ברשות עצמי - כמה חופש פעולה יש לכם?

פרק לקריאה מהספר החדש שלי: "חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך".

מכרסם אחד, נגיד עכבר, קם בבוקר בתוך סרט של סטיבן קאטס, ונדחס (בקושי) בין מיליוני עכברים ברכבת תחתית עמוסה. כל כך עמוסה, שהזנב שלו תקוע מחוץ לדלת. כתוב שהרכבת תצא ממש בעוד דקה אל "שום מקום", סליחה, לעבודה. הוא לא ממש אוהב את המצב, אבל יש ברירה? הוא צריך את הכסף. אחרת, איך יקנה "אושר" הערב? כולם שם בקניון, קונים "אושר" במבצעים ובמותגים, בדמות קולה, סמארטפון או נייקי, תחת קרני הפלואורסצנט הזורח תמיד. אבל עכברוני יודע, החיים האלה לא מספקים. אז הוא קונה מכונית נוצצת שמעלה אותו לגג העולם, אבל מחזיקה שם רק עד... הפקק הבא. לבסוף, בתקווה מיואשת, הוא נשרך אחרי שטר ברוח, היישר לתוך בניין "מאושר" וגבוה. שם מחכה לו מלכודת עכברים שסוגרת אותו טראח לתוך המקלדת – הוא חזר לעבודה. הסרט 'אושר' ( 2017 ) הופך את הבטן עם מסר נוקב: אנחנו כלואים בתוך מרוץ העכברים, במרדף אחר האושר והעושר. הגלגל ממשיך לנוע, ולנו אין חופש לעצור, לרדת ולחיות אחרת. כמה מאיתנו חיים כמו עכברוני? בין פרסומות ומבצעים שמבטיחים "כמה קל להיות מאושר" אם רק – אם רק נקנה מכשירים ורהיטים ובגדים ומכוניות. אז אנחנו עובדים יותר, נשחקים יותר ומפצים יותר. בעוד קניות. וזו רק דוגמה אחת לאובדן החופש. אמרות כמו "אין מחיר לחופש" רומזות שאולי השקענו ברכוש הלא־נכון. אבל מה זה חופש בכלל? במובן המוחלט של המילה, חופש מתאר מצב חסר אילוצים והגבלות. אין צריך ואין חייב ואין אסור. מה יש? אפשר, מותר מה שתרצה, דבר לא יעמוד בדרכך. במובן היותר מציאותי, לא תמצאו חופש מוחלט, אבל כן חופש יחסי. אנחנו רוצים לבחור ולעצב את חיינו, לקבל בעצמנו החלטות, לא להיות תלויים באף אחד, וכן, הצורך באוטונומיה הוא אחד הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של בני האדם. כולם רוצים להיות חופשיים. אבל ממה? נהוג לחלק את החופש לשני סוגים – חיצוני ופנימי. חופש חיצוני הוא חופש מהשליטה של מישהו או משהו אחר. מהשליטה של פרעה, מהשליטה של בוסית נרקיסיסטית, בן זוג קנאי, חובות או תפיסות חברתיות. החופש הפנימי משמעותו לפעול לפי אמונותינו ולהיות חופשיים מ... עצמנו. מהצדדים המתישים שלנו, בדיוק אלה שנאחזים בהרגלים ישנים (מנסה להפסיק לעשן מגיל ארבע־עשרה?), תפיסות מגבילות (אני בחיים לא אצליח!) או עבר קשה. הפילוסוף ישעיהו ברלין קרא לזה חירות שלילית וחירות חיובית. החירות השלילית היא החופש מגורמים חיצוניים. אבל גם כשיש לנו חופש מ–, מסביר ברלין, הריקנות עשויה להישאר, ולכן השלב הבא הוא החירות החיובית, או החופש ל–, החופש למצות ולעשות את מה שמבטא אותנו. מובן שהם משפיעים אחד על השני. הפעם נתמקד בעיקר בחיצוני. והפנימי? כמעט כל הספר עוסק בו. כפתור הווליום של החופש אז מה מגביל אותנו? למשל הציות העיוור לכל ה"צריך" של החברה, הקונפורמיות. ויקטור פראנקל כתב בספרו 'הרופא והנפש' שאם נלך בתלם ולפי החוקים החברתיים בלי להטיל בכך ספק לרגע, נבטל את החופש שלנו לחשוב ולפעול בעצמנו. וזה אירוני