אם יצא לכם להיות בני 16, שיחקתם לפחות פעם אחת נבר (Never). ואם לא, וולקאם טו נברלנד! איך משחקים? משתתפים: 2+. גיל: מי שבא ברוך הבא. כלי משחק: חמש אצבעות והטיפה המרה (לא חובה). הכללים? כל משתתף בתורו פותח במשפט "אף פעם לא..״ ואז מוסיף דבר שמעולם לא עשה. המטרה: להכשיל את מי שכן. ״אף פעם לא התחלתי עם בחור״, אומרת הראשונה, ועל כל מי שכן התחיל/ה עם בחור, להרים אצבע אחת מידו. ״אף פעם לא קפצתי באנג'י״, ״אף פעם לא טיילתי לבד״, מוסיפים הבאים בתור. מתישהו, אחרי שלל וידויים, טיולים, תחביבים או התנסויות מיניות, אחד המשתתפים נתפס עם חמש אצבעות מורמות; זהו הנועז בחבורה, ע״ע המפסיד במשחק. מה העונש? כל משימה מביכה על פי יצירתיות הקבוצה.
תודה לך, נבר, הכנת אותנו לעולם המבוגרים; רק אל תנסו יותר מידי, העונש על כך הוא פדיחה. אם נודה באמת, השגרה חמימה, בטוחה ונוחה. והחדש? מפחיד, מביך ולא ידוע, כך שיש הרבה מאוד סיבות שלא לנסות דברים חדשים. להיות המגמגם בשיעור צרפתית, הבת יענה שמנסה לפזז בזומבה, או מי שמחפש חברים במדינה רחוקה, זה לא נעים. החדש מאיץ מחשבות למהירות 300 קמ״ש: ״זה מביך! מה חושבים עלי? איך אני נראית? למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי?״. אנחנו הופכים לאדם הכי מגושם/טיפש/חסר קלאס בחדר. או במילים אחרות: חרדה. מסתבר שאנחנו מפחדים מהלא נודע אפילו יותר מהתוצאה הגרועה והודאית. עכשיו, אם ניסע על רכבת האבולוציה ונחשוב על אבות אבותינו, ניזכר שלא אנחנו המצאנו את הסלידה מהחדש. בימי השבט והמערה, להיות זה שלא יודע, יכול היה לעלות בחיים שלך. שיטוט באזורים לא מוכרים היה יכול להסתיים בצלחת של מישהו אחר. היום, אמנם כבר לא יאכלו אתכם לארוחת צהריים אבל - למי יש זמן? וכוח? אחרי הפגישות-הלימודים-הפקקים-הילדים-המקלחות-הכלים-והכלב ל-ע-ו-ד משהו? הדבר היחיד שאנחנו מוכנים לחדש בסוף יום הוא את הסדרה התורנית. אז אנחנו קמים כל בוקר לאותה השגרה. שותים את אותו הקפה. מתלבשים באותו הסגנון. יוצאים באותה השעה. נוסעים באותה הדרך. לאותה עבודה. לאותם אנשים.
כל-יום-אותו-דבר.
להביט באלבומי החיים
עכשיו, דמיינו שאתם מתים. סליחה, אבל תהיו איתי בזה רגע. במקום לעלות לגן העדן, אתם עולים למחסן של הבית שלכם ומוצאים שם אלבומי תמונות. לכל אירוע בחיים יש תמונה, זיכרון. הנה, כאן נולדתם! כמה קטנטנים ומעוכים הייתם. ופה, הפעם הראשונה שראיתם את הים ואכלתם קצת חול. והנה הצעד הראשון שלכם. ועוגת השוקולד הראשונה. ופה עשיתם מסיבת פיג׳מות עם חבר. והנה את בבלט, בסיירות, באומנות, בפסנתר ופעם ראשונה במטוס. משחק האמת-או-חובה הראשון, הנשיקה הראשונה, היום הראשון בטירונות, ופה נחתת בפרו לטיול בדרום אמריקה. עד גילאי העשרים האלבומים גדושים, אבל ככל שאתם מדפדפים, אתם מבחינים בתופעה משונה: התמונות מדלדלות. הנה תמונה מהעבודה בתל אביב, ועוד אחת מהעבודה בחולון. כבר אין לכם חוגים. והנה החתונה, והילד, וכן, יש תמונות, אבל.. למה כל כך קצת? מתישהו, החיים הפכו להיות עוד ועוד מאותו דבר. והוא לא רע, הוא פשוט דומה ליום שלפני וליום הבא, ודומה זה — שוחק.
