דמיינו שבבית הסמוך אליכם גרה אישה מבוגרת וחכמה להפליא. הכניסה לבית שלה מקושטת בבדים רכים ומרובי צבעים, היא מדליקה קטורת נעימה מדי בוקר, והעצים בגינה שלה נראים כאילו חיים בהם יצורים קסומים בעלי כנפיים. עוד דבר שהגברת המבוגרת יכולה לעשות, זה לגלות לכם את העתיד. כן, כן, יש לה כדור בדולח, וכמיטב המסורת, היא מניחה עליו את הידיים, עוצמת עיניים, ממלמלת כמה מילים בשפת הצוענים, רומאני, ומספרת לכם מה עתיד לקרות. האם תצליחו בלימודי התואר, ואולי חשוב מכך, האם תאהבו את העבודה שלכם אחר כך? האם הנישואים שלכם יצליחו? האם יהיה נכון להשקיע את הכסף או לבזבז אותו על החופשה הבאה? האם הבית שבחרתם לקנות שווה את ההשקעה? וגם האם כדאי לנסוע מכביש מסוים, ביום ספציפי בשעה מדויקת אחת, או להעדיף לקחת את הרכבת.
אם היה איזה כדור בדולח מנצנץ, קלפים, או מכונה משוכללת שהייתה מסוגלת לספר לנו מה יקרה מחר בבוקר, בשבוע הבא או בשנה הבאה, זה יכול היה לצמצם ולחתוך את הזמן שייקח לנו כדי לקבל החלטה. לא היינו צריכים לתהות, לשאול, להתייעץ, להשוות, ולכמת יתרונות מול חסרונות. לא היינו חווים חרטה, ולא היינו מקבלים החלטות שגויות לעולם. כיוון שעדיין אין מכשיר כזה, אנחנו משתמשים בכל הכלים האנושיים שיש לנו כדי להגיע להחלטות שיקדמו אותנו, שישפרו את החיים שאנחנו חיים, שיהיו תואמות למי ומה שאנחנו, ושיגרמו לנו לחייך. כיוון שאנחנו שייכים למין הבלתי מושלם של בני האנוש, אנחנו נופלים לא פעם לטעויות והטיות שמרחיקות את המטרות והחלומות שלנו מאיתנו.
אבל כבר שילמתי! (או - הטיית העלות השקועה)
אתם מתקשרים למוקד של חברת הכבלים ומחכים על הקו שיגיע תורכם. המנגינה המעצבנת מתנגנת ברקע, ואתם מציירים עיגולים ופותרים סודוקו ככל שהזמן עובר. חמש דקות, עשר, עשרים ושלושים דקות. אתם מסתכלים על השעון ומפהקים. אין סיכוי שתנתקו עכשיו, הרי חיכיתם כל כך הרבה זמן. פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה קורא לזה - "הטיית העלות השקועה". עלות שקועה (או אבודה) היא משהו שכבר שילמנו, השקענו או נתנו, ולא נוכל לקבל בחזרה. לכאורה, אם הכסף כבר הועבר, או שהזמן כבר הושקע, לא אמורה להיות לזה השפעה על קבלת ההחלטות העתידית. בפועל, ככל שהשקענו יותר, יהיה לנו יותר קשה לעזוב את הפרויקט, כי כבר שילמנו עליו כל כך הרבה.
כך למשל תמשיכו לאכול מנה גם כשהיא לא טעימה, כי כבר הזמנתם. תישארו בהופעה שאתם לא נהנים בה, כי חבל על מחיר הכרטיס, תמשיכו להשקיע כספים בפרויקט לא מוצלח, כי כבר נבנתה תכנית אסטרטגית. מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם הנטייה שלנו "לשקוע עם הספינה"? נסו לחשוב, אם היו מציגים לכם את הפרויקט כפי שהוא, עם הרווחים המינוריים, סיכויי הצמיחה הסולידיים, והצוות הקיים, האם הייתם בוחרים שוב לקחת בו חלק? הכסף, הזמן או המשאבים שהושקעו, כבר נעלמו, ואין סיכוי שיחזרו לבקר שוב. מבלי להתייחס אליהם - האם הייתם נכנסים להרפתקה הזאת שוב?
כל הדברים שלא עשיתי וחבל (או - החרטה על הדברים שלא עשינו)
אחת הפואמות המפורסמות בשפה האנגלית היא ללא ספק: "The Road Not Taken" (בעברית: הדרך שלא נבחרה) של רוברט פרוסט. בשיר כותב פרוסט על אדם שניצב מול דילמה, האם לבחור לצעוד בדרך סלולה, מסודרת, ומאורגנת, שעברו בה כבר רבים לפניו, או לבחור בדרך שאיש לא בחר בה. "אֵי־שָׁם, אי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת, בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל: שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת – אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת, וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל".
כשאתם ניצבים מול החלטה, בוודאי עולות ועומדות מולכם כל מיני טענות. "זה כיף", "זה חשוב", "אני יכול ללמוד דרך זה", "זה לא מתאים", "אין לי זמן בשביל זה", "זה לא ראוי". בסופו של דבר אתם בוחרים - לעשות או לא לעשות. אם רצונכם הוא למזער למינימום האפשרי את מידת החרטה שלכם, עשו לכם כלל - ופשוט עשו. נסו דברים חדשים, תנו לעצמכם צ'אנס להתנסות, לגלות, לחקור, ליצור, וללמוד. הרימו את היד, ושאלו שאלה, גשו לבחורה המקסימה מהכיתה ושאלו אותה מה היא עושה היום בערב, נסו את כוחכם בתחביב חדש, למדו לרקוד, והתגברו על הפחד והקריאו את השיר שכתבתם.
החרטה על מעשה, גם אם שגוי מאוד, קטנה הרבה יותר מחרטה על אי מעשה. בפשטות - אנחנו מצטערים יותר על הדברים שלא עשינו מאשר על הדברים שעשינו. כך גם מסביר הפסיכולוג דניאל גילברט בספרו "להיתקל באושר". במחקריו הוא גם מסביר למה. המוח שלנו הוא מתרץ ובונה סיפורים מעולה. כדי לבנות סיפורים טובים צריך חומר גלם, כלומר חווית. אם עשיתם משהו מטופש, המוח שלכם ימצא צידוק, משהו ללמוד ממנו, או נקודת אור. אם לא עשיתם דבר, למוח שלכם פשוט אין עם מה לעבוד. זה עוד לפני שמכניסים למשוואה את הסבל המתמשך של השאלה האכזרית; "מה היה קורה אילו?", שמשתמשת בדוקרני הספקות שלה, ומסוגלת לשגע פילים ולרדוף אנשים שנים ארוכות אחרי.
מי אני ומה שמי? (או -האשליות שיש לנו לגבי העתיד)
ד"ר קלרה נידהי מספרת בהרצאת הטד שלה על הנטייה של אנשים לשנוא דברים שהם אהבו פעם. אני למשל מכירה בחור מוכשר למדי, שהתאמץ, למד, והגיע למצב שהוא מטיס מטוסים ושולט בקוקפיט. אבל אז, אבוי, אחרי שנים ארוכות של דם יזע ודמעות - הוא החליט שהוא לא אוהב לטוס, ומעדיף להחליף את מדי הטייס בחלוק הלבן. כך, בגיל 35, הוא נרשם ללימודי רפואה יחד עם עוד המון סטודנטים צעירים ממנו. זה לא רק המקצוע שלנו, אלה יכולות להיות מערכת היחסים, המיקום הגיאוגרפי, או מקום ההתנדבות, שפשוט לא מתאימים לנו יותר. הדברים שעניינו אותנו פעם, פשוט לא מצליחים להרעיד לנו את הלב גם היום. דברים שבכלל לא חשבנו עליהם, פתאום מתגלים כדבר הכי מרתק שנוכל לעשות. לא, לא השתגעתם, אתם פשוט לא מעריכים את השינוי שאתם עוברים.
דניאל גילברט מדבר על זה גם הוא בהרצאה משלו. "אנשים בוגרים משלמים כסף כדי להסיר קעקועים שהגרסה הצעירה שלהם שילמה בעבורם, אנשים מעסיקים עורך דין כדי לצאת מנישואים אליהם הם נכנסו בגיל צעיר יותר, ואנשים מחליפים מקומות עבודה, ודפוסי חיים". למה זה קורה? כיוון שאנחנו בטוחים שעכשיו, ברגע הזה בדיוק הגענו לנקודה בה אנחנו לא עתידים להשתנות יותר, אנחנו מי שנהיה גם בעתיד ולנצח. הוא שאל את הנבדקים במחקר שלו שתי שאלות: "כמה השתנת ב-10 השנים האחרונות?", ו-"כמה אתה מעריך שתשנה במשך 10 השנים הבאות". אנשים פשוט לא מסוגלים לדמיין את גודל השינוי שחייהם עתידים לעבור. הם לא מוכנים לקבל את העובדה שכמו שהטכנולוגיה מתעדכנת, נורמות חברתיות מתעדכנות, וילדים גובהים- כך גם הם ממשיכים להשתנות, ולשנות את יחסם לעולם שמסביב.
כסף לא שווה זמן (או - היחס הפזרני שלנו לזמן, והחסכני לכסף)
כששואלים את רוב האנשים כמה ימים יש בחייו של אדם שיחיה עד גיל 100, רובם נותנים הערכת יתר, ומדברים על כמה מיליונים. התשובה האמיתית הרבה יותר נמוכה. 36,500 ימים. זהו. אנחנו בטוחים שיש לנו הרבה יותר זמן ממה שבאמת יש. בגלל האשליה הזאת אנחנו מעניקים את הזמן שלנו במתנה לכל מטרה או גחמה של מישהו אחר. אנחנו נשארים עוד ועוד באירוע עם אנשים שאנחנו לא אוהבים, מושכים עוד כמה שנים בעבודה מדכאת כדי שיום אחד נוכל לפרוש, ומהנהנים בחיוב לכל הצעה של החברים גם אם זה לא מתאים לאופי או להעדפות שלנו.
לעומת זאת, לכסף שלנו אנחנו מעניקים חשיבות מיוחדת. אנחנו אוספים אותו, משקיעים אותו, מוכנים לעבוד בשבילו ימים ולילות. ממון ורווחה כלכלית הם דבר חשוב, don't get me wrong, אבל במשחק "זמן מול כסף", זה לא תמיד מנצח. אם למשל העברתם חיים שלמים בעבודה שאתם שונאים, כדי ליהנות מתשלומי פנסיה נדיבים, יכול להיות שתגלו שהתמורה עולה עשרות מונים על האגרה. הפסיקו להתייחס לזמן שלכם כאל מוצר בלתי נגמר וצמצמו את הזמן המושקע במשימות שמוחקות לכם את החיוך.
אם רק היה לי פרארי (או אשליית המיקוד)
אם אשאל אתכם: "כיצד תרגישו אם תזכו מחר בבוקר בלוטו בסכום כולל של שמונה מיליון שקלים?", מה תהיה התשובה שלכם? כמה גבוה תדרגו את רמת האושר שלכם? ומה לגבי השאלה: "מה תהיה מידת האושר שלכם אם תאבדו, חלילה, גפה?" אני מניחה שהייתם עונים "מאושרים עד הגג", לתרחיש הלוטו, ו-"מדוכאים עד עפר", עם יד או רגל אחת פחות. שזה קטע, כי המחקרים מראים ששביעות הרצון של זוכי לוטו, ושל מחוסרי גפיים לא שונה בהרבה מהאוכלוסייה הכללית, אחרי כמה חודשים שיש להם להתרגל למצב החדש.
הסיבה לכך נעוצה בנטייה שלנו להתמקד ולהגדיל במיוחד אספקטים מסוימים, ולהתעלם לחלוטין מאחרים. כך, מחקר אחר של פרופ' דניאל כהנמן בדק כמה מאושרים יהיו שחקני פוטבול אמריקאים אחרי ניצחון. לקבוצה אחת אמרו בפשטות: "איך נראה לכם שתרגישו?", ולאחרת ביקשו בנוסף לנסות ולחשוב על כל הדברים שיעשו בשלושת הימים העוקבים לניצחון. אתם יודעים, הכביסה שהמדים צריכים לעבור, שעות השינה שיש להשלים, חשבון החשמל שיש לשלם וכאלה. מסתבר שאלה שדימיינו את חייהם נתנו הערכות מדויקות יותר לאושר ולצהלה שיבואו אחרי המשחק. להטיה מהסוג הזה, שגולשת הרבה מעבר למשחקי פוטבול קוראים: "אשליית המיקוד", וזה קורה כשאנחנו כל כך מתמקדים באספקט אחד בחיינו עד שאנחנו בטוחים שיש לו משקל מכריע על החיים שנחיה.
"אם רק אסיים את התואר", "אם רק תהיה לי זוגיות", "אם רק אגור בתל אביב", "אם רק אהיה עשיר יותר". המציאות אינה מורכבת מאספקטים בודדים, כי אם מהמון רגעים קטנים אחרים, שמכתיבים במידה רבה יותר את האושר שנחווה, ואת המציאות שנחיה.
ההחלטות שלנו קובעות במידה רבה את החיים שנחייה, ואת המציאות איתה נצטרך להתמודד. לרגל השנה החדשה, (אבל ממש לא רק בגללה), בואו ננסה לקבל החלטות טובות יותר, שמתכתבות עם התשוקה הפנימית, והאישיות המיוחדת שלנו.
כתבו בקבוצת הפייסבוק איזו החלטה מוצלחת (או ממש שגויה) קיבלתם לאחרונה, ומה למדתם ממנה.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי