איך להתמודד עם התחושה שאני מתחזה?

כל העולם במה, אך הליהוק גרוע מאוד (אוסקר ויילד)

במה גדולה. אור מסנוור. חושך בקהל. 300 עיניים מביטות אלי ומחכות שאגיד משהו. האנשים האלו באו להקשיב לי. ״למי?!״ שואל הקול בראש שלי. ״למה הגעתם? מה יש לי כבר לומר לכם?״ מדגיש הפטפוט שבפנים. המחשבות ממשיכות על מאה קמ״ש: ״אין לי שום דבר מעניין להגיד״, ״מה אני עושה כאן״. העובדה שיש כל כך הרבה אנשים שהגיעו (ולא בפעם הראשונה), לא מבלבלת את הקול בראש שלי: ״זה מקרי, אין לי מושג איך זה קרה״.  אם עדיין לא יצא לכם להיתקל ב״תסמונת המתחזה״, אז - נעים מאוד. אני מכירה אותה מקרוב. לא רק בהרצאות אנחנו נפגשות. היא נוגעת בי כמעט בכל מקום - כשאני רואה כמה אנשים מקשיבים לפודקאסט התסמונת לוחשת: ״אין סיכוי, בטח השתבשו פה המספרים״. כשאנשים שאני מלווה עושים שינויים, משפרים את חייהם ואומרים: ״ממש עזרת לי״, אז היא דואגת לענות בשמי עם ציטוט ידוע בקרב מטפלים: ״כשהטיפול מצליח זה בזכות המטופל, כשהוא נכשל זה באשמת המטפל״. נראה שלצד הצלחות, יש בי קול שדואג לכך שארגיש שאני לא אחראית עליהן. אבל אז למזלי, גיליתי שאני לא המתחזה היחידה. לפני הרבה שנים, או ליתר דיוק בשנות ה-70, בתוך כותלי מוסד אמריקאי-אקדמי בשם אוברלין (Oberlin) ישבה הפסיכולוגית פולין רוז-קלנס במחלקה לייעוץ. אחת אחת, התדפקו הסטודנטיות על דלתה ופרקו. תלונות, כמו תלונות, לא נחסכו. קלנס שמעה על עומס המטלות, הקושי בהבנת החומר הנלמד, קשיים חברתיים והתלבטויות בנוסח ״האם זה התחום הנכון בשבילי״. אבל בין כל אלו, צץ מוטיב שחיבר בין הסטודנטיות: ״אני לא ראויה להצלחה שלי״, ״זה הכל מזל״, ״בקרוב יגלו שאני לא יודעת כלום ויעיפו אותי מהלימודים״. ההפתעה של רוז-קלנס הייתה שהמשפטים האלו נשמעו יותר ויותר מהסטודנטיות המצליחות, על אף שהראיות בשטח הצביעו על מסקנה מתבקשת אחרת. ״מוזר״, חשבה לעצמה קלנס, ״גם אני הרגשתי ככה בלימודים״, ואולי הבינה באותו הרגע שכנראה לא הייתה היחידה. היא החלה לחקור את הנושא ויחד עם העמיתה סוזן איימס (Imes) ראיינה כ-150 נשים (מצליחות!), כך נולד לו ב-1978 מאמר היסטורי העונה לשם ״תופעת ההתחזות בקרב נשים מצליחות״. תסמונת מי? תסמונת המתחזה מתארת מצב בו אנשים לא מסוגלים להפנים ולעכל את ההישגים והיכולות שלהם. עבור ה״מתחזים״, ההישגים הם פשוט תוצאה של מזל, קסם אישי, מרמה, תזמון, אולי פרוטקציה. על כישורים או יכולות, אין מה לדבר. אם ירעיפו עליהם מחמאות, מיד ישוגר חזרה מטח של ״מי אני? מה פתאום!״, ״שטויות, זה בקטנה״, ״זה הקולגה שלי עשתה״ או פשוט, ״את בעצמך״. ומה לגבי ביקורות שיקבלו? אלה דווקא ישארו זמן רב, יצרבו בנפשם ויחרטו על דגלם הפנימי של המתחזים כהוכחה אולטימטיבית לכך שהנה, עוד רגע, הפחד הכי גדול שלהם מתממש - הם ייחשפו. עכשיו כולם ידעו, הכל הייתה תרמית אחת גדולה! רק כדי לסבר את האוזן, כל זה קורה תוך כדי שהם מתקבלים למוסדות הלימוד הנחשקים, מקבלים העלאות בשכר, תחומי אחריות נרחבים, אבל עזבו, זה ״במקרה״. לעין הלא-חדה התופעה הזאת יכולה להיראות כמו צניעות, אבל היא הרבה יותר מורכבת מזה. מעגל ההתחזות עד כאן מה שקורה בעולם שבין אוזן ימין לאוזן שמאל - מחשבות ורגשות. אך ההתחזות לא נגמרת רק בירידה בביטחון והתמקדות בצדדים השליליים. המתחזה המצוי מצטייד באסטרטגיות התנהגותיות בסגנון של פיצוי יתר או הימנעות; ה״מתחזים״ יעבדו קשה יותר מהמקובל (אחרת הם יחשפו), וימצאו את עצמם במעגל מרושע; הם משקיעים יותר ויותר ו״מוכיחים לעצמם״ שהצליחו, אבל בעצם... רק כי השקיעו השקעה מוגזמת, אז זה לא נחשב. מצד שני, הם עשויים פשוט להימנע מלגשת למשימה קשה ולקחת על עצמם אחריות (אחרת, הם גם יחשפו!). פרדריק אַנְסיל, מרצה להתנהגות ארגונית מאוניברסיטת גנט בבלגיה, קורא לדפוס הנ״ל "מעגל ההתחזות". אלו שינקטו באסטרטגיית ההימנעות, יראו לנו כמו דחיינים: הם יחכו עד לרגע האחרון כדי שתמיד יוכלו להצביע על מחסור בזמן, למקרה שלא יצליחו. וכשהם כן מצליחים? (מה שקורה ברב המקרים), הם מבטלים את הסיבה למסיבה ומצהירים ״היה לי מזל״.

לא רק בנות מין היפה

גברתי, אל דאגה, את יכולה לקרוא גם לבעלך. על אף שהתופעה נשמעה יותר מפיהן של נשים בעלות קריירה משגשגת, התגלה שנשים פשוט מדברות יותר (כן, גם על זה). גברים נוטים לאמץ איזו חזות של ה״גבר-גבר-החזק-האסרטיבי״, בעוד שנשים יותר מדברות בפתיחות על הספקות שלהן. ואכן בשלבי מחקר מתקדמים יותר התגלה שגם גברים, ילדים, ואפילו בעלי התווית המחייבת ״מחוננים״ סבלו מהתסמונת. קלנס חזרה בה מהכותרת הגדולה והדגישה שהתופעה ממש לא ייחודית לנשים: הגברים פחות חושפים את התחושות בפגישות, אך בשאלונים אנונימיים ניתן לראות דיווחים זהים של גברים ונשים.

לא רק שהתופעה אינה ייחודית לנשים, היא לא ייחודית בכלל. הפרדוקס הגדול הוא שלמרות שכל אחד מחזיק בתסמונת בבושה שקטה, מתברר שמעל ל-70% (!) מהאוכלוסייה חוו את תחושת ההתחזות לפחות בשלב כלשהו בחייהם. מי הלקוחות הגדולים של התסמונת? האנשים האינטליגנטיים והמצליחים. מתברר שאלו עם ציפיות נמוכות יותר לרב לא יושפעו מכך. ועל כך אמר פעם אוסקר ויילד: ״כל העולם במה, אך הליהוק גרוע מאוד״.

במידה ונשמתכם טרם זעקה: ״כן! יש לי את זה!״, תוכלו גם לבדוק כמה אתם מזדהים עם המשפטים הבאים:

1. ״אני משתדל/ת להימנע ממצבים שבהם אחרים מעריכים אותי״

2. ״לפעמים אני חושב/ת שהשגתי את התפקיד הנוכחי שלי או הגעתי להצלחה הנוכחית שלי בגלל שהייתי במקום ובזמן הנכון או הכרתי את האנשים הנכונים״

3. ״אני יכול/ה ליצור את הרושם שאני יותר מוצלח/ת ממה שאני״ 

4. ״לעיתים אני חושש/ת שאחרים יגלו כמה ידע או ניסיון באמת חסר לי״

5. ״אם אני מקבל/ת מחמאה גדולה או הכרה על דבר מה שהשגתי, אני נוטה לבטל את החשיבות של מה שעשיתי״

6. ״אני הרבה פעמים משווה את היכולות שלי לאלו שמסביבי וחושב/ת שהם יותר אינטליגנטיים ממני״

האמירות הללו לקוחות מתוך שאלון שפיתחה קלנס על מנת למדוד את התופעה. תוכלו גם להציץ כאן בשאלון המלא.

אותה תופעה, זו שגורמת לנו להסתובב עם שלט דמיוני שעליו כתוב ״עצרו אותו, הוא מתחזה!״ ידועה גם בקרב מצליחנים גדולים: ״אני עדיין חושבת שאנשים יגלו שאני לא כזאת מוכשרת״, מודה מישל פייפר, השחקנית האמריקאית. העובדה שהייתה מועמדת שלוש פעמים לקבלת אוסקר לא משנה את דעתה, ״הם יגלו שאני לא באמת ממש טובה. זה הכל היה העמדת פנים אחת גדולה״. 

אמה ווטסון, טום הנקס וצ׳אק לורי הם רק עוד קמצוץ מרשימת המתחזים הגדולה. אני חייבת לומר, ״צרת רבים חצי נחמה״, זו ממש לא סתם קלישאה. זו אכן נחמה. זה גורם לנו להבין: המצב די נורמלי. כשאני מבינה כמה מאיתנו לא מצליחים להפנים את היכולות שלנו, אני מרשה גם לעצמי לסנן חלק מהמסרים של ה״תסמונת״. אני מרשה לעצמי לומר - ״מתחזה או לא, עכשיו תעשי הכי טוב שאת יכולה, בין אם זה ׳באמת או בכאילו׳״. אני עוברת שינוי.

עכשיו, רגע לפני שאתם רצים לבית החולים עקב האבחנה שנתתם לעצמכם - חשוב לציין שהמילה ״תסמונת״, ב״תסמונת המתחזה״ אמנם נותנת לתופעה מעטה דרמטי במיוחד, אך באופן אירוני גם המילה (כמונו), קצת מתחזה. אתם לא משוגעים. ולא - לא מדובר בהפרעה נפשית. לא תמצאו לה הגדרות ב- DSM, ולא, גם אין לה תרופה שתוכלו לקחת ממנה 10 מ״ג ולהרגיש יותר טוב. אז גם כדי להבין שכולנו די נורמלים, נקרא לילד בשמו - ״תופעת״ המתחזה.

ובכל זאת, איך מתמודדים עם תופעת ההתחזות?

1. לצאת מהארון

״אנחנו מרגישים כאילו התפלחנו לדלת האחורית של התיאטרון והתגנבנו לבמה. אבל יש שם סדרן גדול בחוץ, ואנחנו יודעים שאם הוא יראה אותנו, אנחנו בחוץ. אז אנחנו כל הזמן בודקים אם הסדרן מאחורי הכתף שלנו״. כך מתארת את התסמונת לו סולומון, מנכלי״ת, סופרת, מומחית לתקשורת ו… ״מתחזה״ בעצמה, בהרצאת ה-TED שלה.

אבל אם 70% מהאנשים סובלים מהתופעה, חישוב מהיר ירמוז לכם שלפחות 2 מתוך 3 אנשים שעובדים אתכם במשרד, יושבים לצדכם בספסל הלימודים או מרימים לידכם רגליים בפילאטיס, גם חושבים שהם מתחזים. הם גם חושבים שהם היחידים. כך שרב השחקנים על הבמה רק מפחדים מהסדרן, שבעצמו כנראה מפחד מסדרן אחר.

אחת הבעיות היא הבושה שהתופעה מייצרת לנו, אנחנו סובלים ממנה בשקט ובבדידות. ואתם יודעים מה, יש כלי חינמי, נגיש וממש פשוט - קוראים לו שיחה. חוקרת בשם האצ׳ינס גילתה במחקריה שתמיכה רגשית, הומור והתוודות נוסח: ״גם אני סובל מתסמונת המתחזה״, מאפשרים לאחרים לענות ״אנחנו אוהבים אותך..״. אלה כלים שסייעו מאוד למטופלים. כך, מניסיון, תגלו שאתם לא לבד. ואולי אתם חושבים: ״זה משוגע להודות שכך אנו מרגישים, זה יחשוף את כל ה"רמאות" שלנו". אך מסתבר שזו אחת הדרכים להתגבר על התחושה הקשה: לחלוק את הפחד. ברגע שאנו מודים בתחושה רב הסיכוי שאחרים גם כן יעשו זאת.

2. למעוד על הבמה - להרשות לעצמנו להיכשל

אף אחד לא אוהב להיכשל. אבל בעוד שחלקנו מכירים ברעיון שזה ״בסדר״ להיכשל, המתחזים מתקשים לקבל אפשרות כזו. הם הרבה פעמים יעבדו קשה מהנחוץ, הכל כדי לברוח מהבלתי נמנע - כישלונות. נסו לשים לרגע בצד את הרצון להוכיח את עצמכם, ותרשו לעצמכם גם למעוד על הבמה. אמצו את דפוס החשיבה המתפתח, אתם בתהליך למידה. כן, גם אם אתם כבר מנהלים, סטודנטים לתואר שני או הורים בפעם השניה. אף אחד לא יודע הכל.

בסופו של יום, מדובר בקבלה העצמית שלנו. אנו לא צריכים להיות מושלמים כדי להצדיק את ההצלחה שלנו. הכוונה כאן אינה להנמיך את הרף שלנו, אלא לשים אותו במקום ריאלי, שלא משאיר אותנו בתחושה שאנחנו תמיד ״לא ראויים״. לתת מעצמנו ערך שיכול לעזור לאחרים לא מחייב שלמות.

3. מי מביט בי במראה? להכיר בהצלחה

במקום להמשיך ולתרץ את ההצלחה, נסו להתבונן פנימה ולשים לב לעבודה הקשה שלכם, להתמדה ולמאמץ. שאלו באופן אובייקטיבי: מה עשיתי בשנה האחרונה? איך גם אתם בעצמכם גרמתם לכך שזה יקרה? בדיוק כפי שאתם עומדים טוב טוב מאחורי הכשלונות, קחו יותר אחריות גם על ההצלחות. כן, זה מהפכני, אבל זה באמת בסדר להתגאות בעבודה הקשה שלכם. תספרו לקרובים, תכתבו ביומן, תצלמו זכרונות, תאמנו את המוח שלכם להגיד - ״היי, אתה רואה את זה?! אני עשיתי את זה כי אני יכול!״

בעודנו מצפים מעצמנו ליותר ויותר, גם החברה לא תמיד עוזרת לנו עם ציניות בנוסח: “אפשר לחשוב”, “מי ישמע מה היא כבר עושה” “עף על עצמו” ועוד פניני תרבות. אז בבקשה, שימו לב איך אתם מדברים על הצלחות של אחרים. אנחנו משפיעים על תופעת ההתחזות גם עם היחס שאנחנו נותנים להישגים של אחרים. אז תחמיאו, תפרגנו ותספרו שאתם רואים שהם עובדים קשה. ואם כך, ההצלחה כנראה מגיעה להם.

4. די להשוואות

"נמאס לי לגמרי מהברקות!", הצהיר אוסקר ויילד. ״כולם מבריקים בימינו. אינך יכול ללכת לשום מקום מבלי לפגוש אנשים מבריקים. זה כבר הפך למטרד. אני מקווה בכל לבי שנותרו כמה טיפשים לרפואה".

אחת הסיבות שבגללן מומחים משערים שהתופעה פוקדת בעיקר את האינטליגנטיים שבחבורה קשורה לאותו מטרד. האינטליגנטים בדרך כלל אספו לעצמם עוד כמה חבר׳ה אינטליגנטים להסתובב איתם, וכך הקריטריונים להשוואה לא בדיוק מייצגים את ה"קהל הרחב". 

בנוסף, אנסיל מגבה את הנקודה הזו ומסביר שנראה כי תופעת ההתחזות נפוצה במיוחד בתחומים מסוימים: כאלו שיש בהם נטייה חזקה להשוואה, נטייה לביקורת וגם תחומים שבהם יש כמה מפורסמים שמומלץ לעקוב אחריהם ולהשוות את עצמנו אליהם.

תפסיקו להשוות לאחרים. ההשוואות שלנו הן סובייקטיביות, הן מוטות ונדיר שהן עוזרות למישהו. יותר מזה, אנו נוטים להשוות את החולשות שלנו עם החוזקות של אחרים: ״אם רק הייתי יכולה להיות יותר בטוחה כמו האדם ההוא״ ו-״אם רק הייתי חדה כמו ההיא…״. אנו נוטים להשוות את החוויה הפנימית שלנו עם התדמית החיצונית של אחרים. אנחנו חשופים לעבודה הקשה ולמאמץ האדיר של עצמנו, וכשאנחנו מסתכלים על אחרים זה נראה שהכל הולך להם בקלות. אבל גם לאחרים יש אתגרים משלהם ואנחנו לא יודעים עם מה הם מתמודדים. לא בטוח שהייתם רוצים להתחלף איתם, אז אל תשוו.

מהיום מותר להשוות, אבל רק ל.. עצמכם!

5. שינוי התנהגותי עכשיו 

אני חסידה גדולה של שינוי התנהגותי. את הטיפול האישי שלי אני דואגת לגבות עם השאלה ״מה משתנה במציאות?״ למשל, כתבתי ביומן שלי את הכותרת שמייצגת עבורי את ההתנהגות של התסמונת: ״הקושי לתפוס מרחב״. התחלתי לרשום בפני את כל המקרים בהם זה קרה: חברים שאלו איך הולך ומצאתי את עצמי מגמדת ומצנזרת, מדגישה את הקשיים. בהרצאות, לא שילבתי הרבה סיפורים אישיים, היה לי קשה מאוד לשתף במה שעשוי להעיד על ההצלחה שלי. על כל מקרה שנרשם הגיעה תוכנית פעולה - אפילו אם זה באופן מלאכותי - לתפוס יותר מרחב, להסכים לעמוד באמת על הבמה, לענות בכנות כששואלים בכנות, ולהפסיק, למען השם, לגמד את מה שכבר נעשה ודי מדבר בעד עצמו.

מעבר לשיחות נפש עם חברים, הרשו לעצמכם לשאול שאלות שאולי, רחמנא ליצלן, יעידו שאתם לא יודעים. אם אתם לחוצים שאתם לא מבינים משהו, אל תסתירו. עשו צעד אמיץ ושאלו שאלה, ושחררו גם אחרים לעשות את אותו הדבר. נסו לשים את עצמכם בנעליהם של אלו יושבים לצידכם, איך אתם הייתם מסתכלים מהצד על מישהו ששואל שאלת הבנה? 

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי", כתבה הסופרת האמריקאית מריאן ויליאמסון בספרה "בחזרה לאהבה". "הפחד העמוק שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה מעל לכל שיעור". היא מספרת את מה שנשמע מעט מוזר בתחילה, אבל הגיוני כשמסתכלים על יום ממוצע בחייו של אדם. אנחנו מבטלים בקלות מחמאות שניתנות לנו, ומנסים לצמצם נוכחות במרחב כדי לא להאפיל על אחרים. "אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון", טוענת ויליאמסון. "כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו“. 

מאז, הצלחתי לשלב עשרות סיפורים אישיים בהרצאות, לשתף את הקרובים לי במה שאני גאה בו והולך טוב, ואפילו לכתוב לכם את כל זה עכשיו. אני לא מאפשרת לפחד מחשיפה לשים לי רגליים. והאמת, שזה עוזר. זה עוזר לי להבין שזה נורמלי. גם התסמונת כבר קופצת קצת פחות לבקר. בסופו של יום, יתכן ותמיד ישארו סימנים לאותן תחושות, אבל לדבר עליהן, להכיר בכמה שהתופעה טבעית, להיזכר בהצלחות שלנו, אפילו אם קטנות, יכול להזכיר לנו שיש לנו יכולות, ואנחנו שייכים, באמת.

שתפו בקבוצת הפייסבוק שלנו "חושבים טוב - שאלות ותשובות על פסיכולוגיה" מה דעתכם על כתבה. מה חשבתם? למדתם? אולי הכתבה עזרה לכם לשנות משהו, אפילו קטן.

שלכם,

יהודית