הכירו אותה, את ההביטואציה; אנחנו בני האנוש מתרגלים לכל דבר שחוזר על עצמו באופן קבוע. כשהיומיום, ההרגלים וההתנסויות הופכות לקבועות, אנחנו כבר לא שמים לב. פתאום אנחנו לא זוכרים, ״מה עשיתי היום?״. החיים הם הסיפור שלנו. בסיפורים אנחנו זוכרים את השינויים, ההפתעות, הבלתי צפוי; הזאב שהתחזה לסבתא של כיפה אדומה (ולא אם סבתא הכינה מרק עוף או חמין). כשאנחנו לא נחשפים לאנשים, חוויות או גישות חדשות, אנחנו קוראים את אותו הסיפור כל יום שוב ושוב, עד שאפילו אנחנו בכלל לא מקשיבים. מה אם בשוליים מסתתר סיפור נוסף, עוד פרק שלא כתבנו? או בקיצור: אם תמיד תעשו את מה שתמיד עשיתם, תגיעו תמיד רק לאן שכבר הגעתם.
מה אם הייתה גרסה הפוכה ל-NEVER? מסתבר שיש, הכירו את אבר (Ever), כל משתתף בתורו מספר על מה שכן עשה; ״טיילתי לבד״, ״תרגלתי מדיטציה״, ״צללתי״. כל מי שלא התנסה נוקף אצבע, וכך, מי שלא ניסה הכי הרבה דברים, הוא מקבל את הפדיחה מהקבוצה. אם נהיה כנים, הגרסה הזאת דומה יותר לחיים האמיתיים: כדאי להתנסות, להרגיש ולחיות. מגוון הוא תבלין שלא כדאי לפספס. אנחנו לא חייבים לעשות דברים מטורפים או אקזוטיים, אלא להוסיף רגעים קטנים של חדש ואחר לתוך שגרה קבועה ועמוסה של העתק-הדבק. דברים שיחיו אותנו, ישמחו אותנו, יסקרנו וגם ירחיבו את היכולות שלנו.
נסו דברים שלא עשיתם קודם. ומי יודע, אולי תתאהבו בזה. מה תמיד רציתם לנסות ועוד לא ניסיתם? מדוע כדאי בכל זאת לתת ערך להתנסויות חדשות, גם אחרי גיל 30 וילד? מסתבר שיש לא מעט סיבות.
עניין של זמן
אם שנות השלושים חלפו ביעף, והייתם רוצים להרגיש שהחיים שלכם לא עברו כמו סטורי של 10 שניות באינסטגרם, אלא יותר כמו סדרת ספרים מלאת הרפתקאות של הארי פוטר, כדאי שתכירו את פרופ׳ דיוויד איגלמן מאוניברסיטת סטנפורד. איגלמן מתאר בספרו The Brain: The Story of You כיצד חוויות חדשות משנות את תפיסת הזמן שלנו - הן מותחות אותו.
נסו להיזכר ביום שבו עשיתם דברים מגוונים או חדשים. כנראה שסיימתם את היום בתחושה של ״רגע, זה היה היום בבוקר? לא אתמול?״. אותו הדבר קורה לכם גם כשהדרך הלוך (החדשה) ״ארוכה יותר״ מהחזור (שכבר מוכרת)? זאת התחושה. הזמן נמתח. איגלמן מסביר שאנחנו יותר ממוקדים בקידוד המידע החדש בזיכרון שלנו ולכן הזמן מרגיש ״ארוך יותר״ בדיעבד. זוכרים את החופש הגדול בתור ילדים? המון חוויות שנמשכו עד הנ-צ-ח.
איך זה קורה? הזמן כמובן זז כפי שהוא זז, אבל תשומת הלב שלנו, היא משתנה ועוד איך. החדש מסקרן אותנו, אז אנחנו מקדישים לו יותר תשומת לב (הישן משעמם ואנחנו מסיטים מבט). הסקרנות שואלת ״וואו מה יש פה? מעניין, אפשר עוד?״ אנחנו קולטים המון פרטים, החוויה הופכת לעשירה, והמוח שלנו מעכל את זה כ״יותר זמן״. באופן מסויים, סופ״ש בטבע, ירגיש כמו חופש ארוך יותר מסופ״ש מול נטפליקס.
להתחסן ליום סגריר
עוד סיבה לחדש היא שככל שהחוויה שלנו יותר עשירה ומגוונת, יש לנו יותר על מה להישען ברגע הקושי. פתאום החיים שלנו לא תלויים רק בסיפור אחד. אני כבר לא רק זאת שעובדת במשרד עורכי דין או זה שעובד בהייטק, יש בנו צדדים נוספים.
הפסיכולוג ריץ׳ ווקר מאוניברסיטת וינסטון-סאלם התבונן ב-30,000 זכרונות של אירועים ויותר מ-500 יומנים שנכתבו על פני 3 חודשים ועד ארבע שנים. מסתבר שאנשים בעלי חוויות מגוונות הם בעלי סיכוי גבוה יותר לחוות רגשות חיוביים למזער רגשות שליליים לעומת אלו עם פחות חוויות מגוונות. כשאנחנו עושים דברים חדשים, אנחנו מרגישים ממש בחיים! זה כיף, מפתיע, גורם לנו לחשוב ולצאת מהאוטומט, ויותר מהכל, זה נותן לנו אומץ. האמונה הבסיסית שכן, אנחנו מסוגלים לעשות את זה. הפסיכולוג דריל בם, הסביר את זה עם תיאוריית התפיסה העצמית: ממש כמו שאנחנו רואים אחרים ומסיקים עליהם מסקנות מתוך מה שהם עושים, כך אנחנו מסיקים גם על עצמנו. בדיוק כפי שנחשוב שהמרצה בטוח בעצמו והגולשת אמיצה, כך גם נלמד על עצמנו רשמים חדשים אם נתנסה.
מי אני?
מוזר לחשוב על זה, אבל אנחנו כנראה לא מכירים את עצמנו עד כדי כך טוב. כשאנחנו נחשפים לחדש אנחנו מגלים חוזקות וכישורים שמעולם לא ידענו שנמצאים בתוכנו, כאלו שאף פעם לא קיבלו ביטוי. אנחנו מגלים על עצמנו שאנחנו לומדים שפות ממש מהר, שאנחנו מכירים אנשים חדשים בטבעיות, ושאנחנו יכולים להתמודד עם פחדים. החדש מוליד דרכים ארוכות, פתלתלות, כאלה שלא יכולנו לצפות. תחביבים של שנים שנולדים מטבילה קטנה במים, ואפילו קריירה יכולה להיוולד מהתנסות חדשה שממש לא שיערנו לאן היא תיקח אותנו.
לנסות משהו חדש גורם לנו לצמוח וללמוד. למידה לא מתרחשת כשאנחנו על אוטומט (האוטומט קורה אחרי שכבר למדנו). צמיחה מתרחשת בתוך הגישה, ההתנהגות או המיומנות החדשה. הצורך במסוגלות ובהרחבת המיומנויות שלנו הוא אחד מהצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים שלנו; אנחנו רוצים לדעת, להצליח, ולהשיג יותר היום מאשר אתמול.
רוצים להיות טובים או להשתפר?
אבל רגע, כדי להתנסות בדברים חדשים מבלי להתייאש תוך רגע, כדאי שנאמץ דפוס חשיבה מסויים. הפסיכולוגית והחוקרת היידי גראנט הלוורסון מנסחת את זה יפה: האם אתם רוצים ״להיות טובים״ או ״להשתפר״? מי מביניכם שמחזיק במטרה ״להיות טוב״, כנראה לא ירוץ לנסות דברים חדשים, כי איך תהיו טובים ישר מההתחלה? תהיו עסוקים בעיקר בלהוכיח לעצמכם ולאחרים ש״יש לכם את זה״. לעומת זאת, אם שאיפתכם היא ״להשתפר״, אז אפשר גם להתחיל מ״איך אמרת שמכינים חביתה?״. אתם יודעים שזה לא יהיה קל, תהיו גרועים בהתחלה, אבל היי, תלמדו משהו חדש. עם מחשבה כזאת, לגמגם בצרפתית או לרקוד כמו בת יענה בזומבה הם רק סימנים ראשונים להתפתחות. וכן, לנסות דברים חדשים דורש מאיתנו לוותר על הפרפקציוניזם, המושלם והקווים הישרים, ולהיות קצת יותר אנושיים, בשר ודם שכאלה.
לנסות את החדש, מלמד אותנו ענווה. אנחנו לא יודעים הכל, ולא טובים בהכל. החדש, הוא לא סיפור על נהנתנות וצבירת חוויות, אלא סיפור על מתיחת ה״אני״ שלנו, אתגור האמונות שלנו על העולם, על עצמנו ולמה אנחנו באמת מסוגלים. חוויות חדשות מאמתות אותנו עם האמונות שלנו, ומוכיחות לנו (יותר ממה שנצפה) שהאמונות שלנו לא תמיד מקדמות או מחוברות למציאות. ותגידו שזה לא יפתח אתכם.
אם עדיין קצת מלחיץ אתכם להיות ״זה שלא יודע״, לסופר האגדי האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס היה דבר נחמד לומר על זה: ״אתה תהיה פחות מוטרד ממה אנשים חושבים עליך, כשתבין כמה נדיר שהם עושים זאת״. מתי לאחרונה ביליתם את זמן העבודה שלכם בלבחון כמה החדש במשרד עוד לא יודע כלום? או שיעור TRX בלבהות בחדשה שעוד לא מסתדרת? בינינו, אנחנו עסוקים בעצמנו ובמה אחרים חושבים עלינו, וגם הם, האחרים, בינתיים עושים בדיוק את אותו דבר. אתם פשוט לא כאלו מעניינים אנשים אחרים. בקטע טוב.
רוצים ליישם? מה עושים?
1. עשו רשימה של דברים שאתם כבר הרבה זמן רוצים לעשות, אבל מתביישים, דוחים, נמנעים. החליטו על המסגרת. האם מדובר בניסיון חד פעמי? התחייבות לתקופה מסויימת?
2. תכננו מה תעשו מתי, ותשאלו את עצמכם על אילו פחדים ומחסומים עליכם להתגבר?
אל תחכו למשבר גיל ארבעים עם פירסינג וקעקוע, הכניסו את החדש לתוך השגרה.
אז, ספרו לי מה חדש?
שלכם,
יהודית