אילו טעויות המוח שלכם עושה כשהוא חוזה איך תרגישו? #44

עודכן ב: 17 מרץ 2019

אנחנו מקבלים החלטות מתוך המחשבה - מה יגרום לנו להיות מאושרים יותר? דניאל גילברט, אחד מחוקרי האושר האהובים עלי, גורם לי להסתכל על השאלה הזו בעין ביקורתית יותר.

הנה כמה מהרעיונות הנפלאים מתוך ספרו השנון ״להתקל באושר״.

מה הופך אותנו בני האדם לשונים מחיות אחרות?

כל החיות לומדות מניסיון. אך לצערן, למידה מניסיון זו לא תמיד הדרך האפקטיבית ביותר, היא יכולה גם לעלות לנו בחיינו - למשל אם ניסינו להרגיע אריה כועס, או לבדוק מה קורה כשמכניסים יד לשקע - רעיון רע! כנראה שלא נזכה לחיות עם הלימוד אחר כך.

בני אדם למדו להתגבר על הצורך בניסוי וטעיה: כשלאורך שני מיליון שנים הטבע הגדיל את המוח שלנו פי שלוש, ובעיקר את החלק הקדמי - הקורטקס הפרונטלי שלנו.

אסביר בקצרה - אחד הדברים שהחלק הקדמי של המוח שלנו אחראי עליו - הוא היכולת שלנו לדמיין. זהו סימולטור.

בזכותו אתם יודעים (בלי להתנסות) שקרם ברולה בשילוב אנשובי זה רעיון רע. בזכותו אתם מצטמררים רק מהמחשבה על קול חריקה של גיר על לוח. אנחנו החיה היחידה שלומדת מטעויות שלא עשינו. בסה״כ, אלו חדשות טובות ומקור לגאווה, אך יש גם חדשות רעות - הדימיון, הסימולטור שלנו, חדש באבולוציה וכנראה דורש עוד כמה תיקונים - משום שהוא עדיין עושה טעויות חמורות.

מחקרים מראים שאנשים טועים בגדול כשהם מנסים לחזות איך הם ירגישו לגבי אירוע שיקרה בעתיד.

קחו למשל, מחקר קלאסי על חוקרים באוניבריטה שמועמדים להיות פרופסורים. אחרי כמה שנים טובות של עבודת מחקר, דרכם של חוקרים מתפצלת לכאלו שמקבלים פרופסורה (קביעות) וכאלו שנפרדים לשלום מהאקדמיה. האם אחת מהקבוצות האלו מסיימת מאושרת יותר?

כששואלים את החוקרים אם יהיו מאושרים יותר כשיקבלו קביעות, כלומר יהפכו להיות פרופסורים מן המניין, הם עונים את התשובה הברורה - ״ברור שכן! הכי מאושרים שאי פעם היינו״. ביקשו מהחוקרים לחזות מה תהיה רמת האושר שלהם חמש שנים אחרי החלטת הקביעות -כשיקבלו או לא יקבלו את הפרופסורה. הם עונים ״אני אהיה הרבה יותר שמח אם אני אקבל את זה מאשר אם לא״.

במציאות - חמש שנים אחרי ההחלטה, אין הבדל ברמת האושר שלהם - הן אם הם עזבו את האקדמיה ובין אם נשארו וקיבלו פרופסורה.

זה כישלון של הסימולטור שלנו.

הממצאים ברורים לגבי זה - אנחנו טועים בהערכה שלנו לגבי איך נרגיש בעתיד - בין אם מדובר במחמאה שנקבל ובין אם מדובר בעבודת חלומותינו, ואנחנו גם טועים לגבי כמה זמן התחושה תחזיק.

דן גילברט נותן 3 סיבות לתופעה:

1. מה שאנחנו לא מדמיינים חשוב יותר ממה שאנחנו כן מדמיינים.

2. אנחנו לא מצליחים לחזות את מה שנראה ונרגיש עד שנראה ונרגיש את זה בפועל.

3. בעתיד גם נחיה בהווה.

תנו לי להסביר.

1. הפרטים שאנחנו לא מדמיינים יותר חשובים מאלו שאנחנו כן.

תעצמו עיניים ודמיינו רגע שאתם הולכים להצגה. יש לכם את הדימיון?

אז איך הגעתם להצגה? במונית, ברכב או באוטובוס? מה שם ההצגה? מי שיחק? מה לבשתם? אתם עייפים או ערניים? עם מי הלכתם? כמה זמן היא נמשכה?

אז מה? לא דמיינתם את ההצגה? כן דמיינתם. זה אחד מהמאפיינים של הדימיון שלנו, אנחנו מדמיינים את המרכיב המרכזי - אתם יושבים בתאטרון - וכל הפרטים האחרים - הושמטו. הדימיון שלנו חייב להשאיר פרטים בחוץ. אחרת לדימיון היה אותו משך זמן כמו למציאות. אבל מה הדימיון משאיר בחוץ? את הפרטים הלא מהותיים, או לפחות זה מה שאנחנו חושבים.

למשל, כשאתם מדמיינים את עצמכם בלונה פארק - אתם על הרכבת הרים, צועקים ונהנים. אבל אתם משמיטים מהדימיון, את החניה, הקופות, המחירים, האוכל הגרוע, התורים האינסופיים לרכבת, אתם חושבים שזה לא חשוב. הבעיה היא שזה כן חשוב. כל אלפי הפרטים שאנחנו לא מדמיינים בסופו של דבר משפיעים כמה מאושרים או לא מאושרים נהיה, זו בעיה מרכזית בניסיון שלנו לחזות איך נרגיש.

במחקר מרתק ביקשו משחקני פוטבול להעריך איך ירגישו 3 ימים אחרי משחק מול הקבוצה היריבה. חצי מהשחקנים נשאלו ״במיקוד צר״ - ״כמה מאושרים או לא מאושרים תהיו שלושה ימים אחרי שהקבוצה שלכם תנצח או תפסיד בסקאלה של 1-10?״. החצי השני נשאל את אותה השאלה בדיוק אך ב״מיקוד רחב״ - מהם הדברים שיעשו בשלושת הימים לאחר המשחק, ביומיום הרגיל שלהם (טלפונים, לכסח את הדשא, לאכול, לראות טלוויזיה…) ואיך תרגישו לאחר מכן? שימו לב שאלו בדיוק הפרטים שהדימיון שלנו משאיר בחוץ.


במיקוד הצר - המצב כרגיל - השחקנים לוקים בהערכת יתר, לגבי כמה שיהיו מבואסים מההפסד וכמה שיהיו מאושרים מהניצחון. הם לא מצליחים להבין ששלושה ימים אחרי, זה פשוט כבר לא כל כך ישנה.

אבל במיקוד הרחב - אחרי שהסבירו מה יעשו בשלושת הימים - הטעות בהערכה קטנה! הם הצליחו לדייק יותר בתחזית שלהם לגבי התחושה.

הלקח הראשון הוא שמה שאנחנו לא מדמיינים משפיע יותר ממה שאנחנו חושבים.

2. אנחנו לא יודעים איך נרגיש עד שנראה את זה.

קחו למשל את הביטלס האגדיים. מי המתופף המקורי - רינגו סטאר? לא. פיט בסט היה המתופף המקורי אבל הוא הועף מהלהקה די בהתחלה. את רינגו הם מצאו בסיבוב הופעות, ואז הם נהיו הלהקה המפורסמת בעולם. מה פיט בסט, שהמשיך לתופף ולא זכה לרבע מתהילת הביטלס אמר על זה? ״אני יותר שמח ממה שהייתי עם הביטלס״.

עוד דוגמא שגילברט מביא - ג׳ים רייט היה יו״ר בית הנבחרים, באותו הזמן אחד הדמוקרטים הכי משפיעים בארה״ב. הוא התפטר בבושה כשנתפס בעסקים מלוכלכים. הוא הפסיד את כספו, את כוחו ואת מעמדו. ומה יש לו להגיד על זה כמה שנים אחרי? "אני במצב כל כך יותר טוב פיזית, כלכלית, רגשית, מנטלית וכמעט מכל בחינה אחרת.”

את הארי לנגרמן אתם אולי לא מכירים. ב-1949 הוא שמע על מסעדת המבורגרים קטנה בבעלות שני אחים בשם מקדונלדס. והוא חשב "זה ממש רעיון טוב, אני אהפוך אותו למסחרי!” הם אמרו, "אנחנו יכולים לתת לכם זיכיון בעבור 3,000 דולר." הארי ביקש מאחיו להלוות לו 3,000 דולר, אשר סירב באומרו, "אדיוט, אף אחד לא אוכל המבורגרים." שישה חודשים אח"כ לריי קרוק היה בדיוק את אותו רעיון. אנשים בסוף כן אכלו המבורגרים וריי קרוק, לתקופה נהפך לאיש העשיר באמריקה. מה הארי אמר על זה? ״הכל היה לטובה״.

האם האנשים האלו משוגעים? לא. הם עושים בדיוק את מה שהמוח נועד לעשות.

המוח מנצל חוסר בהירות. הוא בוחר את האפשרות הכי טובה עבורו בין כל הדרכים לפרש אירוע שאינו חד משמעי. הרב המוחלט של האירועים בחיינו אינם חד משמעיים. האם להתפטר מהבית הלבן פירושו להפסיד עבודה או להרוויח חופש? לאבד את תפקיד בביטלס פירושו לאבד תהילת עולם או לזכות באושר משפחתי?

המוח שלנו טוב בלמצוא את האופציה הטובה ביותר לראות את הדברים. הדבר המדהים הוא שאנשים לא יודעים שהם יפרשו את המציאות בצורה המיטבית להם אפילו רגעים לפני שהם באמת עושים זאת.

קחו למשל מחקר על חווית הדחייה - אף אחד לא אוהב שדוחים אותו. דחייה היא לרב אירוע שאינו חד משמעי. למשל, מזמינים מישהו לצאת לדייט ומקבלים תשובה שלילית. למה? אולי אני לא נראה טוב? אולי היא לסבית? אולי הוא בזוגיות? יש הרבה אפשרויות ולכן, אולי הדחייה היא ״טעות״. מה לגבי מצב שבו כולם דוחים אותך? אז הכל ברור - הם לא משוגעים - משהו לא בסדר בי.

עכשיו כשאתם מבינים שהמוח מנצל חוסר בהירות, תחשבו שלהדחות על ידי הרבה אנשים יגרום לכם להרגיש רע יותר מאשר להדחות על ידי אדם אחד, נכון?

אז למה משתתפים בניסוי מהארווארד לא יודעים את זה על עצמם? בניסוי המשתתפים עוברים ראיון עבודה. לחצי מהם אומרים שהם ישפטו על ידי שופט אחד ולחצי השני על ידי פאנל שלם של שופטים. במקרה של הפאנל - מספיק ששופט אחד אוהב אותך כדי שתתקבל לעבודה. המשתתפים מתבקשים לחזות איך ירגישו אם לא יתקבלו לעבודה. המשתתפים בשני התנאים נדחים. באופן לא מפתיע, המשתתפים מרגישים הרבה יותר טוב כשהם נדחים על ידי שופט יחיד לעומת מצב בו הם נדחים על ידי רבים.

אבל מה הם חזו? שהם ירגישו אומללים לא משנה מה. הם לא ידעו לחזות את הטריק היפה שהמוח שלהם עושה.

המסר הוא שאנחנו לא יכולים לחזות את מה שנרגיש עד שזה קורה. אנחנו לא מצליחים להסתכל קדימה ולהבין שנעשה רציונאליזציה, שנסתגל וננצל חוסר בהירות בצורה שתגרום לנו לראות את העולם אחרת.

3. גם בעתיד נחיה בהווה.

אפקטים של השוואה וקונטרסט (ניגודיות) חשובים לחיזיון שלנו אודות האושר. דברים ניראים אחרת ברגע שהם מושווים, וזה נכון בכל רמה של החוויה שלנו.

בניסוי נחמד בהארווארד סטונדטים מקבלים מגש עם תפוצ׳יפס ונשאלים שתי שאלות: כמה תהנו לאכול אותם? (תחזית של ההנאה), ואחרי שאכלו - כמה נהנית לאכול אותם?

הניסוי מתבצע באחד משני חדרים. באחד, יש שוקולד בקצה השולחן. (וכידוע, שוקולד הרבה יותר מגרה מצ׳יפס). בחדר השני, בקצה השולחן, פחיות סרדינים, ועוד כל מיני דברי מאכל לא מפתים.

איך החדרים האלו משפיעים על התחזית לגבי הצ׳יפס?

בחדר הסרדינים, הסטודנטים אמרו שממש יאהבו את הצ׳יפס. לעומת זאת, בחדר השוקולד אמרו ״זה יהיה בסדר אבל בטח לא משהו״

האם החיזיון התגלה כנכון בשאלת ההנאה? לא.

ברגע שהצ׳יפס בפה זה כבר לא שינה מה הם לא אכלו. אנחנו לא חושבים ״וואו זה כל כך לא שוקולד או כל כך לא סרדינים״ אלא יותר ״זה כל כך צ׳יפס״. ההשוואה שחשבנו שנעשה לפני פחות מדקה כבר לא רלוונטית. זה נכון עבור כל תחום בחיים.

אנחנו כל הזמן משווים. אם אני אתחתן איתה, אז אני לא אתחתן אם אחרת. אם אני אקנה את הבית הזה, לא אגור במקום אחר. אבל אנשים לא נוטים להעביר את הזמן במה שהם לא עשו. אולי אתם חושבים ״אחרים לא, אבל אני כן״. אתם כנראה טועים. דן גילברט מסביר שאתם סובלים מאשליית ״האור במקרר״: בתור ילדים חשבתם שהאור תמיד דולק כי כשבדקתם הוא דלק. עכשיו אתם יודעים שהוא תמיד כבוי חוץ מכשאתם בודקים. מסתבר שכל פעם שאנחנו שואלים ״האם אני חושבת על משהו שאני לא עושה עכשיו?״ התשובה היא ״כן!״ הנה, זה קורה עכשיו! כשפסיכלוגים עוקבים אחרי כמה נפוצות מחשבות כמו ״היה יכול להיות לי…״, זה כמעט אף פעם.

המסר הוא שאנחנו יותר ברגע הזה ממה שאנחנו חושבים וגם בעתיד אנחנו הולכים לחיות בהווה.

לסיכום, אנחנו צריכים להבין מה המוח שלנו עושה טוב ומה פחות, להיות יותר ספקנים לגבי המוח שלנו. קומיקאי אומר ״המוח הוא האיבר הכי מדהים בגוף. אבל רגע! מי אומר לי את זה?!״. נסו להתחשב בזה בהחלטות הבאות שתקבלו.

כתרגיל נחמד - נסו לחזות לגבי כמה אירועים שתעברו השבוע איך תרגישו בעקבותם וכמה זמן התחושה תחזיק. לאחר מכן בדקו איך הרגשתם בפועל וכמה זמן התחושה החזיקה - ספרו לי על זה.


שלכם,

יהודית.

אולי מעניין אתכם גם -

#38 - טעות נפוצה כשאנחנו חושבים על אושר

#3 - לחיות ברגע הזה

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me | לתיאום שיחה לחצו כאן

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon