והאנרגיה? צבירת כסף, מעמד חברתי, קריירה, תהילה, שיפור המצב הבריאותי, ומערכות יחסים. במה הייתם בוחרים? המחקר מגלה שמערכות היחסים שלכם יעידו יותר מכל הרשימה הארוכה והחשובה הזאת, עד כמה תהיו מאושרים.
מחקר מאוניברסיטת הרווארד עקב במשך 80 שנים אחרי קבוצת נבדקים. פרופ' רוברט ולדינגר, ממובילי המחקר מספר בהרצאת הטד שלו: ״מאז 1938 עקבנו אחרי שתי קבוצות של גברים. הקבוצה הראשונה כללה סטודנטים בשנה השנייה בהרווארד. הקבוצה השנייה שעקבנו אחריה הייתה של גברים מהשכונות הכי עניות של בוסטון בשנות ה-30. רובם חיו בדירות בלי מים זורמים״.
מתוך מאגר הנתונים העצום הצליחו החוקרים להוכיח שדווקא האנשים שהחזיקו במערכות יחסים משמעותיות חוו פחות כאבים פיזיים, הראו פחות הידרדרות גופנית ונטו לחיות זמן רב יותר. ולדינגר מסביר שמערכות יחסים טובות שומרות עלינו בריאים ומאושרים. הוא מאמין שהידיעה שיש לנו אדם לסמוך עליו בעת הצורך עוזרת למערכת המוחית שלנו להירגע ולחוות פחות מצבי מצוקה.
חברים קרובים לא רק עוזרים לבריאות הפיזית שלנו, אלא גם מקנים ביטחון. סימון שנל, פסיכולוגית מאוניברסיטת קיימברידג' גילתה שהרים גבוהים מאיימים פחות כשיש חבר טוב לצידנו. היא ביקשה מנבדקים לעמוד לפני הר ולהעריך כמה תלולה העלייה אליו. נבדקים שעמדו עם חבר קרוב חשבו שהיא תלולה פחות מנבדקים שעמדו בלעדיו. בגרסה אחרת של הניסוי ביקשה שנל מהנבדקים רק לדמיין את החבר. מסתבר שאפילו עצם המחשבה על אדם קרוב הספיקה כדי לטעת את התחושה שההר תלול פחות, והאתגר פחות מאיים.
לחתור לשיחה טובה
בתור יצורים חברתיים אנחנו כמהים לאותו חיבור קסום לא סתם, מחקרים מצביעים על קשר חזק בין קשרים ושיחות נפש עמוקות לבין רמת האושר שלנו. אבל איך, איך מעוררים את הקסם הזה? תוכלו למצוא לא מעט עצות הנוגעות לשיח ולהקשבה טובה. סלסט הדלי, מגישת רדיו אמריקאית שכמעט 20 שנה מדברת עם אנשים למחייתה, מסכמת בהרצאת הטד שלה את העצות הנפוצות: "להביט לאנשים בעיניים, לחשוב על נושאים מעניינים, לדון עליהם מראש; הביטו, הנהנו וחייכו כדי להראות שאתם מקשיבים, חזרו על מה ששמעתם או סכמו את זה". ואז היא מוסיפה בחיוך כובש - "אז אני רוצה שתשכחו את כל זה. זה שטויות". הבעיה היא לא להביט לאנשים בעיניים, היא מסבירה. "הבעיה היא עם כל הדברים שאנו עושים כדי 'להראות' שאנו מקשיבים. אין סיבה ללמוד כיצד להראות שאתם מקשיבים, אם אתם למעשה באמת מקשיבים".
הדלי מציעה להחליף את רשימת המכולת במרכיב פשוט, סקרנות. לסקרנות יש את הכוח להפוך שיחה למעניינת באמת. כדאי להיכנס לכל שיחה בהנחה שיש לכם משהו ללמוד, היא מציעה. או כפי שביל ניי אמר: "כל מי שאי פעם תפגשו יודע משהו שאתם לא".
מה מעורר בנו סקרנות? סיפורים. אנחנו מתים על סיפורים וזוכרים אותם טוב יותר. סיפורים נוטים להיות פיקנטיים הרבה יותר מסתם עובדה חסרת הקשר אישי. נניח שיש לכם בבית ילד, אתם כבר יודעים שהשאלה "איך היה היום בבית הספר?" מסתכמת לרב בתשובה התמציתית - "בסדר". מה שעשוי להועיל ליצירת שיחה (בעלת רוח חיים) הוא לעזור לצד השני לחשוב על תשובה שתמשיך מעבר למילה הראשונה, לעזור להם לספר סיפור, כלומר חוויה. "מה הדבר הכי מעניין שקרה היום בעבודה?", "מדוע קראו לך בשם שלך?", "דבר מצחיק שקרה לך", ו -"את מי הערצת בתור נער/ה?", אלה דוגמאות לשאלות שיגרמו לבן השיח לכם לספר סיפור. פרופ׳ אבי קלוגר מהאוניברסיטה העברית, מכנה את השאלות מהסוג הזה "שאלות תיקוף", כלומר שאלות שנותנות תיקוף, אימות או אישור למי שאני באמת. קלוגר מסביר שזוהי דרך אחת להפוך הקשבה לפשוטה.
תקשיבו, זה יעשה לכם טוב
אני מניחה שכל אחד מכם מחזיק בחבר אחד טוב, אם מקסימה או אם התמזל מזלכם- בן זוג שניחן ביכולת הנפלאה להקשיב. שיחה עם האדם האמור אינה דומה לשאר השיחות שאתם מקיימים ביום-יום, יש בה משהו שאינכם יכולים להסביר במילים. התחושה הנהדרת הזאת, שלמילים שלכם יש משמעות, הבנה עמוקה ורצון כן להמשיך ולשמוע את הדברים שלכם. כל אלה גורמים לכם להרגיש מוערכים, מובנים ואהודים. אשכול נבו תיאר זאת נפלא בספרו "נוילנד": "מעטים מקשיבים באמת. רבים מכינים בקרבם את המשפט הבא עוד לפני שסיימת את שלך - והרי דווקא בסוף המשפט, בשולי שוליו, נאמרים הדברים החשובים באמת. אחרים - מחשבותיהם נודדות. עיניהם ממשיכות לבהות בך אבל ניצוץ הקשב כבר אבד. היא מעולם לא תרמה לו מניסיון החיים שלה ומעולם לא התחילה משפט ב-'כשאני הייתי בגילך' או 'אם אתה שואל לדעתי', רק עזרה לו לנכש את העשבים השוטים ולראות את ההתלבטות כפי שהיא על מניעיה האמתיים".
הדלי מזכירה לנו שוב, שהקשבה כוללת לשים את עצמנו, את הדעות והסיפורים שלנו, לרגע אחד בצד. למשל, אם תוך כדי הסיפור של בן השיח שלכם, עולה לכם דוגמא מרהיבה משלכם, תוכלו להתאפק לרגע, ואפילו לאפשר לאותה דוגמא לחלוף ולאבד רלוונטיות. במקום לדחוף את עצמכם לשיחה, תוכלו להקשיב באמת ולהיות נוכחים. כשאתם קופצים לסיפור שלכם מדרום אמריקה, באותה השניה שהצד השני סיים את שלו, זה עשוי להותיר איזו תחושה, שרק חיכיתם להזדמנות שלכם לספר. תוכלו לוותר על הניסיון להראות כמה שאתם מעניינים, חכמים ושנונים לטובת הרצון להיות שם בשביל הצד השני. לכו תדעו, אולי הצד השני יעשה את אותו הדבר גם בשבילכם.
אם אתם לא מרצים, סטנדאפיסטים או באמצע נאום בר/בת המצווה שלכם, נסו להניח בצד את הרצון להמם את מי שעומד מולכם. כשאנחנו מדברים יותר מידי, מנסים להרשים, לתרום לשיחה, אנחנו מפסידים פעמיים. אנחנו גם עובדים קשה מאוד, וככל הנראה גם מייצרים חוויה לא נהדרת במיוחד עבור הצד השני. לעומת זאת, כשאנחנו מעודדים אנשים אחרים לדבר, הם רואים אותנו בעיניים הרבה יותר טובות. באופן משעשע, הם אפילו יראו בנו אנשי שיח מצויינים. במחקר משנת 2012 מאוניברסיטת הרווארד מצא שכשאנשים מדברים על עצמם, מופעלים במוח מנגנוני עונג. את אותם מנגנוני העונג מפעילים גם דברים מדהימים אחרים - למשל אוכל. זכרו, אנשים אוהבים לאכול, אבל הם אוהבים גם לדבר. נסו להתעניין יותר ולעניין קצת פחות.
האומץ להיות פגיע
הסוציולוגית ד״ר ברנה בראון מאוניברסיטת יוסטון שנאה להרגיש פגיעה. היא האמינה שבעזרת מדע ומחקר, תוכל לפרק את מושג הבושה, ולהפוך את עצמה לבלתי פגיעה. היא הקציבה לניסוי שלה שנה תמימה, שהתארכה לשש שנות מחקר איכותני ארוך שהוליד תאוריה וספר מצליח. במהלך המחקר אספה ד"ר בראון ראיונות וקטעי יומנים מאנשים שתיארו את חייהם, מערכות היחסים שלהם, ההתמודדויות וההצלחות שחוו. מהר מאוד יכלה ד"ר בראון לחלק את הנבדקים לשתי קבוצות: קבוצת אנשים בעלי ערך עצמי גבוה, ואנשים בעלי ערך עצמי נמוך.
בראון החליטה להתמקד בקבוצת האנשים המאושרים שהצליחו לבסס ערך עצמי שכזה. היא ניסתה לאתר איזה דפוס מקנה לבני המזל, אותם היא כינתה אנשים בעלי "לב שלם" (Wholehearted)- את העצמה שלהם. היא מצאה מספר מרכיבים שחזרו על עצמם: אומץ, חמלה, פגיעות וקשרים אותנטיים.
אומץ, על פי בראון, הוא היכולת לספר את סיפורך האישי מכל הלב, בצורה מלאה, ללא עיגול פינות והסתרת המגרעות. לאנשי הלב השלם היה את האומץ להיות לא מושלמים. הם גילו יחס של חמלה כלפי עצמם וכלפי טעויות שלהם. מתוך החמלה שגילו כלפי עצמם, הם היו מסוגלים להפגין חמלה גם כלפי הסובבים אותם. לאנשי הלבבות השלמים היו קשרים אותנטיים יותר, הם הרשו לעצמם להניח בצד את מה שהם "אמורים" להיות לטובת מי שהם באמת. מעל הכל, הם האמינו באמת ובתמים, שהם ראויים להיות נאהבים.
המרכיב האחרון המשותף לכל בעלי הלבבות השלמים, וזה שהפתיע את החוקרת, היה הפגיעות. כל האנשים האמיצים, מגלי החמלה ומחזיקי הקשרים העמוקים היו כאלה שחיבקו את הפגיעות האישית שלהם. הם היו אלה שהיו מוכנים לומר "אני אוהב אותך" עוד לפני ששמעו את שלישיית המילים הזאת נאמרת. הם השקיעו זמן ומאמץ גם אם התוצאה לא הייתה ידועה, גילו הבנה למורכבות, ספקות ואי ודאות. הם הניחו את כבודם בכפם והעזו לבקש עזרה מבן הזוג שלהם, יזמו יחסי מין, היו מסוגלים להיתקל בסירוב, הזמינו פרטנרים פוטנציאליים לדייט, דחו ונדחו. אנשי הלב השלם האמינו שהיופי המיוחד שלהם ניתן להם מהדברים בגללם הם חשים פגיעים. הם לא גילו בושה כלפי מושא הפגיעות שלהם, אלא קיבלו אותו כפי שקיבלו את תכונותיהם הטובות והכישורים שלהם. הם טיפחו תכונות כמו צחוק, משחק, שמחה ואותנטיות, ומזערו את השפעת הפרפקציוניזם, השיפוטיות, ההשוואה לאחרים, והראייה הדיכוטומית בחייהם.
שיחה טובה, כנה ואמיתית היא לא פחות מיצירת אומנות. תמהיל מאוזן של הקשבה ואמפתיה אל מול שיתוף וחשיפה כנה. אין מתכון קבוע, אין נוסחה מוגדרת, יש ניסוי וטעייה, המון מקום לפגיעות ונכונות לחבק את עצמנו כשאין מישהו אחר שיעשה את זה. לא כולם יאהבו אותנו, לא כולם יתחברו, חלק מהאנשים ידחו בנימוס (או בגסות) - אבל אלה שבוחרים להישאר, הם הנכס הכי יקר שלנו. שמרו עליהם, ותאפשרו להם לשמור עליכם בתוך מערכת יחסים קרובה ועוטפת ששווה להסיר עבורה את חומות ההגנה, ולהיות פשוט אתם.
שלכם,
יהודית.