האם העבר שלכם קובע את עתידכם? #76
עודכן: 15 בספט׳ 2019
עד כמה אתם מאמינים שמה שחוויתם עד היום ישפיע על מי שתהיו מחר? ואולי אתם מסכימים עם פרויד, שטען שהחוויות שתצברו עד גיל חמש ישפיעו על הבחירות, האישיות וההרגלים שלכם בתור אדם בוגר?
״אבי הפסיכולוגיה זיגמונד פרויד (כבודו במקומו מונח) טען שהפסיכולוגיה שלנו, החל ממערכות היחסים שלנו ועד לחלומות שאנחנו חולמים בלילה, נקבעת רק על ידי כוחות מעברינו. הילדות שלנו, היא לא רק ״מעצבת״ אלא היא ממש קובעת את האישיות שלנו בצורה דטרמיניסטית לחלוטין.
אם אמא שלך לא הניקה אותנו מספיק, זה הולך להתבטא בזהות המינית שלך.
אם היה לך איזה משברון סביב הגמילה מחיתולים, אולי תפתח הפרעה טורדנית כפייתית.
והיד עוד נטויה. אבל מה שבטוח לפי פרויד, הוא שאנחנו הולכים לבלות את שארית חיינו בניסיונות לפתור קונפליקטים מיניים, תוקפניים, שהתקבעו להם אי שם בסביבות גיל 4. בהצלחה.
אם על זה הושתתה הפסיכולוגיה, אז מה הפלא שמרבית הטיפולים הוקדשו (והרבה עדיין מוקדשים) לזכורנות ילדות, לחיפוש אחר הטראומה של ה״ילד הפנימי שבנו״ ולא לזיהוי של אופי חלש או החלטות גרועות שגורמות לחיינו להסתבך כמבוגרים. אם אנחנו מאמינים שחוויות הילדות המוקדמות (או הלא המוקדמות) שלנו משפיעות על מי שאנחנו היום ועל מי שנהיה מחר, איך יהיה מנוס מלראות על עצמינו כקורבן של העבר שלנו? כל שנותר לנו לעשות הוא לשבת על ״ספינת האינרציה״ ולתת לאתמול להוליד את המחר.
המידה שבה אתם מאמינים שהעבר שלכם יקבע את העתיד, היא המידה שבה חייכם יהיו פאסיביים וימשיכו במסלול הכביכול ״טבעי״ שנוצר עבורכם. אמונות מהסוג הזה אחראיות לתופעות של קבלת החלטות מתוך אינרציה, לפאסיביות, לקורבנות ולחוסר לקיחת אחריות. ובקיצור - זה גורם לנו לא לקחת את החיים שלנו לידיים.
[קראו עוד על פרואקטיביות ב- שבעה הרגלים של אנשים אפקטיביים]
אנשים מעניקים יותר מידי משקל לאירועי ילדות, ובאופן כללי לעבר שלהם. במחקר מסתבר שקשה למצוא אפילו השפעות קלות של אירועי ילדות על האישיות בוגרת ואין ראיות להשפעות נרחבות על האישיות שלנו בגיל מבוגר, בטח שלא השפעות מכריעות, כפי שטען פרויד ואלו שבאו אחריו.
פרופסור מרטין סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, מספר על כך בספרו ״Authentic Happiness”: אי שם באמצע המאה העשרים, נכנסה לאופנה האמונה שהעבר המוקדם משפיע על האישיות הבוגרת שלנו. חוקרים רבים החלו לחפש ראיות בהתלהבות. הם ציפו לגלות שלל ראיות מכריעות לגבי אירועי ילדות שליליים וההשפעות ההרסניות שלהן בגיל מבוגר. באמצעות מחקרי אורך שנמשכו שנים רבות ועקבו אחר אנשים רבים, הם חקרו אירועים כמו מוות של הורה, גירושים של ההורים, מחלות גופניות, התעללות ועוד (שלא נדע!)
הם מצאו קשר חלש מאוד בין החוויות הנוראיות לבין עיצוב האישיות הבוגרת. ההשפעות שמצאו היו זניחות חלוטין. למשל, אם נולדת ילד בכור, יהיה לך בממוצע נקודה אחת יותר של מנת משכל מזו של אחיך הצעיר. עוד דוגמא הייתה כי לגירושי ההורים תהיה השפעה על ההתנהגות בילדות אשר תחלוף עם הבגרות. בקיצור - המחקרים אז לא הצליחו באמת להראות שאירועים קשים בילדות שולטים בבעיות בבגרות. התוצאות האלו לא סיפקו הצדקה לכך שנוכל להאשים את הילדות שלנו באירועים כמו דיכאון, חרדה, כישלון חיי נישואין, שימוש בסמים, אבטלה, תוקפנות ועוד אירועים שקורים לנו כיום.
הילדות, פחות משפיעה ממה שחשבנו.
בכל מקרה, רב המחקרים שנעשו אז התבררו כלא מיהמנים. החוקרים אז היו כל כך נלהבים למצוא את השפעות אירועי הילדות שהם שכחו לבדוק פרט אחד קטנטן במחקר שלהם - הגנים שלנו.
עד 1990 לא עלה הרעיון, שיכול להיות שילדים עבריינים הם לא עבריינים כי הם ראו את ההורים שלכם אלימים או כי משהו לא היה ״כשורה״ עד גיל 5, אלא פשוט כי הם קיבלו מהוריהם גנים שגורמים לנטייה מראש לפשיעה.
היום ישנם מחקרים שמשתמשים בקבוצת ביקורת כדי לבדוק את ההשפעה של הגנים. למשל, סוג אחד של מחקרים בודק את האישיות הבוגרת של תאומים זהים (100% גנים משותפים) שהופרדו בלידתם. סוג אחר בודק את האישיות הבוגרת של ילדים מאומצים ומשווה אותה לאישיות של ההורים הביולוגיים וההורים המאמצים. כל המחקרים האלו מגלים השפעות גנטיות חזקות מאוד והשפעות זניחות ביותר לאירועי הילדות.
[קראו מה גורם לאנשים מסוימים להיות מאושרים יותר מאחרים]
מסתבר שתאומים זהים שגדלו בנפרד ובסביבות שונות לחלוטין דומים יותר זה לזה מאשר תאומים לא זהים שגדלו יחד. הם דומים זה לזה מהרבה בחינות: סמכותיות, דתיות, שביעות רצון בעבודה, שמרנות, כעס, דיכאון, אינטליגנציה, אלכוהוליזם, רווחה נפשית ועוד. מעבר לזה, ילדים מאומצים הרבה יותר דומים בבגרותם להוריהם הביולוגיים מאשר להוריהם המאמצים. אירועי ילדות מכל סוג לא תורמים במידה מובהקת למאפיינים האלו.
[קראו על הטעויות שהמוח שלנו עושה כשאנחנו חושבים איך נרגיש]
אני בוחרת לכתוב את זה כי אני נתקלת בהרבה אנשים שחשים כעס או יאוש עקב עברם ובעיקר פאסיביות כלפי עתידם. הם מרגישים כשבויים של העבר שלהם. הגישה הזו גורמת להם להתנהג כקורבן, לא לקחת אחריות על חייהם ולא לשנות, ליזום ולהתמקד בעתיד טוב יותר.
לפעמים די בידיעה של העובדות המפתיעות כאן - אירועי הילדות שלנו לא משפיעים כלל על חיינו הבוגרים - כדי להביא לתחושת שחרור. השחרור הזה הוא הרבה ממה שאנחנו מדברים עליו באג׳נדה של הפסיכולוגיה החיובית. כדאי לנו לעבוד על מה שאנחנו עושים בהווה, אל עבר עתיד טוב יותר. חשוב לי להדגיש שאין בכך התכחשות או התעלמות מין העבר. אנחנו יכולים ללמוד ממנו המון, לצמוח ולהתחסן בעקבות אירועים שליליים וחיוביים כאחד. לא רק אלו שהיו בילדותינו המוקדמת, אלא גם אלו שקרו לפני חודש.
שלכם,
יהודית