איך חיים לצד המוות? על שמחה מתוך כאב

תקציר השיחה עם מרים פרץ

"אני רואה מהחלון דמויות, וצבע של מדים. והבנתי, רצתי, טרקתי את הדלת. הגפתי את התריסים. וכשהם נכנסו אז סגרתי להם את הפה עם היד שלי. כל דקה שהם לא אומרים את המשפט אלירז עוד חי. עוד דקה, עוד שתיים". 

מרים פרץ. מה לא אמרו עליה?

אישה שנוגעת בחיים, ביופי שלהם וגם בכאב ובעומק ובצער בהם.

אמא ששכלה שניים מילדיה ולצד אובדן אינסופי ממשיכה לחיות את החיים. זכיתי להסתכל לה בעיניים וללמוד במסגרת הפודקאסט ״חושבים טוב״. והנה חלקים משמעותיים מהשיחה שנוגעת בצער, בשמחה, באמונה וברצון העז לחיות:

יהודית: במסגרת ההכנה לשיחה בכיתי חצי מהזמן. לא יכולתי שלא לחשוב עליך שאת מתעסקת בזה כל הזמן.

מרים: אני חיה את זה, אני לא מתעסקת. יש הבדל בין להתעסק במשהו לבין לחיות. זה חלק ממני. זה לא רגע אחד, לא אירוע שזהו עברנו. הרגע הזה של המדים, הפחד הזה. מאז נפילת הבן הראשון אוריאל הפחד הזה ליווה אותי והנה הוא התממש. מה עושים מדים אצלי בערב פסח?

הם לא היו צריכים לדבר. אני כבר יודעת מי הם אנשי הבשורה הרעה האלה. סגרתי להם את הפה כי הם תמיד באים ואומרים משפט אחד "הבן שלך נפל היום בקרב בעזה". לא רוצה. לא רוצה. אני זוכרת את הצעקה "תשאירו לי אותו עוד דקה, עוד שתיים". סגרתי להם את הפה. אני חושבת שזה היה שעה. כל פעם שהם רצו לדבר, השתקתי אותם. כי אני יודעת שברגע שיגידו, זהו, אין לי לאן לברוח. לא הרשיתי להם להודיע לי את ההודעה בתוך הבית.

יצאתם החוצה?

כן. זה היה יום יפה. יש כאלה שמתים בימים קודרים, אלירז נפל ביום שהשמש מאירה. אפריל, פריחה. אנטיתזה של ההודעה. 

בלתי נסבל.

לגמרי. אני מוציאה אותם החוצה ואומרת להם "אני רוצה שתודיעו למישהו" ומביטה לשמיים. אני אדם מאמין. אמרתי "תודיעו לו", לאלוהים. תודיעו לו שהבן שלו אלירז נפל. 

ואיך אומרים בספרדית? נאדה. שום דבר לא קרה. השמש האירה, השמיים כחולים. איפה ההודעה? מה קרה לעולם? אנחנו מצפים ברגע כזה שהעולם יעצר, והפלא ופלא הוא ממשיך.

זה היה רגע קשה. מודיעים לי על נפילת הילד והעולם כמנהגו נוהג. אני לא אוכל להחזיר את אלירז. אין אפשרות להחזיר את המתים. אבל אני כאן. הרגשתי שאלוהים נלחם בי. אתה אל גדול נורא, שולט בכל העולם, מה אתה רוצה ממני? אני אמא. ואמא תובעת את הילד שלה. 

קשה לי להבין אנשים שקוברים ילד וישר אומרים "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". סליחה, אני לא מלאך. אני אמא ואני לא מברכת אותך עכשיו. אני תובעת את הילד שלי ממך. אבל אני מבינה שאני לא יכולה להחזיר אותו. אז ביקשתי ממנו באותו רגע - תן לי כוח להתמודד ושלא תעז לגעת לי במה שנותר.

אני מאיימת יום יום על אלוהים. אני עומדת ליד המזוזה כל בוקר ומניחה עליה את הידיים כמו אמא שלי במרוקו. אמא שלי שלא ידעה קרוא וכתוב, לא ידעה להתפלל, היא הניחה כל בוקר ידיים על המזוזה ומעולם לא ביקשה עבורה, היא ביקשה תמיד עבורנו. אמא תמיד חושבת על הילדים שלה. כל יום אני אומרת "אל תיגע בהם בבקשה, קח אותי אבל אל תיגע בהם".

הייתה לי ילדה בכיתה ג' שחוזרת לבית הספר. אני צריכה להכין לה סנדוויץ' אבל לא היו לי כוחות. לא בא לי להכין סנדוויץ'.

שלא ידברו איתי על גבורה. הגבורה הכי גדולה זה לקום מהמיטה להכין סנדוויץ' לילדה שלי. הסנדוויץ' הזה היה משהו של חיים. אני לא אכלתי אבל יש לי אחריות כלפי הילדים שלי. 

הרגע של ההודעה אצל אוריאל היה רגע אחר. לא ידעתי, אבל הרגשתי. 

הרגשת.

אני אגיד משהו קשה. אני חושבת שאין אדם שלא מכין את עצמו באיזשהו אופן לפרידה מהיקרים לו. לא רציתי שהילדים שלי ימותו, אבל ידעתי שזה לבנון, ובלבנון מה עושים? משחקים? בלבנון נלחמים. הבן שלי אוריאל קצין שמוביל חיילים. הוא גם ידע. בהבדל ממני הוא כתב את זה 30 יום לפני מותו. תיאר את המוות שלו, איך הוא יוצא למארב ונהרג. וכך היה.

אני כאמא הרגשתי. בפגישה האחרונה שלי עם אוריאל הוא רצה לצלם אותי. ברחתי והוא אמר לי "אמא חושבת שיקרה לי משהו לכן היא לא רוצה להצטלם איתי", ואמרתי לו "לא לא, הכל בסדר". אבל אני כן מסכימה איתו, לא רציתי תמונה אחרונה. 

מה יכולתי לעשות? לסגור אותו בבית? תרמתי, התפללתי, הלכתי לרבנים. ואז מגיע אותו לילה, ב-24 בנובמבר, שזה יום ההולדת שלו, נקישה בדלת. הם לא יודעים שכבר החלטתי שהוא נהרג. בחצות שמעתי בחדשות שחיזבאללה ירה על כוחותינו והחלטתי שזה אוריאל. כשהם נקשו על הדלת פתחתי את החלון ואמרתי "זה אוריאל", למרות שאלירז היה בסיירת, "זה אוריאל" ידעתי. צרחתי צרחה ביישוב שלי כי העולם, כמו אצל אלירז, העולם ממשיך. כולם ישנים. כרגע הבן שלי נהרג, איך אתם ממשיכים לישון? אני מצפה לשינוי בעולם ולא קורה כל שינוי. 

צרחתי "אוריאל!" רציתי שהוא ישמע אותי, אולי לשנייה. תמיד דמיינתי איך אני יוצאת איתו למארב והוא אומר "אמא, את נורמלית? תלכי מכאן", ואני עונה "לא לא, אני רק באה להסתכל". אני רואה את המטענים ואני זאת שעולה עליהם, צועקת לו "אוריאל תישמר!" כמו כל אמא. 

הזעקה של אמא שאומרת לילד שלה "תישמר", זאת הזעקה שצעקתי באותו לילה. כשהם נכנסו הכנסתי להם מכות. דחפתי אותם. גם הילדים לא ישכחו את הלילה הזה, כשפתחתי את החלון וצרחתי בבית, הילדים שלי היו בחלום נהדר שקטעתי להם במו ידיי. הם קמו ואחזו בי ושאלו "אמא אמא, מה קרה?", ומה אני אומרת להם? "אוריאל". אני לא מסוגלת לומר "נהרג". 

והנה היום אני יושבת איתך ואומרת את המילה הזאת, לפני 22 שנה נאלמתי. לא יכולתי לומר את זה. עברו 22 שנה ואני יכולה לדבר עליהם ולהיזכר, כי הם צרובים.

ואני בטוחה שעדיין, כל פעם מחדש זה כואב כל כך לדבר על זה.

בשניות שאת מדברת איתי אני מסתכלת על עצמי ושואלת את עצמי בתוך הראש "את מבינה מה שאת אומרת? את עברת את זה?" כן, אפשר לעבור את זה, לשבת מולך, לבכות ולהמשיך.

עברת את זה לא פעם אחת. שני ילדים ובעל. כמה מכות בן אדם יכול לספוג? יש את הדימוי של נחום תקום, הבובה שמרביצים לה והיא נופלת וקמה. אבל גם בעולמות החוסן הנפשי, אנחנו יודעים שיש גבול; מה שלא הורג מחשל, אבל אם יש לנו כל כך הרבה דברים שלא הורגים זה כבר לא מחשל, מתישהו כבר אי אפשר לקום. איך את קמה?

את חושבת שיש גבול?

זה מה שאני שואלת אותך.

אחרי שנפל אוריאל, אמרתי - זהו. שילמתי. היום, אני לא בטוחה שיש גבול. אני יכולה עוד לעמוד בניסיונות. זה מפחיד להגיד, וזאת המציאות.

יש שני דברים דברים שאין לנו שליטה עליהם, לא שאלו אותך אם את רוצה לבוא לעולם. את באת. על כורחך נוצרת. אם הייתי יודעת שאקבור שני ילדים ובעל לא הייתי באה לעולם אבל לא שאלו אותי. כך גם המוות, אני לא מוגנת. חשבתי שאני מוגנת אחרי הבן הראשון וחשבתי שאני מוגנת אחרי שאליעזר נפטר משברון לב. היום אני יודעת שאני חשופה. אנחנו לא יודעים מה מצפה לנו. אף אחד לא יודע. ואולי זה סוד החיים.

את קמה בבוקר וחושבת על זה שחס וחלילה, זה יכול להיות היום האחרון של אחד מאהובייך?

אני קמה בבוקר ומודה על מה שיש לי היום. זאת דרך אחרת לומר את זה. אני בוחרת, זאת מילת המפתח. אני בוחרת לקום בבוקר ולא לומר שחס וחלילה יקרה משהו, אלא לומר לעצמי "יש עולם ומלואו שנותר לי". ואני רוצה להודות על זה. זאת זכות ומתנה. כל רגע שאני חיה הוא מתנה. אני לא יודעת מתי יקחו לי אותה. אני משתדלת לשמור על המתנה הזאת; לשחות וללכת לטיפול, איזה מסאז', משתדלת להנות מהרגעים. אין אושר מוחלט, אני אוספת לי רגעי אושר. 

את מרגישה שיש לך מזל בחיים?

יש לי מזל גדול. שישה ילדים. אם יש משהו שאתה לומד מאסונות זה פרופורציות. יש לי עוד ילדים, נכדים, יש אותי. אני עדיין פוקחת עיניים בבוקר. זה לא נס? דווקא רגעי משבר מולידים בנו תובנות לראיה מציאותית אחרת. והניסים? לא צריך שאלוהים יקרע את הים. הניסים קורים רגע רגע רק אם נעצור ונביט בהם. אני לא חושבת על "לא יהיה לי" אלא על מה שיש לי, ואומרת תודה.

איך אפשר שלא לחשוב על זה שיכול גם ״לא להיות״, אחרי שהחיים הוכיחו לך כל כך חזק שזה עלול לקרות?

אני חושבת שיש משהו בכל אחד מאיתנו, באווירה שבה הוא גדל, בדרך שהוא ראה את הוריו מתמודדים. הרי אני רוצה שנבין, משברים זה לא רק לקבור ילדים. 

אנחנו עוברים המון משברים בחיים. איך אמר טשרניחובסקי? האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. אני טוענת שהאדם הוא תבנית נוף גידולו. משהו בילדות שלי הכין אותי לשאלה ששאלת. אמא שלי גדלה כיתומה, אבא שלה היה שומר בית העלמין במרוקו. מוות לא היה משהו רחוק, החיים כוללים את המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. זאת תפיסה שלא דיברו איתי עליה אבל כילדה גדלתי עליה. לומר לך שאפשר לחיות לצד המוות? כן. לפחד ממנו? זה הכי טבעי בעולם.

קראתי את הספר שסמדר שיר כתבה על החיים שלך, את מספרת שם גם על הילדות שלך. אפשר להרגיש שזו הגישה שלך ממש מגיל צעיר. גדלת בבית מאוד עני, אבל מעולם הרגשת עניה. בגיל 10 ניקית את הבית של המורה שלך, היום היו מדווחים על זה לרווחה, ולא הרגשת מסכנה, לא חשבת "לה יש ולי אין". הרגשת זכות להיות בבית הזה וללמוד ממה שיש לה, לגעת בספרים ולספוג משהו לעולם שלך. אולי היה לך את זה מההתחלה?

אני חושבת שכן, ירשתי את זה בעיקר מאמא שלי, ראיתי את זה הרבה אצלה. לא גדלתי בבית של תלונות, חוסר, של ״יש לו ואין לי״. תמיד הייתה שמחה במה שיש. זה עזר לי מאוד בנפילת בניי. היה לי כוח שמובנה בי. למדתי בכל מציאות לראות טוב. 

אם הייתי נותנת טיפ - אין דבר כזה שאין טוב בעולם, גם בתוך הרע. אפילו מנפילת ילדיי. ראיתי אנשים שבאו אלינו לשבעה, שדאגו לנו. אני לא אעריך את זה? זה טוב, יש אנשים שאף אחד לא בא אליהם. חברים וחברות של אוריאל ואלירז שמלווים אותנו. תודה. זה לא ברור מאליו. לימדתי גם את הילדים שלי לחפש את נקודות האור, ואור אפשר לראות רק בחושך.

הכרת תודה נחשבת לאחד הגורמים שמבחינים בין אנשים מאושרים יותר ומאושרים פחות. זו ממש מיומנות שעושה את ההבדל. ובכל זאת, יותר קל להכיר תודה כשהחיים שלי טובים ויש לי את מה שאני צריכה ורוצה. את מכירה תודה בתוך כאב וקושי.

אני רוצה לקרוא לזה דרך ביטוי של חז"ל שאני אוהבת, עין טובה. היכולת של אדם בכל מציאות לחפש משהו טוב. אפשר ללמד ולהרגיל את עצמנו לזה. כשהייתי מנהלת בבית ספר, היה לי תלמיד בחינוך מיוחד שלא הסתדר עם אף מורה. החלטתי לאמץ לי את הילד הזה. יומיים בשבוע הוא היה אצלי בבית כי ההורים היו מאוד עסוקים. קבעתי איתו חוזה 'אתה תישאר בבית ספר, אני לא אסלק אותך', קניתי לו מחברת יפה, ואמרתי לו שהוא יכול להסתובב מתי וכמה שהוא רוצה בבית ספר אבל יש תנאי אחד, בסוף היום הוא כותב במחברת דבר אחד טוב שיש בבית ספר.

ביום הראשון הוא בא ואמר "בית הספר הזה שלך, שירותים מסריחים..." אמרתי לו "לא יהיה חוזה עד שלא תמצא". ביום השני הוא ספר את כל המרצפות השבורות. לא התייאשתי. יום אחד היה חם מאוד ואז הוא אמר לי "וואי הקולר של בית ספר, המים הקרים". רשמתי במחברת "קולר מים קרים". כך הצלחנו חודש שלם, יום יום. לחפש את הצל מתחת לעץ, את זה שהוא עמד ליפול במדרגות והיה מעקה. פעם ראשונה שהוא אמר תודה על מעקה. מעקה. מי חשב להגיד תודה על זה?

אבל המוות, הוא עושה את האנשים טובים יותר. וואי, זה משפט קשה. משפט לא נורמלי. אני צריכה מוות כדי להיות טובה יותר?

זה כל כך מרגיז.

ממש. אבל מוות עושה אותנו טובים יותר. את הרע בעולם אני יודעת ואני לא רוצה שיהיה רע לאף אחד. הרי בנקישה הזאת בדלת חתכו, גזרו, קרעו לי את הלב. קרעו לי את הילדים. דווקא הלב הזה עוד יותר התרחב לטוב.

אין לך רגעים שאת אומרת - לעזאזל עם הכרת התודה, העולם הזה חרא, אין לי כוח.

בוודאי. כל יום יש לי רגע כזה. למדתי משהו אחד, לכל ירידה יש עליה. אני מרשה לעצמי לרדת. 

איך את יוצאת משם? מה את עושה?

אתן לך דוגמה מוחשית. מכירה את זה שהבית שקט, את יושבת לך על הכורסא ובוכה על עצמך? זה כמו טראנס. פתאום הכל עולה באותו רגע. אני מרשה לעצמי להיות שם. אם לא ארשה לעצמי אז זה לא נורמלי, אני לא בן אדם. אבל אז אני עושה איזושהי פעולה. אני מדליקה את הרדיו, מוזיקה. קורה משהו במוזיקה. איך שהיא מתחילה להתנגן אין לי שליטה על זה, רגל ימין זזה, לבד. רגל שמאל מקנאה בה ומתחילה לנוע. משהו בכתפיים מתחיל לנוע. אני מרגישה כמו פרח שנפתח, ומאפשרת לאט שהמוזיקה תיכנס בי. 

אני מזמינה תור לק, מסתפרת. אני מקפידה לא להישאר רק שם ולנעול את הדלת, לעשות שינוי. אפילו לקום, שינוי קטן. זה לא אומר שהכל עבר אבל לאפשר כניסה של אור, של רוח. כמה אתה נשאר בזה? תלוי בתהליך האבל. באבל יש שלבים של כעס, של דכדוך, של הכחשה.

בכל התמודדות קיבלנו כלי. אין אדם שנולד בלי כוחות. שיאם של כוחות האדם מתגלים בשעות משבר. אנחנו אומרות לעצמנו "איך שרדתי את זה?" זה אפשרי.

את מציגה מגוון גדול בהתמודדות שלך . את אומרת "אני שמחה, מכירה תודה, מעריכה, יש לי מזל. אבל גם מותר לי ליפול ולהיות שם כמה שאני צריכה". אני מעריכה שבמצב של אבל אנשים הרבה פעמים תופסים איזו כותרת שאולי מפחיד לאבד אותה. כי אם אאבד אותה, אם אני שמחה, אז לא אכפת לי ממה שקרה? אני לא באמת אוהבת אותו?

מי יצר את הכותרות? החברה. אם היא איבדה ילד אז איך יכול להיות שהיא שמה אודם? איך היא מחייכת? אלה אמירות חברתיות. אף אחד לא יכול לשפוט את האבל של אף אדם. אתה יכול לראות אותי מחייכת אבל אתה לא רואה את נשמתי. 

אחרי אוריאל, שלוש שנים לבשתי בעיקר בגדים שחורים ולא התאפרתי. ואז התחתן הבן שלי אלירז. למדתי להכין את עצמי לשמחה. שבוע לפני כן הלכתי כל יום להר הרצל, בכיתי על הקבר של אוריאל. גם בבוקר יום החתונה הלכתי ובכיתי, השתחררתי. זאת פסיכולוגיה מרוקאית. לכי תבכי, תשתחררי, תדברי. בכיתי ובאתי לחתונה. התלבשתי, רקדתי ושמחתי עם אלירז, חזרתי הביתה והתמוטטתי במיטה. אני יכולה לעשות את שניהם. 

מותר לך לעשות את המעברים האלה.

ודאי. אלה שילובים של בכי, צער ושמחה. אני חושבת שאלה החיים ואין רק את זה או את זה. התפקיד הוא למצוא את האיזונים והמשמעות בחיינו. אני מציבה תמונה לנגד עיניי, אני רוצה לרקוד בחתונה של הבן של אלירז. אני עושה הכל כדי שיהיה לי כוח לרקוד. זה יהיה הניצחון שלי.

הניצחון שלי זה המשך החיים. לטעת תרבות של תקווה, לדמיין משהו טוב. אני מציבה לי תמונות אופטימיות ושם אני רוצה להיות. 

אומרים שמי שלא מסוגל לגעת בכאב, בחושך, גם לא יהיה מסוגל לחוות את האור עד הסוף. הניסיון שלנו להנדס את איך שאנחנו מרגישים בסוף גורם לכהות, לאדישות. לאורך השיחה אני מרגישה ביחד איתך את העליות והירידות. את מתחילה בריקוד עם המוזיקה ועשר שניות אחר כך את כבר מספרת ובוכה, ורגע אחרי את מודה על היופי שיש בחוץ. את מרשה לעצמך להיות מה שאת ברגע הזה. זה מעורר השראה, אני צוחקת ובוכה והולכת איתך בתוך הרגש. 

לשמוח על מה שיש זה מסר שמאוד מייחד אותך בהתמודדות עם האבל.

אני רוצה שנבין משהו על שמחה. שמחה זה לא משהו מאולץ. זו יכולת להנות מרגעים. גילי הבת של אלירז הייתה בת חודשיים כשהוא נפל, ובפעם הראשונה שהיא אמרה "אבא" שמחתי כל כך ובאותה שניה התמוטטתי. איך אני זוכה לשמוע אותה אומרת "אבא" והוא לא זכה?

השמחה היא המקום שאתה יודע להעריך את מה שיש לך. היכולת של האדם לשמוח פותחת את הלב ומאפשרת לראות לא רק את הצער, לראות שיש עוד דברים בעולם. 

יש אנשים ששומעים אותך וזה מעצבן אותם. הם אומרים "תנו לי להיות באבל. באה זאת, מרים פרץ, עם כל השמחה המתפרצת שלה ולוקחת לי את הלגיטימציה להיות בנאדם גמור".

ברור לי, ואני מצפה מאיתנו לא לשפוט אף אדם ולא לדון אותו על דרך ההתמודדות שלו. בעיקר עם אבל, כל דרך היא לגיטימית. אפילו בבית שלי כל אחד מתמודד באופן שונה. יש לי בן, אליאסף, שכעס עליי שאני עושה שיעורים ומרצה. היום הוא עושה מיזמים חברתיים, "אחים שלנו" על אחים שכולים שמדברים על האחים. זה תהליך. בעלי לא חזר לעבודה, חודש אחרי נפילת אוריאל הוא נשאר בבית, קיבל אחר כך התקף לב. 

אם מישהי אומרת "קיבינימט, כשאני רואה את מרים הזאת אני מתעצבנת", קודם כל יש לה לגיטימציה להגיד ולהתאבל. אני רק חושבת שחבל, יש טעם לחיים. כל אדם בוחר את הדרך שלו. אני יכולה להבין אם מישהי מתעצבנת אבל אם הייתי פוגשת אותה, הייתי רק מחבקת אותה. 

נושא המשמעות עולה לא מעט מהדברים שלך. אי אפשר לדבר על אבל בלי להזכיר את אליזבת קובלר-רוס, פסיכיאטרית שפיתחה את מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מוות ואבל (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה). השלבים הם לא תהליך לינארי, לא חייב להיות שלב אחד ואחריו שלב שני. לפעמים התהליך לא נגמר לעולם והשלבים הופכים להיות חלק מחיינו בגלים ובתקופות. 

עמית של קובלר-רוס, דיוויד קסלר, הוסיף עוד ממד אחרי שהיא נפטרה. ממד של משמעות. אנחנו מחפשים איזו משמעות בדבר שקרה. את לא אומרת "זה קרה לי ואני ממשיכה את חיי בעולם מקביל". את מדברת ומרצה על זה, האבל שלך הפך מפורסם.

לא רציתי. המילה הזאת אפילו מכעיסה אותי, הפרסום. יש אנשים שבחרו במודע להיות על הבמה הציבורית. לא בחרתי. אני מוכנה לשלם הכל כדי לחזור למה שהייתי. אני אדם מטבעי חם ולכן כשפוגשים אותי ומזהים אותי אז אני מחבקת ואוהבת, אבל ממש לא בחרתי בפרסום. 

הרב סולובייצ'יק מדבר על איך אתה תופס את האסונות שלך. האם את אומרת גורל שנגזר עלי? ואז אתה באיזשהו מקום נותן לגורל לנהל את חייך. או שאתה לוקח את זה למקום של ייעוד, הייעוד לא עוסק בשאלה "למה זה קרה לי?" אלא "מה אני יכול לעשות עם זה?". אני שואלת "לאן אני לוקחת את זה? מה המשמעות של זה בחיי? אני מתבוננת פנימה.

את כל הזמן מצטטת פסוקים, מדברת על אלוהים. את אישה מאמינה ואי אפשר שלא לשאול איך לא פקפקת בקיומו של האל? איך אפשר להאמין באלוהים אחרי דבר כזה?

פקפקתי בגדול. במסע שלי עם אלוהים אני רוקדת איתו טנגו, ולפעמים יש תנועות גסות כאלה שזורקות אותך. לפעמים הוא זורק אותי, לפעמים אני אותו, לפעמים אני נשענת לו על הכתפיים והוא מחבק אותי. אני מנהלת איתו דיאלוג תמידי. אני אומרת לו "אני לא יכולה להבין, לעולם לא אוכל לקבל. אתה בראת אותי כאמא ואתה לא תיתן לי תשובות". אז למדתי לחפש אותו.

מה גרם לך לרצות להמשיך לחפש אותו?

אני חייבת למצוא אותו. הרי כשטוב לי אני מודה לו, אז מה אני פרפר? רק כשיש צוף אני שם? אני אוהבת אותו רק כשהוא טוב אליי? אמונה היא היכולת לקבל את הקיום גם כשהוא לא מלטף אותך. האמונה עוזרת בשעת משבר. אני מבינה שזה לא בשליטה שלי, איזה כיף שאני יכולה להגיד את זה. אני יכולה להשליך עליו הכל וזה עוזר להתגבר. אני קודם כל מסירה מעלי איזו אחריות. אני ממשיכה לרקוד איתו, כותבת לו כל מיני דברים אישיים. טוב לי שאני יכולה לזעוק. 

איפה את מרגישה שאת עוד רוצה במרכאות - ״להשתפר״ - בתהליך האבל, שיש לך עוד מה ללמוד?

להוריד את מינון החרדות שלי. הן לא משתקות אותי אבל זה נורא. אני לומדת הרבה פעמים להתגבר על חרדה, למשל כשיש לי כאב בטן המחשבה הראשונה היא "אולי זה סרטן". אני אומרת לעצמי "מרים, לפני ארבעה חודשים היה לך כאב בטן, בסוף זה היה שום דבר". אני מלמדת את עצמי אבל זה אחד הדברים הגדולים שאני רוצה לשפר. אני גם מאוד רוצה להשתפר ברגעים של הכאב, שהוא לא יפגע לי גם בגוף. לפני יום הזיכרון אני חולה תמיד בדלקת ריאות.

שבוע לפני אני הולכת כל יום לטיפול של מסאז' ורוגע. אני משתדלת, אבל אני צריכה עוד לאפשר לגוף שלי רפיון, כשהגוף חולה גם הנשמה חולה. יש לי עוד הרבה מה ללמוד ויש לי עוד כמה שנים לחיות, נכון?

הדבר שהכי מפחיד אותי זה שאחלה באלצהיימר ומישהו ישאל אותי "הלכת לאוריאל או לאלירז?", ואני אגיד "מי אלה?" אני הכי מפחדת שלא אזכור אותם. אם יש משהו שמניע אותי זה לזכור אותם, שלא ישכחו. כל זמן שאני חיה אני רוצה אותם בתודעה שלי. כשאמות לא מעניין אותי מה יקרה, אני לא בונה להם בניינים עם השמות. אני הבניין, אני המצבה החיה של הילדים שלי. זה מה שאני רוצה לעשות בחיי.

אין לי מה להגיד פשוט, רק לבכות. באמת.

באבל יש גם שתיקה. יש משמעות לשתיקה. יש ביטוי גדול של שתיקה בתנ"ך "ויידום אהרון". שני הילדים שלו נהרגו, איך הוא לא צועק? הוא אבא! לימים הבנתי, השתיקה הזאת.. אפשר לקרוא לה הלם. אי-היכולת להכיל ולהבין את זה. ואנחנו בני אדם, אנחנו רוצים להבין. 

במשבר יש רגעי שתיקה וחשוב לתת להם מקום כי אלה רגעים טובים. כשאת אומרת "אין לי", זה לא בגלל שאין לך מילים. יש לך, אבל עכשיו את רוצה להתבונן פנימה. הרבה פעמים מתקשרים ואומרים לי "תבואי תדברי בשבעה", ואני עונה "אל תמהרו, תנו לאנשים להתאבל".

יש לי מין תחושה שאם מת מישהו קרוב יש צורך להביא מישהו שידבר איתם. לא. תנו להיות שם, להתאבל. אל תקימו מיד. תהליך פרידה הוא ארוך וכל אחד חווה אותו באופן אחר.

מה קשה לך עדיין?

את יודעת מה הכי קשה? לבשל משהו שהם אהבו. אני נחנקת. אוריאל אהב עוגות גבינה, שלוש שנים לא אכלתי עוגות גבינה. היום אני אוכלת ונהנית. והקציצות? אלירז מאוד אוהב קציצות. יומיים אחרי שאלירז נפל, רעייתו שלומית אמרה לי "בואי אלינו הביתה". אמא הכי מאושרת לבוא לבית של הילד שלה. התגשמות החלום, הבן שלי התחתן ויש לו בית. אבל איך אני אבוא לבית של הבן שלעולם לא יהיה שם?

אני עוד אכתוב ספר על הכניסה הראשונה לבית של הילד המת. אני חושבת על הדרך לבית של אלירז, כף הרגל שלי מונחת על מפתן הדלת. לא רציתי להיכנס לבית שלא יהיו בו חיים של הבן שלי. היום אני נכנסת. אני זוכרת את הפחד, החרדה, חורבן העולם. רציתי למות. שמעתי את הנכד שלי, אור חדש, אומר לאחיות שלו "איזה כיף, סבתא תבוא ותכין לנו קציצות". אני אכין את הקציצות שאלירז אהב?

הבטחתי שביום שישי אבוא אליהם. יום שישי חמש לפנות בוקר, אני מתעוררת בידיעה שאין קציצות. יצאתי החוצה, הבטתי לשמיים ואמרתי לו "לקחת את אלירז, אבל איך לקחת לי את הכוח להכין קציצה?" מה ביקשתי ממנו? כוח להכין קציצה? 

נכנסתי הביתה והוצאתי את הבשר, הנחתי על השולחן. הסתובבתי סביב השולחן שעה. לא מסוגלת לגעת בבשר, ואז התחלתי.. שמתי לי תמונה בראש שוב. דמיינתי את אלירז מביט עלי ואני מדברת איתו "אתה זוכר, אלירז? בפעם ראשונה נתתי לך קציצה כשהיית בן שנה. לא אכלת אותה, מצצת את הרוטב. בגיל שנתיים נתתי לך קציצה ומרחת על הראש והפנים והתעצבנתי. בגיל 32 חזרת מלבנון ושמתי לך צלחת אורז עם 20 קציצות. סלח לי אלירז, סלח לאמא שתמשיך להכין קציצות, ואתה בני עולם לא תטעם שוב. סלח לי שאראה כבישים חדשים שלעולם לא תיסע בהם, שאראה את הילדים שלך ואתה לעולם לא תראה".

ביקשתי את כל הסליחות בקציצה הזאת, והכנתי. בסיר הזה היו דמעות. הגעתי לבית של הנכדים, הם יצאו מיד לקראתי ולא אמרו "סבתא, איזה כיף שבאת", הם רק שאלו את שאלת הגבורה: "הבאת קציצות?".

זאת גבורה. לקום לשגרה, לסנדוויץ, לקציצה. לפעמים צריך משהו שידרבן אותך. ילד שנולד, חתונה של הבת. יש פתחים שהמציאות מזמנת לנו לצאת קצת מהכאב. להכין קציצות זה פתח לחיים. החיים הם לא סבבה. זה רק בסלנג. החיים הם חושך ואור. התמודדות יומיומית. 

אני רוצה להגיד לך תודה. על השיחה והפתיחות שלך, על המוכנות להרגיש כל כך חזק את הכל.

היכולת לשתף זו סוג של ברכה. אני יודעת שיש אנשים שלא יכולים. בשיתוף יש נתינה, אני רואה את העיניים הדומעות שלך ואומרת "יש רגישות אנושית". אני מתחזקת.

החיים מזמנים לנו אתגרים, הרבה פעמים אנחנו נופלים. חלק מאיתנו למקומות קשים מאוד ואנחנו גם יכולים לעלות. מגיע לנו לחיות. 

שתפו בקבוצת הפייסבוק, מה הפרק הזה עשה לכם, איפה הוא נגע בכם?

שלכם,

יהודית

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me | לתיאום שיחה לחצו כאן

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon