איזה איכס יש באוויר. ואני לא מדברת על טיפות אירוסול מלאות קורונה. גם לא על האיכס הזה של האוויר הדחוס תחת המסיכה. אני מדברת על האווירה, האיכס הזה. כל אחד כבר מכיר איזה מישהו שחלה, או חלה בעצמו, או ״סתם״ יודע שהשעון מתקתק ומתישהו זה יגיע גם אליך. או גרוע יותר: להורים שלך.
חוסר וודאות - מיצינו אותך.
נראה שלגברת קוביד המשתוללת יש מגיפה מתחרה, שקופה לפחות כמו הוירוס, אבל עם יחסי ציבור גרועים בהרבה; היא לא סופרת מיטות בבתי חולים, אין לה בדיקת מטוש-עד-המוח. ואין, לא תמצאו מרכזי בדיקה דרייב-אין עבורה ברחבי הארץ. כי זו המגיפה של האיכסה באוויר. המגיפה הנפשית.
המגיפה הזאת קיימת ואולי לא יהיה מופרך לטעון: היא גדולה עוד יותר ממגיפת הקורונה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביולי האחרון, עוד לפני מכת המחץ של הסגר האחרון, נמצא כי מצבם הנפשי של 26% מבני 21 ומעלה (רק 1.5 מיליון איש, זה הכל) החמיר במהלך המשבר. על תחושות של לחץ וחרדה מדווחים 42% מהאוכלוסייה (מספר זעום של כ-2.4 מיליון איש). זה ממשיך בתחושת הדיכאון, עליה מדווחים 21% מהאוכלוסייה, ולבסוף הבדידות, שמצטיירת כמנת חלקם של 19% מהאוכלוסיה בארצנו הקטנטונת. מאז שקוביד עשתה עליה, הפניות לשירותי בריאות הנפש עלו פלאים, או ליתר דיוק בערך ב-40%. גם עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) מפרסמת נתונים על כך שהטלפון שלהם לא מפסיק לצלצל.
והאמת, הדיון הוא לא על מי היא ״המגיפה האמיתית״, או החזקה, אלא פשוט עצם זה ששתיהן... כאן! שתיהן זקוקות ליחס. הרבה לפני הסטטיסטיקות והסקרים, אנחנו מרגישים עמוק בפנים כמה הגרסה הזאת של החיים היא לא בדיוק גרסת החיים שחלמנו עליה בסוף 2019 (חוסר ודאות מתמשך, פחד להידבק, סימון שאר בני האנוש כפתוגנים מהלכים, הסתגרות בבתים, הגבלה על יכולת קבלת החלטות, והדובדבן שבקצפת - סגר). כדי להבין למה זה כל כך מפריע לנו - על שלושה צרכים כתבו הפסיכולוגים דסי וראיין, בתיאוריית הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים: אוטונומיה, שייכות, ומסוגלות עצמית.
הצורך באוטונומיה מתייחס לשאיפה שלנו לשלוט בגורלנו. אנחנו רוצים להחליט מה אנחנו עושים, עם מי, מתי, למה ואיך. בקיצור: ״שלא יגידו לי מה לעשות!״ אנחנו בטח לא רגילים לבקש רשות לסעוד במסעדה, להתארח אצל חברים או לטבול בים. אם כבר הגענו לגיל הזה שבו אנחנו כבר לא מדווחים לאמא ״לאן״ ו״עם מי״, אז אנחנו בטח לא רוצים להחליף את אמא בשוטר אמיתי.
ואם האוטונומיה נפגעת, כנראה שהצורך בשייכות נפגע עוד יותר. אנחנו בני האדם, רוצים להרגיש חלק ממשהו; ממשפחה, מקבוצה, מקהילה, ממקום עבודה מסוים. השייכות לא פורחת במרחק שני מטר עם מסכה כשאנחנו מבודדים מההורים, ולעזאזל הפסקנו לגעת אחד בשני. זה לא שוודיה פה, כן? אנחנו הישראלים אוהבים לגעת. היזכרו רק איך הגבתם בפעם האחרונה שמישהו השתעל לידכם בסופר. בפעם האחרונה שאני התעטשתי, רחמנא ליצלן, בפרהסיה, הסתכלתי לכל הכיוונים ומלמלתי: ״סליחה, כבוד השופט, רק נכנס לי פרפר לאף״. ״לבריאות״? אה לא, את הברכה הזאת החליפו ניתור לאחור ומבט חשוד.
לא נפסח גם על הצורך שלנו במסוגלות עצמית שמנסה להחזיק את הראש מעל המים. זה תוך כדי פחד מתמיד שמחר גם לי לא תהיה עבודה (אם עוד יש לי), לבין הג׳ינגול השוחק בין העבודה שעוד יש לבין לאוצר היקר ביותר, הילדים.
עוד לפני הקורונה עולם המחקר ידע מה עשוי לנבא דיכאון, או במילים פשוטות, להסביר מה יגביר את הסיכוי שנסבול ממנו. הנה כמה מתוך הרשימה: בדידות, ריחוק חברתי, תחושת אובדן שליטה, לחץ מתמשך. יש עוד: צפייה ממושכת במסכים, נסיגה מפעולות משמעותיות, הורדת גורמי עזרה ומשאבים. אז כדי לסכם את הפלונטר: הקושי עולה והמשאבים יורדים. ומה קורה כשאנחנו מרגישים שהקושי שעומד מולנו גדול בהרבה מהמשאבים שיכולים לעזור לנו להתמודד? קוראים לזה משבר.
מצד אחר, מה שנלקח מאיתנו, גם אם באופן זמני, מזכיר לנו כמה החיים הם דינמיים, שהשליטה הינה אשליה חביבה, ואיך אלוהים צוחק חזק כשאנחנו מתכננים תוכניות. גברת קוביד מגלה לנו (בדרך הקשה) מי אנחנו, איך חיינו עד עכשיו, איך באמת נראתה הזוגיות שלנו, מה באמת חשבנו על העבודה שלנו ואיך נראה המרחב שבו פעלנו כל השנים האלה. פתאום ברגע (או - בחצי שנה) נפסק המרדף, יש עצירה ומפגש כנה עם עצמנו, אולי עם חוסן נפשי שלא ציפינו לגלות בתוכנו, ואולי עם החוסר הגדול בו, ועם מה שכדאי עוד לבנות.
היום יותר מתמיד, היצירתיות נקראת לדגל. לאו דווקא זו של הסטארט-אפ ניישן, אלא היצירתיות של האדם על חייו: איך בכל זאת בתוך כל הדרעק, אפשר להכניס יותר מהשפיות, ממה שמחייה, מרפא? אם אנחנו רוצים לצלוח את התקופה הזאת, שתהיה קצת יותר נסבלת עלינו ועל הסביבה, אנחנו צריכים איזה יחס, הקלה, חיבוק לנפש. אנחנו זקוקים גם לחשיבה חדה: מה אנחנו *באמת* צריכים? כשאנחנו מבינים מה הצורך האמיתי, איזה ערך חשוב לנו (יחסים? עבודה חדשנית? מתיחת יכולות?) פשוט יותר למצוא דרך אחרת למלא אותו. איך נוכל להגן על עצמנו מלשקוע בבוץ, ויותר מזה, להרים את הראש שכבר שקע קצת? הנה כמה רעיונות איך לדאוג לנפש שלנו, מגובים במחקר:
1. תזיזו ת׳ישבן, צאו לפעילות גופנית: כל הזמן אנחנו יושבים. ובואו, גם לפני כן היינו דומים יותר לעצלן מאשר לצ׳יטה, אבל לפחות זזנו מהחניה למשרד, מהדירה לקורקינט ודילגנו בין מסדרונות הסופר. עכשיו זה רק אנחנו, המחשב, ו.. המקרר. אנחנו יודעים מאינסוף מחקרים שפעילות גופנית יכולה לשמש כ״נוגד דיכאון״. היא מתחרה באופן צמוד ליעולותן של תרופות פסיכיאטריות. מסתבר שהיא לא רק נוגדת דיכאון, היא גם מגבירה אושר. פסיכיאטרים בעולם מכנים אותה לא פעם ״הטיפול החלומי לפסיכיאטר״: כשאנחנו רצים, מזיעים, קופצים, הגוף משחרר בדיוק את המנה הייחודית לנו של סרוטונין, דופמין, נוראדרנלין ושאר תופינים.
במחקר שנערך באוניברסיטת אוקספורד בשיתוף עם אוניברסיטת ייל, בדקו יותר ממיליון אמריקאים. הם גילו שאלו שהתאמנו באופן קבוע, נעדרו פחות מהעבודה והרגישו טוב יותר. התופעה הזאת התבטאה ב-43% אחוזי הבדל בימים של תחושה טובה. עוד לא קמתם מהכסא? אפילו עשר דקות ביום הן התחלה טובה. וההמלצה של מחקרי הרווארד? לפחות 150 דקות בשבוע, 3-5 אימונים (ולא יותר מ-450).
2. תפסו קצת שמש, צאו לטבע: מתי בפעם האחרונה יצא לכם להרים את הראש ולהסתכל לשמיים? מתי הבחנתם בשינויים שעובר הטבע? כבר במאה ה-18 כתב הסופר והמשורר סמואל ג'ונסון כי כל התרחקות מהטבע מרחיקה את האדם גם מהאושר. מחקרים עדכניים מגלים כמה הוא צדק, כשהם חושפים כיצד הקשר לטבע מיטיב עם האושר ושביעות הרצון שלנו. מחקר של המרכז המדעי ניפון ביפן הראה ששהייה בטבע מאטה את קצב הלב, ממתנת רמות קורטיזול בדם ומחזקת את המערכת החיסונית. תזכורת: קורטיזול הוא הורמון הסטרס המרכזי בגוף שלנו. הטבע הוא ״סביבה מאתחלת״ שלוחצת לנו על כפתור הריסטרט, זה שאנחנו ממהרים להשתמש בו כשהמחשב תקוע. אנחנו מרעננים את החשיבה התקועה, מקבלים השראה וגם בוסט של אנרגיה. הפסיכולוג סטפן קפלן מאוניברסיטת מישיגן הראה שאפילו התבוננות בתמונות טבע הביאה את הנבדקים שלו למצב מנטלי טוב יותר (צפייה בתמונות עירוניות לא הובילה לשום שינוי).
3. מה כן עובד? עשו דבר אחד מחייה ביום: יש על מה להתמרמר. והרבה. לצד כל ה״אין״, ההגבלות והאיכסה, קורים גם דברים טובים; למדתם משהו חדש, אתם צוחקים עם המשפחה, מבשלים ארוחות מושקעות, שוקעים לשנ״צ ונהנים מריקודים ומוזיקה בסלון. את כל אלו קל לשכוח, או: פשוט לתת להם לחלוף כאילו לא קרו מעולם. הנטייה הטבעית (והאבולוציונית) שלנו היא לשים את הדגש על השלילי, על ה״לא״. יש לה אפילו שם והיא נקראת ״הטיית השליליות״. יש סיבות טובות לנסות לאזן את הנטייה הזאת שלנו. רגשות חיוביים הם לא רק ״נעימים״, הם גם הכרחיים להתפתחות, ליצירה, ליחסים, ובעיקר - לחוסן הנפשי שלנו. הם נותנים לנו על מה להישען ברגעי הקושי.
הקפידו לעשות כל יום לפחות פעילות מרעננת, משמחת, כל דבר שגורם לכם להרגיש טוב, ומעבר לזה, תנו מקום לטוב שכבר קיים. דרך יעילה ומגובה במחקר לתרגול היא בעזרת הכרת תודה: קחו כמה דקות כל יום, אפשר לפני השינה, וכתבו (כתבו!) - ״מה היה טוב היום?״ העניקו לרגעים הקטנים של הטוב עוד רגע אחד של תשומת לב. התרגיל עצמו מרגיש טוב, אבל הוא גם משנה את התפיסה שלנו על היום שהיה, מיום רגיל, משעמם ואולי מעצבן, ליום שהיה בו *גם* טוב.
4. לתת זה לקבל, היו משמעותיים בשביל האחר: לנתינה תפקיד פסיכולוגי עצום. כשאנחנו חושבים על איך להרגיש יותר טוב, עולה לנו קודם כל.. ״אני״. מה יעשה לי טוב? מה אני אוהב? האמת היא, שדווקא לפעול עבור האחר נותן לנו תחושת אושר גדולה מאוד, אושר בשם ״משמעות״. התחושה הזאת כל כך גדולה, שאפילו הסובלים מדיכאון נשלחים באופן לא אינטואיטיבי, כן כן, להתנדב. הקשיבו לאחרים שקשה להם, עזרו למשפחה בבידוד עם קניות, האם תוכלו להיות שם דווקא עבור האחר?
5. "איפה כל החברות שלך?" שמרו על מערכות יחסים קרובות: נכון, את ההגבלות כולנו מכירים, ובכל זאת, גם בתוכן כדאי לזכור את החשיבות של מערכות יחסים בחיינו. הידעתם? מערכות יחסים הן מנבא מספר אחת לאושר. לא מדובר על כמה חברים יש לכם, אלא על איכות היחסים שלכם. הרימו טלפון, עזרו לאחר (מרחוק או מקרוב), כתבו אחד לשני כמה אתם אוהבים ומעריכים זה את זה.
6. משהו חדש, מצאו עשייה שתייחד את התקופה הזאת גם לטובה: אפשר להפוך את התקופה הזאת גם לזמן מיוחד שבו משהו חדש קורה; הדברים שרצינו ללמוד, שפות, ספרים, תחביבים או אפילו ללכת לישון מוקדם יותר, מקבלים מקום. מצאו מטרות מיוחדות וחדשות לתקופה זאת. זמן לסלול בו גם דרך חדשה ולא רק לחכות לקודמת שתחזור.
7. למה לא כל יום שבת? לשמור על שגרה, או לפחות כוונה לאחת כזאת: קשה לזכור איזה יום היום, שלא נדבר על תאריך. כל יום נראה אותו דבר, כל יום חג או שבת או בעצם יום עבודה. נסו ליצור הבחנה ברורה בין זמן עבודה למנוחה, בין ימי עבודה לבילוי. אפשר להתחיל את היום בכתיבה, מדיטציה או כל דבר שיעזור לנו לשמור על הכוונות שלהם ליום הזה.
התקופה הזאת קשה, אבל כדאי לזכור שאנחנו חזקים יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב, שאנחנו כן מסוגלים לשאת את זה. נוכל לשאול את עצמנו, מה הייתי רוצה לספר עוד עשר שנים, שהכל יהיה מאחורינו, על התקופה הזאת? איך הגבתי? איך התמודדתי? ננסה, גם כשקשה, למצוא את המקומות לצמוח בהם, להתגמש, למצוא פתרונות חדשים, לגלות בעצמנו יכולות חדשות. ובתקווה גדולה, שבקרוב כל זה יהיה מאחורינו ונהיה חזקים יותר.
שלכם,
יהודית
Comments