כל כך, מתאר פראנקל, כי החברה שלנו מצד אחד מקדשת חופש, בחירה ושפע, אבל מצד שני כולם מחקים את כולם, ומשווים ומשווים בלי לעצור ולשאול מי אני ומה אני באמת רוצה. אבל – והנה היחסיות של החופש – כל מחויבות פוגעת בחופש. ילדים מוחקים חופש, אי אפשר לזוז בלי בייביסיטר, חיתולים, חצי מהבית, ותצטרכו לשכוח שאי־פעם הכרתם את "חופש" עד שתהיו בני שישים. ומה עם עבודה? זאתי רוצה שעות קבועות בימים קבועים במקום קבוע, ולפעמים היא גם מגיעה עם בוס טוטליטרי. ויחסים. ואירועים משפחתיים. ובית, עם כל הניקיונות והתיקונים והכלב, ואיך אפשר בלי – המשכנתא. אפילו לנטפליקס צריך להתחייב בימינו. אז מה יש לדבר על חופש בעולם כל כך מחייב? חופש הוא צורך בסיסי – כן, אבל הוא לא היחיד. אנחנו רוצים גם דברים אחרים, כמו שייכות ומסוגלות, שבשבילם החופש צריך להוריד קצת את הראש. רוצה להיות בזוגיות? ותר על זכותך החופשית לקיים יחסים עם כל אחת. רוצה להתמקצע? היפרדי מהחופש לעשות מה שבא לך כל יום. ככה זה. אם נרצה מאה אחוז חופש וגמישות, בלי להחליט ובלי להתחייב, אז חופשי – חופשי זה לגמרי לבד. אחרי שהתפלפלנו, החופש המציאותי הוא החופש להחליט אם והיכן אנחנו רוצים לוותר על אפשרויות פתוחות, כמו למשל להחליט שאנחנו רוצים להתחתן או להוליד ילד. מעבר לזה, בתוך כל מחויבות אפשר לבדוק את האיזון שבין ה"חייב" ל"אפשר". אם אנחנו לא מרוצים מהאיזון, כדאי לזכור שתמיד יש יותר מרחב פעולה ממה שדמיינו. מכירים את משחק הקופסה 'זמן שיא'? לוח המשחק מדמה פקק מכוניות גדול ובתוכו מכונית אדומה שצריכה לצאת לחופשי. האתגר שלכם הוא לשחרר את המכונית האדומה על ידי הזזה של כל המכוניות קדימה ואחורה. האתגרים הראשונים, עם מעט מכוניות לתמרן ביניהן, קלים למדי. אך ככל שהמשחק מתקדם יש יותר מכוניות, פקק גדול יותר, אין הרבה לאן לזוז, והכול לוקח יותר זמן. המכונית האדומה שלכם יותר "תקועה". חזרה אלינו. ככל שיש לנו יותר מחויבויות וחוקים נוקשים, יש יש יותר מכוניות על "הלוח" בחיים שלנו ופחות חופש לנוע. כשנרצה שינוי יהיה קשה מאוד לעשות אותו. בדיוק בגלל זה החופש כל כך חשוב. בלי חופש פעולה יהיה קשה מאוד לחפש עבודה יותר משמעותית או להשקיע בתחביב. בלי אוטונומיה מהמנהל קשה להתפתח בעבודה, ובלי חופש מגידול הילדים (מדי פעם) כנראה נהיה הורים פחות סבלניים. בלי חופש קשה לזוז, להשתנות. החופש שלכם כמה חופש יש לכם? לא כמה פעמים הייתם בתאילנד, אלא כמה מרחב פעולה יש לכם בתוך המחויבויות שלכם? יש לכם חופש להוציא רעיונות אל הפועל? 1. להתבונן באיזון העדין בין חופש למחויבות בצבא אומרים שלחופש אין מחיר, אבל יש לו תאריך. ונגיד שהתאריך הוא היום. התבוננו באיזון העדין של החופש והמחויבות בחייכם. אילו אילוצים קיימים? כמה מהם אתם מקיימים מבחירה? (כי זה שווה את החיים עם הפרטנר הזה, או שההקרבה מצילה חיי אדם.) האם יש לכם אוטונומיה בעבודה? היכן אתם מקריבים מהאוטונומיה שלכם למען מטרה שאין בה תועלת? מה שולט בזמן הפנאי שלכם? לנסות בעצמכם > מחויבות מול חופש מפו את האילוצים ואת אפשרויות הבחירה בתחומים רלוונטיים בחייכם. תוכלו להיעזר בטבלה.

עמית נויפלד, כותב הספר 'היסטוריה של מהירות', שיתף אותי בפודקאסט שלי איך הגביר את רמת החופש שלו. "במשך לפחות עשור מחיי הייתי קניין כפייתי של חפצים שהיו אמורים לעשות אותי מאושר. מה שקרה בפועל הוא שהבית שלי נראה כמו מוזיאון עם רהיטים עתיקים ובובות מוזרות של האחים בלוז בגודל טבעי, משני צידי הטלוויזיה. הרכוש אמור היה לזעוק את ההצלחה והאופי המיוחד שלי, רק שהמסע הזה גרם להוצאות מיותרות, ולדירה שמאוד קשה לתחזק." בתהליך איטי ולאורך שנים התחיל עמית להיפטר מחפציו המיותרים. "היום אני מבין שככל שאני יותר מאושר יש בי פחות תלות להרחיב את האני שלי באמצעות חפצים. אני אוהב את המושג 'פשטות מרצון', אני בוחר בפשטות. אלמנט חופש הבחירה הוא דבר מאוד חשוב." 2. מאיץ חופשים איך מגבירים לחופש (החיצוני לפחות) את הווליום? אפשר להתחיל בקטן. דן פינק, העוסק בניתוח תעסוקתי, נותן בספרו 'מוטיבציה' כמה דרכים פרקטיות ליצירת אוטונומיה במקום העבודה: המשימות עצמן (להשפיע על מה שאנחנו עובדים), הזמן (מתי אנחנו עובדים או עושים כל משימה), השיטה (באיזו דרך אנחנו בוחרים לעשותמשימות) והצוות (עם מי אנחנו עובדים). הדרכים האלו רלוונטיות גם מחוץ לעבודה. והנה עוד כמה עקרונות שיכולים להגביר חופש: 1. לבחור את האנשים הנכונים – בוס ריכוזי שמנהל אותנו במיקרו יפגע בחופש. לא כל המעסיקים הם כאלה. בן זוג שדורש שתגיעי איתו לכל מקום פוגע בחופש. כשמדובר במערכות יחסים שאפשר לבחור (וברוב המקרים אפשר), זה קריטריון חשוב לבדיקה. מעבר לזה, כמובן נוכל לתאם ציפיות במערכות יחסים קיימות. 2. לפנות זמן – לו"ז צפוף, כשכל פגישה מתחילה בדקה שהקודמת הסתיימה, יגזול מכם את החופש אפילו לכוס קפה, וזה לפני שמזכירים בכלל החלטות או הסקת מסקנות. בחיים, אתם יודעים, יש בלת"מים, אם לא נשאיר רגע פנוי או משבצת ספונטנית, נסבול. יותר זמן פנוי = יותר חופש. 3. לחסוך כסף – כן, כסף לא מזיק לחופש. לא לצורך קניית התיק של ורסצ'ה, אלא כשנתנהל איתו בצורה חכמה נאפשר מרווח כלכלי, ומתוכו חופש פעולה. למשל, האפשרות לחיות על חסכונות לתקופה כדי להקים עסק חדש או למצוא עבודה מתאימה יותר. 4. לבקש עזרה – רשת של תמיכה תעזור לנו להוריד איזו מכונית או שתיים מלוח המשחק. למשל סבתא שעוזרת לשמור על הילדים או קולגה שמגבה אותנו בתקופות לחץ. לנסות בעצמכם > להגביר חופש כתרגיל, בחרו פעולה אחת השבוע שתעניק רגע של חופש. למשל: יום חופש, בקשה לעזרה או תשלום על שירותים חיצוניים שיפנו זמן. איך הרגשתם? כשאנחנו לוקחים אחריות על גורלנו, טען פראנקל, אנחנו גם מגבירים את החופש. "אפשר ליטול מאיתנו הכול, כמעט. את בריאותנו, את רכושנו, את כבודנו, את חירותנו, וגם את היקר לנו – חוץ מדבר אחד: את החופש להחליט איך להגיב למצבי החיים שלנו. אנחנו אדונים לגורלנו ולא קורבנותיו." חופש מאפשר שינוי.ואם לסכם את הכול במשפט משעשע יותר:"האדם היחיד החופשי באמת הוא זה שמסוגל לדחות הזמנה לארוחת ערב בלי לתרץ שום תירוץ." - ז'ול רנאר, סופר *** מתוך הספר "חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך" שנכתב על ידי יהודית כץ, ויצא לאור לאחרונה בהוצאת "כתר".