יובל שרף: אני אמא. על כמה שזה מדהים וזה נורא.

עודכן ב: מרץ 30



אם במאה ה-21. קווים ליום סטנדרטי:

השמש עוד לא התעוררה, אבל כבר קופצים עליך שלושה ילדים.

"אמא! אמא… אממממאאאא".

את פותחת עיניים, הזמן מתפצל לשלוש נשים שונות שהן את, והרבה דברים מתחילים לקרות במקביל;

את מכינה לעצמך קפה, אבל הוא נשאר מלא וקר על השיש. את חותכת ירקות לסנדוויץ׳ ומקיימת משא ומתן שלא יבייש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני עם המתבגרת. את מנסה להחליט - מה ללבוש? והקטנה תוך כדי מוציאה את כל הבגדים מהארון. את צועקת לכולם ״נו מהר״, ואז כועסת על עצמך ״למה אני מזרזת אותם ככה?״.

הם מבקשים שוקו. הם שופכים את השוקו. בעצם קורנפלקס. אבל לא עם כפית!!!

מתישהו הרבה אחרי כל זה, את נזכרת שאת אוהבת אותם הכי בעולם.


תקציר השיחה עם יובל שרף בפודקאסט "חושבים טוב" - להאזנה לפרק 89 >> לחצו כאן


הזמנתי את יובל שרף, יוזמת הפרויקט "גרופהאג" ושחקנית מוערכת, כדי לדבר על הסיפור האישי שלה מול תפקידי חיינו הבלתי מתפשרים; נשים מוצלחות, קרייריסטיות, אמהות למופת, בנות זוג לתפארת - ואיך כל זה יכול להתנקז ל-24 שעות ביממה (ושעתיים שינה, אם ירצה הבורא). דיברנו על המחיר שזה גובה מנשים; על הסיפור האישי והמרגש של יובל, מה קרה לה כשלא עמדה "בציפיות" שהיו לה בזמן ההריון. מה זה דיכאון בהריון? ואיך קבלה וחמלה הייתה הדרך החוצה ממנו?

לא לנשים בלבד.


אני רוצה לדבר על תפקידי החיים הבלתי מתפשרים שלנו. מצד אחד, קריירה, מימוש עצמי ולעשות דברים גדולים בעולם. מצד שני, הורות, שהיא דבר ענק שיש בחיים שלנו. האם אפשר למצוא את האיזון בתוך הדבר הזה? או שזו פיקציה שמוכרים לנו?

"אלה שאלות שאני מניחה שכל אישה דנה בהן עם עצמה כל יום. אתמול ראיתי סרט שישר הזכיר לי את זה, My Octopus Teacher (מורתי התמנונית), מספר על אדם שמוצא תמנונה והוא עוקב אחריה במשך כמעט שנה. מסתבר שתמנון היא חיה סופר אינטליגנטית ורגשית שמאוד דומה לנו. התמנונות כל חייהן שורדות על מנת להביא צאצאים, וברגע שהן נכנסות להריון הן נכנסות למערה שלהן ומפסיקות לאכול. בעצם מתחילות לגסוס. היא מתכננת את רגע הטלת הביצים לרגע המוות. וזה היה כל כך מטורף הדבר הזה, מה זה להיות נקבה. כלל הנקבות בטבע, ואנחנו חלק מהן.

תודה לאל זה לא הסיפור של בני האדם, אבל היה משהו כל כך עוצמתי בזה שהיא מטילה את צאצאיה והולכת למותה אחרי מסע שלם שהיא נלחמת על חייה במים. זה פשוט ריגש אותי".


ברגע שהצאצאים נולדים היא מתה.

"התמנונה יולדת ומתה. חשבתי על זה כל הנסיעה בדרך לפה, ההקרבה העצומה שאנחנו כנשים או כנקבות מקריבות את גופנו, נפשנו, את כל המהות שלנו. אנחנו עוברות משהו שזר לא יבין. אנחנו ביצירה מתמדת. להיות בהריון וללדת. נגיד, עכשיו הייתי מסכימה ללדת שוב".


באמת?

"כן. לא הייתי רוצה להיות בהריון, אבל הלידות היו רגעי השיא של החיים שלי.

בילד הראשון אנחנו נפרדות מהאני העצמאי שלנו בעולם, זה סוג של מוות מסוים והתחלה של חיים חדשים. אנחנו הופכות לאמהות. בילד השני אנחנו נפרדות מזה שאנחנו אמהות לילד אחד ויש לנו את עצמנו. זו כל פעם התחלה. זה רגע מאוד עוצמתי, את קרובה באמת למוות ולחיים באותו רגע. והדבר המדהים זה שהגוף שלנו שוכח. זאת אומרת, את יכולה להרגיש את הכאב הזה עכשיו?".


אני זוכרת שחשבתי שאני רוצה למות, אגב תמנונה. זה היה כאב שלא פגשתי בו מימיי והוא פשוט היה אינסופי, 17 שעות בחדר לידה. אבל אני לא זוכרת את התחושה באמת..

אני רוצה לחזור איתך רגע לנקודה הזאת של לפני. לפני שנכנסת להריון, איך נראו חייך?

"הייתי שחקנית ואני עדיין שחקנית. עבדתי בתיאטרון בית ליסין 7 שנים. עשיתי סרטים וסדרות, יצאתי והייתי בן אדם חופשי בעולם.

ואז נכנסתי להריון בדיוק כשההצגה שהשתתפתי בה בתיאטרון ירדה. זה היה אחרי 7 שנים שעשיתי 3 הצגות במקביל והופעתי כל ערב כמעט, 20 ערבים בחודש. אז דווקא בהריון הראשון עם נורי, אני תמיד אומרת שהיה לי מזל, שזה גם מעוות לחשוב. תוך כדי צילמתי את העונה השלישית של "ניו יורק" ועוד סרט שנקרא "ירח בבית 12" שהיה מכונן בחיים שלי כי על הסט שלו גיליתי שאני בהריון״.


על הסט?

"כן. קיבלתי את התוצאות של בדיקת הבטא, תוך כדי צילומי לילה שאני צריכה להיות כזה דורמנית במועדון לילה ולעשן מלא סיגריות ובא לי להקיא.

בחודש חמישי סיימתי את הכל ולגמרי הייתי בחוויה של 'יש לי סדרה שעוד מעט תעלה. יש לי סרט שעוד מעט יעלה. עם התיאטרון אני בהפסקה' וזה היה לי נעים. התמסרתי לגמרי להריון".


ארבעה חודשים לפני הלידה בעצם לא עבדת, והיית ממש בסדר עם זה.

"הייתי ממש בסדר. במקצוע שלי יש מין קיצון, או שאין לי חיים או שיש לי יותר מדי חיים. תקופות של צילומים הם איכשהו תמיד באות ביחד. פתאום שניים, שלושה פרויקטים במקביל, והאמת שמספיק אפילו אחד בשביל שלא יהיו לך חיים. ואז יש כמה חודשים שאין בכלל עבודה. הרגשתי עם זה בסדר גמור כי גם ידעתי שיש לי את הדברים באופק.

אחרי שילדתי השינוי הראשון התחיל כי לא הבנתי איך אני אחזור לתיאטרון. אלה היו החיים שלי. 7 שנים כל ערב זה מה שעשיתי, ופתאום הרגשתי שבא לי להיות עם נורי ולהרדים אותו. האימהות גרמה לי להבין שאולי זה לא רק מה שאני רוצה לעשות.

כשנורי היה בן שנה יזמתי את הפרויקט הראשון שלי יחד עם קרן מור, ביחד עשינו הצגה שקנינו את הזכויות שלה, של מייק ברטלט שנקראת "Relocation Constructions" שזה גם צירים.

ההצגה דיברה על העובד הקטן מול התאגיד. סיפור על שתי נשים שהופכות להיות מראה אחת של השנייה. מעסיקה ועובדת שלאט לאט המעסיקה משתלטת על חיי העובדת; על הזוגיות, חיי המין, מה היא כן יכולה ומה היא לא יכולה, בשלב מסוים העובדת נכנסת להריון ומכריחים אותה להפיל את הילד בשביל העבודה. זו הייתה הצגה מאוד קשה.

וכל הזמן היו בי את השאלות האלה. איפה הקריירה? איפה האמהות? איפה אני? המשולש הזה. אני זוכרת שחברה שלי נכנסה להריון ואמרה לי שהיא מרגישה באבל. היא שמחה על ההיריון אבל היא מתאבלת על מי שהיא הייתה. החיים והמוות האלה. היא מבינה שהיא לא תהיה אותו בן אדם עכשיו. אנחנו נפרדים ממי שהיינו, מהנעורים שלנו, מזה שאין לנו אחריות על שום דבר חוץ מעצמנו. פתאום אנחנו נפרדים מהמקום הזה ומבינים שנקבל עכשיו אני אחר, שהוא לא טוב יותר או רע יותר, הוא פשוט אחר. הוא לא מה שהיית. בגלל זה מאוד התחברתי לתהליך האבל הזה״.


זו עדיין ממש טראומה. לא חלילה מסוג של פיגוע או אסון טבע, אלא יש משהו בשינוי של הזהות שלי. אני חושבת שבתקופת הקורונה למשל הרבה חווים את זה מהמקום של שינוי זהות. היו לי את החיים שלי עד עכשיו ופתאום אין לי את החיים האלה וזה נורא, נורא קשה. אפילו אם הגרסה החדשה היא לאו דווקא רעה.

"נכון, היא מאתגרת. היא שונה. היא פתאום גורמת לך לחשוב אחרת, לעשות דברים שלא עשית. כמו תינוק. כשהוא נולד הוא אוכל כל 3-4 שעות ופתאום מעדכן גרסה, כל קפיצות הגדילה האלה. וזה קורה בשעתיים. אנחנו כולנו בעדכון גרסה ויש לנו כאבי גדילה".


לפני שנשים נכנסות להריון יש איזו תפיסה של אפשר הכל. נכון? אנחנו במאה ה-21. אפשר גם להיות אמא, גם אשת קריירה, ואז את מגיעה להריון השני ומה קורה לך?

"מאוד שמחתי שנכנסתי להריון השני. דווקא בראשון זה טלטל אותי. בהיריון השני בהתחלה שמחתי וניסיתי להזכיר לעצמי שבחרתי את זה. רציתי להיכנס להריון ושמחתי מזה.

היה לי איזה מפגש עם מתקשר בתחילת ההיריון ביום ההולדת שלי, קיבלתי במתנה. הוא לא ידע שאני בהריון והוא אמר לי, 'זו שנת הייעוד שלך'. ואז אמרתי לו שאני בהריון. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה למישהו. אני לא מכירה את הבן אדם, והוא הזדעזע מזה. שם התחיל השינוי אצלי. אני פשוט זוכרת את זה כרגע מאוד טראומתי שגרם לי להטיל ספק בדבר הזה. להרגיש שהוא פוגע לי בקריירה. אני אמורה להיות בעצם במקום אחר עכשיו. אני בהריון ושנת הייעוד שלי היא בעצם להיות כלי קיבולת כאישה בהריון.

הרגשתי שאני במלחמה על מה זה להיות אישה בעולם. שאנחנו לא מרוויחות ומתקדמות מספיק. בכלל, קראתי על זה לאחרונה, מחקרים מראים שאישה מפסיקה להרוויח כמו שהיא אמורה להרוויח ברגע שהיא הופכת לאמא ולא משנה אם היא למדה או הייתה באותו תפקיד של גבר - ונשים שכן מתקדמות, הסביבה מבקרת אותן, 'למה יש לך מטפלת? למה את לא עם הילדים שלך?'.

לאן שלא תלכי, את מותקפת. לאט לאט הרגשתי שבמקצוע שלי הריון מגדיר אותי. המין שלי מגדיר אותי. כולם מתקדמים ואני נמשכת אחורה. במקביל קרתה לי תופעה פיזית שנקראת סימפיזיוליזיס, כאבים מאוד חמורים בעצמות ובאגן, ויש לי גם בעיות גב חמורות. במשך חודש בקושי יכולתי ללכת ופשוט איבדתי את האושר לאט".


מה הרגשת?

"הרגשתי שהדבר היחידי שגרם לי אושר זה נורי. שאני לא מצליחה לתת לו, מבינה? שחוץ ממנו, שום דבר. הרגשתי פשוט עצב ובדידות, כעס והמון אשמה גם מול התינוק בבטן שלי שעוד לא קיים. תמיד השיחות האלה מעוררות בי רגשות מאוד קשים, ולא הכרתי אף פעם את הרגשות האלה".


מאיזו פנטזיה של 'אני בהריון, אני שמחה שאני בהריון, הולך להיות לי עוד ילד', את רוצה להרגיש את התחושה הזאת, זה עובר ל'למה עשיתי את זה?' חרטה, אשמה, בושה.

"כל הזמן אמרתי טוב, אז יש לי בת. הסבל הזה הוא בשביל הבת. אין לי אחיות ותמיד רציתי בת ואז גיליתי שזה בן. לא הצלחתי. היום אני מודה לאל שזה בן, שיהיה בריא והוא אהבת חיי. אבל באותו רגע אני פשוט לא ראיתי שום דבר שיכול... לא הצלחתי לצאת מזה. ואז גם נהייתי שחקנית פחות טובה באודישנים שעשיתי, ובת זוג פחות טובה ואמא פחות טובה ובעיקר לעצמי, פחות טובה".


את יודעת, יש כל מיני סימנים שמעידים על דיכאון. יש עייפות, אובדן מוטיבציה, פתאום דברים שהיו לי מאוד כיפיים בכלל לא מעניינים אותי ולא אכפת לי. אני מבקרת את עצמי ומרגישה אשמה, בושה ואני לא ישנה טוב. אין לי תאבון, והשינויים בהופעה - פתאום נראים לא טוב. יש משהו מאוד גדול, מן איזה ענן שחור.

"כל התשובות נכונות. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין. הרציונל שלנו, המוח לא יכול להבין שזה לא עובד ככה. זו לא בחירה, יש פה שינויים כימיים. אבל כשאת בהריון זה כביכול ההורמונים, נכון? יש חוסר מודעות כי מסתבר שאחת מכל 10 נשים חוות את זה, זה נתון מטורף. אבל אומרים לנו, 'די את בהריון שחררי. את קצת מרגישה שמנה, אין לך מצב רוח, את עצבנית ובוכה? את בהריון'".


אז מתי את מבינה שזה מעבר? מתי את עוברת שלב?

"כשהמחשבות מתחילות להיות דרמטיות. אני קולטת שאני כבר חושבת על דברים נוראיים שהם לא אני. ואז החלטתי ללכת לטיפול. חזרתי לפסיכולוגית שלי".


את זוכרת מחשבה כזאת שהייתה לך? שאת אומרת, איך חשבתי דבר כזה?

"להתפלל שהמי שפיר יצאו לא טוב. לעשות ספורט בטירוף. דברים שאסור. לאכול דברים שאסור. לנסוע על אופניים. לא להיות זהירה. לפגוע".


זה כל כך קשה, אלה באמת מחשבות קשות. ואת אומרת, מה עשיתי לעצמי? למה אני מרגישה ככה?

"נכון. ותוך כדי גם אני קוראת על זה שאם האמא נמצאת במצב רגשי לא טוב זה משפיע על העובר. לנורי בהריון השמעתי מוזיקה ועשיתי מדיטציות. פה עשיתי ההפך. ואז שאלתי את עצמי, מה את עושה?".


ממש מטא-קוגניציה כזאת (מחשבה על מחשבה). למה אני מרגישה ככה? איך אני מעזה לחשוב ככה?

"בדיוק. את כל הזמן גם מבקרת את עצמך. איך אני מעזה? וכעס על הצד הגברי, שלומי המסכן. על זה שהוא גבר. הוא עבד בטירוף, התפתח, יזם ועשה דברים מדהימים ויצירתיים. ואני חשבתי, איזה כיף לו שהוא יכול. בזמן הזה אני קמלה ולא יכולה. זה מעצים את הפער הזה בין הגבר לאישה.

בשליש האחרון של ההיריון בחודש שמיני, משהו פתאום קרה. שזה מצחיק, כי בדרך כלל בחודש שמיני נשים מתחילות עם ה'כבד לי, אני רוצה שזה ייגמר, חם לי, הצרבות והכאבים למטה ולמעלה'. פתאום באמצע חודש שמיני נפתחתי. זה היה הרגע שאמרתי 'אוקיי אני בהיריון', הבנה כזאת. קיבלתי את זה בסוף של זה. כל הזמן נלחמתי וכעסתי. זה גם מאוד קשור למקצוע שלי כי אני לא תלויה בעצמי. אני תלויה במקבלי החלטות, באנשים אחרים שיחליטו אם אני מתאימה או לא מתאימה, יזמינו אותי לעוד אודישן, כל הזמן המבחן הזה.

במיוחד שאני בהיריון, הם בטח אומרים, 'טוב היא בהיריון. היא לא יכולה, היא בהריון'. גם כשעשיתי אודישנים, אני בחודש שביעי, שמיני, זו לא באמת אני. אנחנו לא באמת אנחנו בתקופה הזאת".


קודם כל תודה. את מאוד אמיצה לשתף ולדבר על זה.

בשנות ה-80 עלתה השאלה למה נשים סובלות מדיכאון יותר מגברים. הסטטיסטיקות היו בערך פי 2-3 יותר לנשים לעומת גברים. בהתחלה ההסברים היו חיצוניים יותר; לא היו לנשים זכויות. אחר כך נהיו להן זכויות, אבל אז היה הלחץ משני הכיוונים: להיות בשיא בקריירה וגם אמא טובה ואיך עושים את זה.

אבל ההסברים האלה לא הספיקו, ואז קמה סוזן נולן-הוקסמה, שהיא חוקרת ופסיכולוגית קלינית וטענה שיש משהו שנשים עושות אחרת. פנימית, פסיכולוגית, משהו שמסכן אותנו מעבר לכל הגורמים החיצוניים. היא מצאה שנשים נוטות יותר לעשות רומינציות. בשפה נורמלית אפשר לקרוא לזה חפירות. ״למה? למה אני כזאת? למה אני חושבת את זה? איך אני מעזה? משהו דפוק בי. מאיפה זה קרה לי?״

אנחנו נוטות לחפור לעצמנו עם המון אשמה בניסיון להגיע לתובנה. כאילו שאם אחפור את עצמי מספיק אגיע לתשובה. מסתבר שהנטייה הזאת מנבאת דיכאון. כשאנחנו בדיכאון אנחנו עושים את זה מלא. גם גברים שוקעים ברומינציות, אבל סטטיסטית, נשים עושות את זה הרבה, הרבה, הרבה יותר מגברים.

זה היה חלק מהחוויה שלך? שאת כל הזמן כזה חופרת את עצמך פנימה?

״ברור. אנחנו גם חיים בעולם של אינסטגרם שאנחנו חוות את החיים שלנו דרך חיים של אחרים. יש שיר של מאיר אריאל "אדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו - לא צועק". באינסטגרם יש זעקה של, 'הנה החיים המושלמים שלי'. ואת לוקחת חלק בדבר הזה, את מזינה אותו וניזונה ממנו ועדיין אוכלת את הלוקש".


הרגשת שהיציאה מזה הייתה גם להפסיק לחפור לעצמך? להפסיק לשאול "למה אני" ולהלקות את עצמך או לנסות למצוא איזה תשובות מאוד עמוקות?

"שמעי, לא שאלתי 'למה זה קרה דווקא לי ולא למישהו אחר'. אני גם חושבת שהבחירה שלי לחשוף את זה גרמה להקלה. האהבה שקיבלתי עזרה לי. תגובות תודה שקיבלתי. הרבה גברים דברו איתי בפרטי. התיבה שלי התפוצצה. הרבה גברים שאמרו לי תודה שאמרת את זה כי הם לא הבינו את הנשים שלהם ואמרו לה שהיא מקטרת או מתקרבנת.

מצד אחד, את אומרת 'מדהים שזה השפיע על כל כך הרבה אנשים אבל זה גם הכי עזר לי בעולם. את מבינה? גם אני הייתי צריכה את האהבה הזאת בחזרה".


לצאת מהסוד הזה.

"קיבלתי אותה דרך איזשהי אמת. הנקודה של השינוי האמיתי הייתה שהלכתי לאודישן שמאוד רציתי. אמרו שמצלמים במרץ. אני ידעתי שאני יולדת בפברואר. ואמרתי אוקיי, זה מחכה לי. אלוהים חיכה לי עם התפקיד הזה וזה הפיצוי שאני אקבל ומגיע לי.

באתי לשם והייתי צריכה לשחק סצנה מאוד סקסית ואינטימית. ואז שאלו אותי איך זה יסתדר כי אני עוד שניה צריכה ללדת. ועניתי 'אל תדאגו, אני מתחילה דיאטה מעכשיו. זה ילד שני, אני לא רואה את זה ממטר. כבר ילדתי. אני יודעת מה זה. אני מסדרת, מביאה מטפלת עוד לפני שהוא נולד. אל תדאגו, אני אהיה שם שבועיים אחרי הלידה מוכנה לצילומים האלה'.

באמת, מה שלא צריך לעשות, אני עושה. אני לא מניקה, אני לא אעשה כלום. עשיתי את האודישן והייתי צריכה להיות נורא סקסית ואינטימית ולא הצלחתי. אני לא בגוף שלי. אני חודש לפני לידה, ברמה שהיה לי קשה לשבת, לא יכולתי להתכופף ולהתקרב פיזית לשחקן שאיתי. באמת״.


איזו סיטואציה הזויה.

"פתאום הרגשתי בלאק. רצה לי בראש מחשבה 'מה קורה פה? איך אעשה את זה?' פתאום הכל עלה לי, וגם דפקתי את האודישן כי איבדתי ריכוז. גם יש לך קצרים במוח לקראת לידה".


כל ההריון.

"בדיוק. אחרי שיצאתי משם שאלתי את עצמי - מה עשית עכשיו? כמה אלימה היית לעצמך ולתינוק שלך, מאיפה את יודעת מה תרגישי? עם נורי שבעה חודשים לא עניינה אותי עבודה, רציתי להיות איתו. ולמה אני עכשיו מחליטה? בגלל התפקיד הזה? אומרת להם רק קחו אותי. אני לא אניק את הילד שלי בשביל זה? אני מתחילה דיאטה מעכשיו? פתאום הכל עלה לי. ואמרתי לא, אני בהריון עכשיו, נשאר לי חודש ואני הולכת להיות בזה".


אני הולכת להיות בהריון.

"זה לא מה שמחכה לי. מחכה לי הילד שלי. זו היתה ממש כמו הארה. משם היה ההיפוך. והיה לי חודש מדהים".


השתחררת.

"התנקיתי".


את אומרת משהו כל כך יפה. את מדברת על קבלה. כמה הסבל שלנו בחיים הוא הרבה פעמים מהמאבק של 'אני נמצאת במצב מסוים ואני רוצה להיות במקום אחר'. במקום שבו אני יכולה לעשות את התפקיד הזה, שאני יכולה להבטיח שאני באמת מתייצבת בעוד חודש. אני לא רוצה להיות עכשיו בסיטואציה הזאת. וזה הסבל, נכון? לא סבל של כבד לי, אני לא יכולה להתכופף, אלא באמת אני לא רוצה את זה.

זו באמת עבודה של well being. רווחה זה לא לקבל את כל מה שרציתי בחיים, נכון? מי מקבל את זה? קורים דברים שלא בחרנו אותם ואנחנו אולי גם לא יכולים להגיד בדיעבד "זה טוב שזה קרה, אני שמחה שהייתי בדיכאון".

"אני לא יכולה להגיד שאני שמחה, אבל אני יכולה להגיד שזה שינה אותי. כמו לעבור דבר חיובי מאוד גדול או שלילי מאוד גדול בחיים והוא הכניס עוד רובד לחיים ולנשמה שלך".


אולי שמעת את המושג של צמיחה פוסט טראומטית. לרוב מדברים על הפרעה פוסט טראומטית, אנשים שקורסים. אבל מסתבר שדווקא ברוב המקרים מה שקורה זו צמיחה פוסט טראומטית. יש את האנשים שנופלים, יש את אלה שמתייצבים ויש את האחוז הגדול שדווקא צומחים.

צמיחה פוסט טראומטית לא אומרת שאני שמחה ממה שקרה. אבל זאת ההרכבה מחדש. יש מטאפורה יפה של מראה שנשברה ואני מנסה להרכיב אותה מחדש. אז היא תצא מראה ממש דוחה, נכון? עם מלא סדקים ואני לא אוכל לראות שום דבר בצורה ישרה. אבל אם אני לוקחת את השברים ובונה מזה, לא יודעת מה, אגרטל או מוזאיקה - אז יש לי משהו חדש. זו הצמיחה הפוסט טראומטית, משהו משתנה ביחסים שלי, בתפיסה שלי את עצמי, בראיית עולם שלי, בתוכניות שלי, באיך אני מנהלת את החיים שלי.

"זו גם עשייה. בעצם את יודעת, השינוי הזה גם עשייה. הבנייה מחדש".


מה היית רוצה להגיד ליובל של ההריון השני?

"תהיי פחות קשה עם עצמך. תקבלי ותאהבי את עצמך, תשמחי על עצמך. הדבר הכי חזק היה שאיבדתי אמונה. אני תמיד עובדת על לסמוך על עצמי. גם כשלא הייתה לי עבודה כשחקנית יותר מחצי שנה - אמרתי יהיה בסדר. תמיד הייתה לי את האמונה הפנימית שאסתדר. ובתקופה הזאת איבדתי אותה, לאבד אמונה זה דבר הכי קשה מבחינתי. אז הייתי אומרת לעצמי להאמין".


יש סיפור שמשתמשים בו הרבה בטיפול: משל על אדם שעומד בקצה תהום, בצד השני עומדת מפלצת ויש חבל ביניהם. המפלצת מנסה למשוך אותו והוא מושך חזרה כדי לא ליפול לתהום ושלא תאכל אותו. אז את מושכת, את מתאמצת ומזיעה. את במאבק. והמפלצת הזאת חזקה, את לא יכולה למשוך יותר חזק ממנה.

הרעיון של קבלה מציע - "תעזבי את החבל".

עכשיו, המפלצת עדיין שם בצד השני של התהום עושה פרצופים וקולות, אבל את חופשיה. הידיים שלך חופשיות לחיים שלך, לפעול. זה מאוד מזכיר לי את מה שאת מספרת. היית במאבק עם המציאות, לא רצית את זה ככה ונאבקת בזה. ״אתם לא תגדירו אותי שאני בהריון, אני לא אגדיר את עצמי שאני בהריון״.

ואז עברת לקבלה. קבלה היא לא כניעה או החלטה להיות פאסיבית ולחכות למושיע, אלא קבלה אקטיבית; זה המצב. ככה זה. לא בחרתי את זה, לא קיוויתי לזה, לא חלמתי על זה. אבל זה מה שזה. ומתוך זה נולד השינוי - אז מה מתאים? מה אפשר? הזדמנות ליצור משהו חדש.

"נכון. אני גם מרגישה שזה הופך אותי לשחקנית יותר טובה. כי יש בי משהו פחות חרד".


הרבה פעמים אנחנו בחשש שנזיק לילדים שלנו אם לא נבלה איתם מספיק. בעניין הזה, יש מחקר די מנחם שעשו בהרווארד. חקרו המון משפחות וראו שילדים לאימהות עם קריירה בסוף, גם שואפים לקריירות. יש משהו במודלינג.

אגב, ילדות במשפחות כאלה מרגישות שוויון מגדרי אמיתי. לא רק משהו שאומרים לנו שאנחנו יכולות, אלא הנה אמא שלי עשתה את זה. אני רואה את אמא שלי מצליחה ואני גם רוצה. ואני רואה שזה אפשרי.

ושוב, זה לאו דווקא טוב או רע.

"אני גם מרגישה הרבה פעמים האמא הזאת, אבל יכולות להיות גם תקופות בלי צילומים ואז אני האמא שמוציאה את הילדים מהגן כל יום ואיתם בגינה. וזה גם מוציא המון אוויר ואנרגיה ועולים הכעסים והמרמור.

ואז אבא מגיע מהעבודה ועושים צחוקים, נכון? אבא עושה כיף ומקלח, הוא בא רענן לילד. הוא לא היה עכשיו 3 שעות בגינה ושפכו עליו ארטיק ובמבה ורבו איתו. הוא בא מהעבודה והיה לו כיף או מאתגר או לא משנה מה במשך היום. הוא נכנס הביתה לילדים שרצים אליו.

אחרי ימי עבודה כאלה אני כל כך שמחה לבוא הביתה ולראות אותם, להאכיל ולקלח, לשחק איתם. אני רק בזה. דווקא בימים שאני לא בעשייה אני בורחת לטלפון כשאני איתם ומאבדת סבלנות. העשייה גורמת לי להיות אמא יותר טובה. אולי אני נמצאת פחות זמן, אבל בזמן כשאני איתם אני רק בזה בכוונה מלאה".


זה לא רק כמה זמן, אלא מה קורה בתוך הזמן.


אני חושבת שזה באמת האיזון, שהוא קודם כל בפנים. לפני שנספור כמה שעות אני עם הילדים או בעבודה. איזון פנימי הוא להבין מה נכון לי ומתי המציאות אומרת לי 'את לא במקום הנכון'. אני חושבת שאין תשובה שנכונה לנו תמיד. עכשיו את נמצאת באיזון מסוים ועוד שנה אולי תרצי משהו אחר. דברים הם זמניים. הרגשות שלנו זמניים. מה שחווית בהריון זה זמני. המוטיבציות שלנו זמניות. ההבנה של הזמניות הזאת יכולה לעזור לנו. מחר יום חדש. אני ארצה משהו אחר וזה בסדר. יש פה הרבה שיח על חמלה.

"חמלה, זאת המילה. וואו".


זו המילה שחיפשת כל הזמן?

"הכי, הכי. חמלה".


אני חושבת שהחוזקה הכי גדולה שהבאת לשיחה הזאת היא המוכנות להיות פגיעה, זו באמת התרופה לבושה. זה שיצאת עם הסיפור על הדיכאון החוצה. כשאנחנו מסתירים את הבושה, היא רק גדלה. משהו בפשוט לדבר את זה ולהגיד, אני בן אדם! קשה לי, עברתי משבר. זה משחרר ומקרב אנשים אחרים וחושף צד אנושי.



ותודה למיכל כץ על תמלול השיחה בהתנדבות ומכל הלב


תקציר השיחה עם יובל שרף בפודקאסט "חושבים טוב" - להאזנה לפרק 89 >> לחצו כאן

176 צפיות1 תגובות

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon