שבוע שעבר חשפנו שיטה הרבה יותר יעילה להתפתחות מגישה של ״פתרון בעיות״. בהמשך לזה, השבוע ישבתי עם יובל אברמוביץ׳, מגשים חלומות סדרתי וכותב הספר ה״רשימה - חלומות צריך לצעוק״ לקפה. שאלתי אותו מה גורם לחלקנו להגשים את החלומות שלנו ולאחרים להמשיך להרהר בתחושה של פספוס? איך הרשתות החברתיות יכולות לקדם את החלומות שלנו? מדוע זה חשוב לספר על המטרות שלנו לאנשים אחרים?
תודה למי ששלח שאלות דרך קבוצת הפייסבוק, תרמתם מאוד לראיון!
תפסו דף ועט ותתחילו בתהליך
אז מה השיטה שלך, איך מתחילים בהגשמת חלומות?
קודם כל לפנות זמן. אנחנו כל הזמן מחוברים למכשירים וחיים בקצב מטורף. אנחנו זקוקים לשעה, שעתיים לשבת עם דף ועט ולהוציא את המחשבות החוצה. אני מבקש מאנשים לכתוב 100 סעיפים ברשימה שלהם. אנחנו צריכים ללמד את עצמינו לחשוב מעבר לדברים שעולים לנו באופן מיידי, כך פתאום צפים דברים שאתה לא חושב עליהם בכלל. ברגע שאנחנו פותחים את תדר המחשבה ״מה אני רוצה״ עולים עוד דברים.
יצא לי להתקל באמרות כמו ״אין לי רשימה, אין לי חלומות״. זה מאוד עצוב - אז למה לחיות? אנחנו חיים בשביל לתפקד, ללכת לעבודה ולחזור? חלום לא חייב להיות להגיע לירח או לפגוש את מדונה. חלום יכול להיות גם להחליט שאני משפץ את החצר שלי.
על הרשימה צריך להסתכל, לשאול שאלות, לנתח ולדייק אותה. אנשים רושמים ״להיות רזה״ - אבל איך זה יקרה? לכל סעיף ברשימת החלומות שלנו צריך ליצור רשימה משלו עם הסעיפים להגשמה שלו.
אז אני עם עצמי, כותבת את כל מה שיש לי בראש, איך אני גורמת לדברים לקרות?
מעשים. בודאות -צעדים אופרטיביים.
יש הרבה ספרים של חשיבה חיובית, כמו הסוד, שאומר לזמן לחיינו דברים - לחשוב חיובי. אנשים נתקעו עם המסר של לחשוב חיובי. לחשוב חיובי זה נהדר, אבל מה עם המעשים? צריך לעשות ולפעול.
השם של הספר הוא ״הרשימה- חלומות צריך לצעוק״ - למשל, לשתף את החלומות שלך, לדבר את החלומות שלך ולבקש עזרה זו עשייה.
מחנכים אותנו לא לבקש עזרה, שלא יגנבו לנו את הרעיונות. אפילו בוולט דיסני כשכוכבים נופלים, מבקשים משאלה בלב במקום לדבר עליה בקול רם. היום הרשת היא מקום נהדר לצעוק את החלומות שלנו. אנחנו רואים את זה כל הזמן - חצי מדינה שמגיעה לבר מצווה כי מישהו צעק ברשת. אני נעזר ברשת כל הזמן.
יש חלומות שהשיטה לא מתאימה עבורם?
לא. אבל אנחנו כן צריכים להיות ריאלים ביחס לחלומות שלנו. אם תאמרי לי שאת רוצה לזכות באוסקר, אני אשאל אותך אם למדת משחק. אם לא - תתחילי מלהרשם לחוג במתנ״ס השכונתי, תיהי ניצבת. יש מדרג שצריך לעבור. כמובן שמאוד עוזר להתייעץ עם אנשים שמכירים אותנו בשאלה מה ריאלי בשבילנו. אפילו אם הילד שלנו רוצה להיות אסטרונאוט - ברור שזה מסובך, אבל זה אפשרי. הנה, היה אסטרונאוט ישראלי. בוא נכנס לאתר של נאס״א, נראה מה הדרישות, אולי נתחיל מלרשום אותו לפנימיה צבאית למשל, צעד ראשון.
אני באופן אישי אהבתי את ההגדרה לעבודה שלך. הבנתי שאתה לא אוהב שנותנים לך תארים שמגדירים את העשייה שלך: יזם, עיתוני, שחקן, סופר, למה בעצם? רב האנשים עובדים קשה בשביל שיתנו להם את הטייטל.
אני חושב שטייטלים שייכים לעולם הישן - פעם מישהו היה מפתח קריירה ועובד בתחום 50 שנה. אני מאמין שהיום אנחנו בעולם רוחבי - אנשים קופצים. אנשים היום משנים כל כמה שנים את העיסוק. בנוסף, אני לא אוהב לצמצם את עצמי לעיתונאי, לשחקן, זה מצמצם אותי ומעליב אותי. אני עובד ב״להגשים את החלומות שלי״ וזה עוזר לי להיות מאושר.
זה מסר חשוב שנעביר לקוראים - תארים צריכים לשרת אותנו ולא אנחנו אותם. הרבה לפעמים משקיעים חיים שלמים בשביל לקבל תוספת של תואר לשם שלנו. האם הייתה תקופה שבה הרגשת שהעובדה שאין לך תואר דווקא מעכבת אותך?
כן ולא. שאלה מצוינת. אני מרגיש היום שאנשים מכבדים את זה ואומרים ״וואו זה אפשרי״. אבל הרבה שנים הרגשתי שאני מקבל יחס שלילי מהסביבה בגלל זה. ״מה זה? מהו? שיחליט! וואנאבי!״ לפעמים זה העציב אותי אבל הלכתי אחרי האמת שלי. זה לקח שנים. היום זה התחלף בהערכה ואני שמח שהדרך שלי ניצחה.
אתה מתעסק הרבה בפסיכולוגיה של אנשים - האם שקלת פעם ללמוד פסיכולוגיה?
כשהייתי בן 20 וחשבתי מה ללמוד הייתה לי מחשבה על זה. הייתי מאלו שנותנים עצות לחברים שלהם, זה בא לי בקלות והעצות שלי היו טובות ומקוריות. אבל דברים אחרים משכו אותי אז - כמו משחק וכתיבה. בשנה וחצי האחרונות כשאני ממש עובד ב״רשימה״, אז עלו לי הרבה שאלות. אני לא פסיכולוג, אני לא קואצ׳ר, האם זה בסדר? האם אני כשיר לתת יעוץ? אבל היום, זה עניין של בטחון עצמי ואישור מהסביבה. היום אני מבין שדרך החשיבה שלי היא הגושפנקא שלי. הדרך שבה אני חושב, פועל ופורץ דרך היא תעודת ההסמכה שלי לתת עצות. אני גם לא עושה עבודה של פסיכולוג, אלא מייעץ מה שאני חושב שהם צריכים לעשות אחרת עכשיו, בהווה.
הכרתי אנשים שרצו למשל להיות פסיכולוגים. כשהם לא התקבלו לתואר, הם וויתרו על החלום. אני חושבת שדוגמאות כמוך יכולות להעניק לאנשים השראה לעשות את מה שהם מאמינים בו ללא אישורים חיצוניים.
הרבה אנשים חושבים שלילי, הם אומרים ״עזוב, זה לא יצליח לך״, ״משה ניסה וזה לא עבד לו״. אני מרגיש שהיום תפקידי בעולם הוא להגיד לאנשים ״זה בסדר, זה אפשרי״.
גם אני מנחה להגשמת מטרות ויוצא לי לא פעם לשמוע ״אין לי חלומות״, ״אני לא יודע/ת מה אני באמת רוצה״. איך לדעתך כדאי לגשת למקרים כאלו? מה עוזר לאנשים להבין מה הם באמת רוצים?
שאלה טובה. הייתי מפרק להם את הרשימה לכל מיני קטגוריות - רשימת חלומות למשפחה, לעולם, לחברים, למקצוע - ולכתוב על הדף אפילו שני סעיפים לכל רשימה. זה יעזור במיקוד.
הקושי בדר״כ מתבסס גם על פחדים שהטמיעו לנו מהבית. כל החיים נוטים להפחיד אותנו בלי לשים לב. באחת ההרצאות שלי מישהי אמרה לי ״פתאום אני מבינה איזה עוול אני עושה לילדים שלי, כל דבר שהם רוצים לעשות אני אומרת להם ״לא, אין לזה עתיד, אין לזה פרנסה״.״.
מה שמת לב שגורם ל״ברז של החלומות״ להפתח?
לפעמים עצם הלסגור אנשים בחדר ולהגיד להם ״תכתבו״. זה עוזר להם להוציא דברים שהם לא חשבו עליהם. אז הדרך היא ״לכפות״ על אדם לעשות רשימה בתור התחלה. זה כמו שריר - זה מתפתח - בהתחלה לא יודעים לכתוב רשימה ואז משתכללים ומדייקים ונהיים ״מר רשימות״, בכל שלב בדיוק מה הצעד הבא.
אנשים לא שואלים את עצמם שאלות בסיסיות כי הם עסוקים ביומיום, אז לעצור, לבדוק ולשאול.
לפעמים אנשים גם מגיעים למסקנות שקשה להתמודד איתם כמו ״להתגרש״. הרבה פעמים צפים דברים שאנשים מדחיקים ולא חושבים עליהם.
לדעתי אחת הסיבות בגללן אנשים לא שואלים את עצמם על החלומות שלהם היא שהתשובות כוללת סיכון וחוסר ודאות. חלום יכול למשל לדרוש מאיתנו שינויים גדולים, יש בו פחד מהלא נודע, פחד מכישלון. איך היית ממליץ להתגבר על הפחד הזה?
סיכון יש בכל דבר - גם אני מאוד חשוף בפעילות שלי לציניות וללעג. אני באופן אישי מאמין שעדיף לחיות עם תחושת כישלון (אני לא כל כך אוהב את המילה הזו) כמו ״ניסיתי, נסעתי לברודוואי, לא הצלחתי…״ מאשר עם תחושת ההחמצה שתלווה אותנו ובגיל 80 נאמר ״אחחח חבל שלא…״. אני מאמין בלהיות נאמן ללב שלנו ולעצמינו, כל עוד זה לא פוגע באנשים אחרים. למה לא לנסות? יכול להיות שננסה ונחזור אחרי שנה - אבל נחווה חוויה ונלמד מזה.
הסיפורים על מי שניסה והצליח יפים, אבל מה עם מי שלא מעיז , שמשותק מהפחד? איך גורמים לו להבין ש״השד הוא לא כל כך נורא״?
צעדים קטנים, במקום ברודוואי, תתחילי מפיתוח קול ולשיר במקהלה השכונתית. מדובר בצעדים קטנים כמו אצל תינוק - הוא לא ישר רץ אלא זוחל, הולך ונופל. אנחנו יכולים לעשות חזרות גנרליות ולראות שאנחנו חיים איתם בנוחות ובשלום. לפעמים ההתנסות הקטנה גם עוזרת לנו לשחרר, להבין שזה לא באמת מתאים לנו.
פעם פגשתי פסיכיאטרית שיש לה חלום במשך 30 שנה ללמוד פיסול. תנסי, אולי זה בכלל לא בשבילך בסוף? אבל 30, שנה לקום כל בוקר ולהגיד ״וואי אני רוצה ללמוד פיסול״…זה מתכון בטוח לשיגעון.
איך מורידים את עניין הכסף מהשולחן? אנשים לא רוצים לעזוב משכורת יציבה, הם לא יודעים אם אפשר להרוויח כסף באמצעות החלום שלהם.
משכורת יציבה אמרת? זה בולשיט. אני עובד בין השאר בעיתון ״ישראל היום״, אני שכיר שם. אני מקבל משכורת מאוד יפה, יש לי שם מעמד. מחר בבוקר העורך יכול להחליט שהוא סוגר את העיתון. הוא גם יכול להגיד ״יובל טוב אבל הוא גם יקר כי הוא ותיק. אני אביא עיתונאי מתחיל בחצי מהמחיר״. הוא יכול לפטר אותי מהיום למחר. עבודת שכיר היא אשליה של יציבות, היא שקר פסיכולוגי.
לגבי לעזוב הכל ולקום - אני מאמין ב״מודל הכיריים״ - כמו שבכיריים יש להבה קטנה ולהבה גדולה ולפעמים מעבירים סיר מלהבה ללהבה, אותו הדבר לגבי עבודה. אני לא אומר מחר לקום ולעזוב ללא חלופה אבל בונים בהדרגה את המעבר. אם הלהבה הגדולה שלך היא השכירות, תנמיך אותה לשליש להבה, ואת הלהבה הקטנה, החלום - תגביר לאט לאט. אפשר לגנג׳ל בינהם - חצי משרה שכירה כדי לכסות שכר דירה והוצאות וחצי משרה בחלום.
ולגבי הכסף - כן. צריך כסף, אבל לא צריך מיליונים, זו תפיסה מוטעית שיש להרבה אנשים. עם כמה אלפי שקלים שניתן להשיג בקלות מהבנק אפשר להתחיל.
לגבי ״לצעוק את החלומות שלנו״- שמעתי לא פעם דברים כמו ״אם אצעק את החלום שלי - אנשים יכולים לגנוב לי את הרעיון או לרדת עלי, זה גם גורם לי לאשליית בטחון כאילו החלום כבר קרה ומוריד לי את המוטיבציה לעשייה״. מה אתה עונה על תגובות כאלו?
יש אפילו בטד הרצאה על ״לא לצעוק את החלומות שלך״. זו גישה, אני לא מאמין בה. בפייסבוק אתה מוקף במאות אנשים ובמאות אלפי אנשים, תלוי בכמה מה שאתה כותב הופך להיות ויראלי.
ואנשים עוזרים. אני גיליתי שטוב ליבו של האדם אכן קיים, רב האנשים רוצים ושמחים לעזור. אנשים גם לא גונבים רעיונות, אם כבר, הם גונבים הצלחה. אם אני אגיד לך שיש לי פטנט לסמרטוט רצפה שמפיץ ריח במקום סמרטוט ניקוי, ונגיד שאת חושבת זה גאוני, מה עכשיו תלכי ותשקיעי כסף ותעשי את זה? יש לי רעיונות שהסתובבתי איתם שנים וסיפרתי אותם לאנשים ואף אחד לא עשה אותם. מתי אנשים מתחילים להעתיק? ברגע שהרעיונות בחוץ ורואים שהם הצלחה. מעתיקים הצלחות ולא רעיונות.
למי שחושש, אפשר להתחיל במעגלים קטנים, ללחוש לחברים הקרובים. סטטיסטית, תדבר עם מאה אנשים על משהו, 10 אנשים יעזור לך כך או אחרת. כך אתה מקבל את הביטחון. גם בפייסבוק, מי ששם את עצמו חשוף מקבל הרבה לייקים ושיתופים, עשרות אלפי אנשים שעוקבים. אני מאמין בלהתחיל בקטן, זה בסדר גמור. אין תחליף לדרך ולעבודה קשה - אנשים צריכים להבין את זה.
יש דרך התנסחות שמגייסת אנשים לעזור? איך זוכים ביותר שיתוף של החלום שלנו?
רגש. לדבר ולכתוב מהלב, להיות אמיתי ואותנטי. להיות אמיתי, ממוקד, רהוט ולהסביר מה אתה רוצה. כבר כתבת? נחשפת? לך עם זה עד הסוף - תהיה ספיציפי כדי שיוכלו לעזור לך. אל סתם תגיד מה הבעיה, אלא תסביר איך אנשים יכולים לעזור לך.
האם שמת לב למה מאפיין אנשים שמגשימים את המטרות לעומת אלו שכותבים אך לא מגשימים?
שמתי לב שברגע שמישהו פעם אחת עשה והשיג משהו אז נבנה אצלו בטחון והוא יכול לעשות עוד דבר ועוד דבר. אני מרגיש שכל מה שאני רוצה לעשות בחיים אני יכול להשיג. זה לא יקרה מחר, אולי זה יקח עשר שנים אבל אני יכול.
ובכל זאת, רב המטרות שאנו מציבים לעצמינו בתחילת השנה נזנחות. היית אומר שיש טעויות אסטרטגיות נפוצות שמונעות מאנשים להגשים את השאיפות שלהם?
אם יש סעיף שעובר משנה לשנה ולא קורה, צריך לשאול: האם זה באמת מעניין אותי? או שזה משהו שאמא רוצה? האם באמת פיניתי זמן ומשאבים? אולי אין לי את הכלים? אולי אני צריך פסיכולוג או מאמן? אני מאוד מאמין בללכת למי שיכול לעזור לך. ועוד דבר זה ללמוד לשחרר - יש דברים שאנחנו צריכים ללמוד לשחרר מהם.
הטעות היא שאנשים לא עוצרים לחשוב מה הם באמת רוצים לעשות.
ומה בנוגע לימים האלו שאין מצב רוח, אין מוטיבציה, אתה עצוב ומדוכא - מה עושים? האם כדאי לעצור ולחפש מאיפה המצב רוח נובע או להמשיך עם העשייה, שמביאה לנו אדרנלין ומוטיבציה?
שאלה מצויינת. אני חושב שהעשייה, במקרה שלי לפחות, שומרת עלי מאוד מלשקוע בעצבות. כמו כל בן אדם, לפעמים אתה לא מרוצה ממערכת יחסים, מהמשקל ומהילדים, אבל בגלל שאני כל כך עסוק בעשייה, כל הדברים האלו הופכים להיות זוטות. אין לי זמן ביומיום להתעצבן על דברים קטנים, אני עסוק בחלומות גדולים. כשיש לך רשימה שמלווה אותך, כשאתה עסוק בהגשמה שלך, זה מגן עליך.
זה מיתוס חשוב שאתה מנפץ לגבי הגשמת יעדים. אנשים אומרים, אין לי מוטיבציה, אין לי אנרגיה, אני לא מרגיש מספיק טוב כדי להגשים את החלומות שלי. ואתה אומר- אנחנו לא צריכים לחכות- הגשמת מטרות היא כלי שיכול להרים אותנו. אנחנו לא צריכים לחכות ליום שבו נתעורר עם מלא כוחות.
אצלי, מתוך העשייה, נולדים יותר ויותר רעיונות. איך אני יודעת מאיפה להתחיל?
הרעיון הוא להסתכל ולבחור כמה, אי אפשר להגשים מאה בו זמנית. זה בסדר לרצות הרבה אבל צריך להבין שלא את הכל נספיק, אבל כן כל פעם שניים שלושה.
אחת מדרכי היישום שאתה מציע היא ארוחת רשימות. הייתי שמחה לארגן אירוע כזה - איך היית ממליץ לארגן את זה?
ארוחת רשימות - להזמין עשרה אנשים, חברים או משפחה, אנשים חיוביים, לא ציניים. לאכול בכיף, לעשות סיבוב היכרות ואז לקחת דף ועט, לשים שיר יפה, לרשום רשימה כמה דקות. אחר כך כל אחד משתף בחלומות שלו וברשימה שלו. שואלים מי פה בשולחן יכול לעזור? אנשים עוזרים אחד לשני להגשים חלומות. שווה להקים נבחרת חלומות, אנשים שנפגשים איתם אחת לתקופה, יושבים ומדברים איתם על החלומות ועוזרים אחד לשני. לכל אחד מאיתנו יש איזה קשר שיכול לעזור למישהו אחר. בעיקר בישראל, החיבור לכל אחד הוא ארבעה צעדים.
רוצים להצטרף לארוחת רשימות שאני מארגנת בהשראת יובל? כתבו לי מייל חוזר.
יובל, תודה רבה! ממש עזרת. אנחנו נפרסם רשימות בקבוצת הפייסבוק ונצעק את החלומות שלנו. אני אפרסם את שלי, ואני קוראת לכולם לפרסם את הרשימות ולהתחיל לצעוק את החלומות שלהם.
אל תתנו לזה לעבור, תתחילו לפעול!
שלכם,
יהודית
אהבתם את יובל?
נכנסה בכם רוח הגשמת החלומות? קראו עוד!
Comments