איך להתמודד עם התחושה שאני מתחזה?

עודכן: 19 בנוב׳ 2020

כל העולם במה, אך הליהוק גרוע מאוד (אוסקר ויילד)


במה גדולה. אור מסנוור. חושך בקהל. 300 עיניים מביטות אלי ומחכות שאגיד משהו. האנשים האלו באו להקשיב לי. ״למי?!״ שואל הקול בראש שלי. ״למה הגעתם? מה יש לי כבר לומר לכם?״ מדגיש הפטפוט שבפנים. המחשבות ממשיכות על מאה קמ״ש: ״אין לי שום דבר מעניין להגיד״, ״מה אני עושה כאן״. העובדה שיש כל כך הרבה אנשים שהגיעו (ולא בפעם הראשונה), לא מבלבלת את הקול בראש שלי: ״זה מקרי, אין לי מושג איך זה קרה״.  אם עדיין לא יצא לכם להיתקל ב״תסמונת המתחזה״, אז - נעים מאוד. אני מכירה אותה מקרוב. לא רק בהרצאות אנחנו נפגשות. היא נוגעת בי כמעט בכל מקום - כשאני רואה כמה אנשים מקשיבים לפודקאסט התסמונת לוחשת: ״אין סיכוי, בטח השתבשו פה המספרים״. כשאנשים שאני מלווה עושים שינויים, משפרים את חייהם ואומרים: ״ממש עזרת לי״, אז היא דואגת לענות בשמי עם ציטוט ידוע בקרב מטפלים: ״כשהטיפול מצליח זה בזכות המטופל, כשהוא נכשל זה באשמת המטפל״. נראה שלצד הצלחות, יש בי קול שדואג לכך שארגיש שאני לא אחראית עליהן.<