ליד חדר העבודה שלי יש מסגרת גדולה ובה המון תמונות קטנות מתקופת הילדות וגיל ההתבגרות. אחיי ואני בתמונה אחת, ההורים שלי באחרת, ובשלישית, כולנו מחובקים יחד. כשאני עוברת מדי פעם ומביטה בפנים הצעירות, על רקע אחד הטיולים אליהם יצאנו אני לא יכולה שלא לחייך. כמה זמן עבר מאז, כמה דברים השתנו. אני בוודאי לא אותו האדם שהייתי, הם כבר לא הילדים שהיו, וכולנו עברנו ים של חוויות ששינו לחלוטין את החיים שאנחנו חיים עכשיו, ואת המציאות שנחייה בעתיד. אנשים צוברים מיליוני חוויות ורגעים מדי יום. בגלל האופי המהיר והאינטנסיבי של החיים, אנחנו לא מתעכבים על כל שיחה, הישג, או אבן דרך. אנחנו פשוט ממשיכים מהם הלאה אל היום הבא, האתגר הבא, או הרכבת לעבודה.
העבודה שלי מפגישה אותי עם המון אנשים מדי יום, עם מידע חדש ומרתק, עם קשיים ופתרונות, עם תהליכים אישיים, מסעות אנושיים, שמחה ועצב. כיוון שאנחנו עוסקים יחד בפסיכולוגיה חיובית כבר זמן רב (המייל הראשון שלי נשלח אי שם בנובמבר 2014), חשבתי לכתוב על כל הדברים הקטנים והגדולים שעברו עליי בדרך, מה למדתי מהאנשים החכמים שמקיפים אותי, ומכם, מה גרם לי לפתוח את הראש ולחשוב מחדש, מהם הדברים שלא האמנתי שיקרו, ואיך הם בכל זאת התגשמו. הכתבה האישית השבוע ממני אליכם תחליף את הפודקאסט הדו-שבועי (כי גם פודקאסט צריך מנוחה), השידורים ישובו להתפרסם בעוד שבועיים.
כשתיאוריה הופכת לפרקטיקה
אני כותבת המון על מחקרים מעניינים, הרצאות מרחבי העולם, וסיפורים מעוררי השראה, אבל לפעמים לוקח לי זמן ליישם את השיעורים והתובנות שאני כבר יודעת שהם נכונים. השנה התחדדו לי עוד כמה נקודות, וקיבלתי על עצמי כמה מהכלים שאני מעבירה הלאה.
לדעת להגיד לא: יש לי כל כך הרבה כתבות הנושאות את המילה "זמן" בכותרת שלהן, שאפשר לחשוב שמישהו ששמו "שעון", קנה זכויות פרסום בתכנים שלי. זה לא במקרה, אני מאמינה גדולה במה שאמרו הוגים נהדרים לפניי - זמן הוא המשאב היקר ביותר שיש לנו. למרות שיום שחלף לא יחזור לבקר, ולמרות שהימים שלנו הם מוצר מתכלה וסופי, אנחנו משקיעים זמן רב בדברים שאנחנו לא אוהבים, במפגשים שלא משמחים אותנו ועם אנשים ששואבים לנו את שמחת החיים. גם אני הבנתי שאני משלמת בזמן יקר לפעולות שלא באמת עושות לי טוב. עד לא מזמן הייתי מתראיינת לתוכניות רדיו, תוכניות טלוויזיה ופינות שונות. היו מתקשרים אליי לכמה דקות, או מציבים לי מצלמה מול הפרצוף לקטע קצר. בגלל הזמן המוגבל (מאוד) יצא שהייתי מדברת על נושאים ונקטעת באמצע, או שרעיונות חשובים ומהפכניים מהמחקר פשוט הוצאו מהקשרם. היו גם תוכניות שהאווירה בהן לא הייתה נעימה. בעקבות כך קיבלתי החלטה - להתראיין רק כשזה מתאים לי, לתוכניות שאני אוהבת מאוד, ולצמצם משמעותית את היקף הפעילות הזה. כן, גם כשפונים אליי מתחנות רדיו מאוד מוכרות או תכניות שיש להן הרבה צופים.
לעשות מהלכים חזקים: העסק שלי מלמד אותי המון שיעורים מדי יום. אחד האנשים שנמצא לידי ועוזר לי להבין את עולם העסקים, אנשים והתנהגות אנושית באופן כללי הוא אחי הגדול, דוד כץ, ואחד החברים הטובים ביותר שלי. הוא תמיד אומר שצריך לעשות "מהלכים חזקים". במקום לבזבז המון זמן על שינויים קטנים שיובילו לשיפור שכמעט לא ניתן לראות, צריך להחליט על משהו משמעותי, חד וחותך. איש חכם אמר פעם: "אנשים מבזבזים שנים כי הם לא מוכנים לבזבז שעות או דקות בתכנון נכון". אז עשיתי החלטות "גדולות"; ביטלתי לחלוטין ענפי תעסוקה שלא הועילו לי וגזלו לא מעט זמן והעסקתי עוזרת אישית שעושה את כל הדברים שאני לא מספיקה להגיע אליהם. נוסף לכל הביורוקרטיה, היא גם דואגת לזה שישאר לי מספיק זמן ומשאבים לדברים החשובים כמו זמן פנוי ומשפחה מאושרת.
להתחיל בקטן ולהתעצם לאט-לאט: אתם בטח מכירים את זה, כשאתם רוצים לעשות משהו חדש, להקנות איזה הרגל או לעשות שינוי - אתם חושבים בגדול. "מהיום דיאטה" כזה. מהיום נרוץ 20 ק"מ, נאכל קציצות ירק, ונכניס גם שיעור פילאטיס. אם חלמתם ליצור איזה סרט קצר - הדמיון שלכם ייקח אתכם לנאום הניצחון באוסקר. זה לא רע, שאיפות זה דבר חשוב, אבל אף תהליך לא מתחיל באקורדים כאלה ברורים וחזקים. כשהתחלתי להקליט את הפודקאסט רציתי לראיין אנשים מהשורה הראשונה כמו דן אריאלי ויורם יובל, ועוד ידוענים מהארץ והעולם. שלחתי מייל וחיכיתי. וחיכיתי עוד קצת. אחר כך הבנתי שאני צריכה להתחיל בקטן, הזמנתי אנשים מעניינים שהסכימו להגיע ולהתראיין, בהדרגה האזינו יותר ויותר אנשים לפודקאסט עד שיכולתי להשתמש בחשיפה שהוא זכה לה כדי לפנות לאנשים שקצת יותר קשה לתפוס משבצת בלו"ז שלהם. אני מודה שיצא לי לצחקק (השמות כמובן שמורים במערכת) כשאנשים שלא ענו למיילים הראשונים שלי ביקשו להגיע ולהתראיין אחר כך. כן כן, רומא - או במקרה שלי - חלום הפודקאסט שלי - ממש לא נבנה ביום. גם לא ביומיים.
לדעת לבקש עזרה: מוזר מאוד לכתוב את זה, אבל אני כבר 14 חודשים אימא. אימא של יצור חי, נושם, מתוק, חכם ושובב להפליא בשם יונתן. לפני שהחמוד הצטרף למשפחה היו לי לא מעט חששות. כיצד יראו חיי? האם אצטרך לוותר על מי שאני? על מה שבניתי? גיליתי חווית אימהות הרבה יותר טובה ממה שציפיתי. היא לימדה אותי מחדש להיות סקרנית ומלאת רוח שטות, וגם סיפרה לי פעם נוספת, שאין לי דרך לחזות איך ארגיש, או מה צופן העתיד. אם יש החלטה שעזרה לי לחוות את האושר שההורות מביאה ולא לוותר על כל הטוב שהיה בחיי קודם זה לדעת לבקש עזרה. זה פשוט בלתי אפשרי להחליף חיתול תוך כדי פגישה, או להרדים תינוק מול אנשים בהרצאה. אימי הנפלאה עזרה לי המון, ואישי היקר לקח על עצמו חלק מחופשת הלידה, ובכלל החברים והמשפחה התגייסו כולם כדי לעזור. לבקש עזרה זאת אחת מן התרופות למולטי-טאסקינג ולסטרס, זה לגמרי שווה את ההשקעה, וזה אפילו די נעים ומחזק את הקשר עם האנשים סביבכם.
דברים שלמדתי מאנשים טובים
אני פוגשת מדי שבועיים אנשים מרתקים מהאקדמיה והשטח לשיחה על נושאים שונים שקשורים לפסיכולוגיה חיובית. את השידורים אתם מכירים, אבל אני מאמינה שאנחנו לומדים מאנשים גם מעצם החוויה במחיצתם, ומקבלים המון מסרים שאי אפשר להעביר מילולית. אלה האנשים שהשפיעו עליי במיוחד מאחורי הקלעים, עוד לפני שהמיקרופון היה פתוח והמצלמה הופעלה.
דן אריאלי -לסמוך על אנשים אחרים בעיניים עצומות
להגיד שהתרגשתי לפגוש את דן אריאלי יהיה אנדרסטייטמנט. ציפיתי לפגישה שלנו כמו שילד מצפה לנסיעה המשפחתית לפארק מים. המחקרים המרתקים שלו, היצירתיות, הכריזמה, כולם-כולם בנו לי בראש תרחיש מושלם לפודקאסט יוצא מן הכלל. הוא אכן היה מקסים, נעים, וקולח, אבל מה שהשאיר עליי רושם יותר מכל הייתה האישיות שלו. הגעתי לדירה שלו בתל אביב עם צלם. שנינו היינו בשלב הזה אנשים זרים מבחינתו. "שלום לכם!" הוא קרא, ביקש שנרגיש כמו בבית, שנזיז מה שאנחנו צריכים, וגם הוסיף "יש פה אגוזים ושוקולד, ואני קופץ לקנות לכם קפה. מה אתם אוהבים?!" דן אריאלי, קונה לנו קפה, היסטרי. לאורך כל השיחה אריאלי התעקש להיות סתם "דן". הוא דיבר איתנו בגובה העיניים, הסביר מונחים בחיוך, והתעניין במה שהיה לי לומר וניסה ללמוד ממני (דן אריאלי, לומד ממני?!) כשסיימנו, הוא היה חייב לרוץ להשלים את רשימת 'מיליון הדברים להספיק בשבוע אחד בתל אביב', ושוב אמר לנו, ללא צל של ספק: "תסיימו פה בנחת, ותסגרו אחריכם את הדלת, טוב?" ההתנהגות שלו ריגשה אותי עד תום, נתנה לי השראה, ועודדה אותי לסמוך יותר על אנשים סביבי. להאזנה לפרק לחצו כאן.
יוסי גינסברג - החיים קצרים ויש הרבה דברים שאת חולמת לעשות השיחה עם יוסי גינסברג הייתה חוויה שלא אשכח בקרוב. הוא הגיע לסלון שלי, כל כולו דמות של השורד האולטימטיבי, עם הדיבור השליו, והעיניים החודרות. במשך קצת יותר משעה הוא הזכיר לי עד כמה אני אוהבת לחיות. הקשר ההדוק בין החיים למוות נעשה ברור עוד יותר. החלטתי שאני חייבת להגיע לפפואה גינאה, שאני חייבת לסיים משימות שהתחלתי, ולהתחיל לעשות דברים שאני חולמת עליהם שנים. הוא הזכיר לי שהפחד תמיד ישאר לנו בתיק, אבל הוא ממש לא צריך למנוע מאיתנו להמשיך לטייל, לנסות, ללמוד ולהעז. להאזנה לפרק לחצו כאן.
עינת נתן - מערכת היחסים שלנו עם הילדים היא המטרה הגדולה
זה ישמע קצת מוזר, אבל אני ממש מאוהבת בה. כשהיא דיברה חשבתי לעצמי: "את יכולה להגיע לכאן כל הזמן?" אפשר להקשיב לה בלי הפסקה ולא להשתעמם. פגשתי אותה כשיונתן היה בן שלושה חודשים, גוזל חמוד וקטן. בחצי השעה הראשונה של הפגישה שלנו היא בכלל לא התייחסה אליי, היא הרימה אותו, דיברה איתו ולא הפסיקה להסתכל עליו. עינת חיזקה עוד יותר את הרצון והשאיפה שלי להיות קרובה ליצור הקטן הזה, להקשיב לו ולהיות סקרנית לכל שינוי שהוא עובר. פעמים רבות אנחנו מתעסקים באיך להציב גבולות ואיך לגרום לילדים שלנו להצטיין, אבל מה שנשאר לנו מהם בסוף (ולהם מאיתנו) זו מערכת היחסים שננהל אחד עם השני. להאזנה לפרק לחצו כאן.
דוד כץ - אותנטיות היא המשדרג האולטימטיבי למערכות יחסים, (או החותך האולטימטיבי) דייב הוא אח שלי, אבל אין לזה קשר לעובדה שהוא התארח כבר בשני פרקים. אני באמת חושבת שהוא אחד האנשים שהעולם צריך לשמוע יותר, כי יש לו כל כך הרבה מה להציע. החשיבה שלו היא אף פעם לא קונבנציונלית, אבל תמיד מעוררת לדיון, חשיבה וראייה מחודשת. הפרק שלנו על אותנטיות גרם לי להסתכל על מערכות היחסים שלי עם אנשים שונים, ולהכניס אליהן אפילו עוד תוספת אותנטיות וכנות. אני מניחה שיום אחד, אצטרך להקליט פודקאסט שלם שיקרא "החיים של דייב", כדי לחלוק עם עוד אנשים את כל מה שאני לומדת ממנו. להאזנה לפרק לחצו כאן.
חיים שפירא - צריך לצחוק הרבה יותר הפודקאסט עם שפירא הוא הפודקאסט שצחקתי בו הכי הרבה. יש איזו הפרדה בין חיי המקצועיים לחיי האישיים, ולפעמים ההומור מהחיים האישיים נשאר שם ולא גולש הלאה, כי אני מרגישה ש- "עכשיו צריך להיות רציניים". חיים מצחיק בחיים האישיים, בפן המקצועי, ובכל שנייה שהוא מדבר. זה לא גורע גרם אחד מהמקצועיות שלו. עכשיו אני רק צריכה ללמוד להיות מצחיקה יותר גם במרחב במקצועי. קל. להאזנה לפרק לחצו כאן.
סימני דרך
לפעמים קשה לראות שעשינו כברת דרך, כי ההתקדמות נעשית בצעדים קטנים, עקב-בצד-אגודל, עד שלפעמים בכלל לא שמים לב שהתקדמנו. אני אוהבת להסתכל אחורה מידי פעם במבט בוחן, לבדוק את המספרים ולהוכיח לעצמי שהעבודה שלי השנה הייתה משמעותית. מוזמנים לעשות אותו הדבר עם התחומים השונים בחייכם, ולתת לעצמכם טפיחה על השכם.
60: בשנה האחרונה ליוותי כ-60 אנשים בתהליכים אישיים; משינוי הרגלים, החלפת קריירה, התמודדות עם חרדה ודיכאון, שיפור מערכות היחסים, והמרדף אחר משמעות בחיי היומיום. אני אסירת תודה על כל אדם שבוחר להכניס אותי לעולמו, להתמודדות שלו, באומץ לב יוצא דופן. יחד איתם אני לומדת ונפעמת כל פעם מחדש מהעובדה שהבעיות (האנושיות) שלנו די דומות, וגם מהיכולת שלנו להשתנות ולהשתפר.
55: בשנה האחרונה העברתי 55 הרצאות ברחבי המדינה; בבאר שבע, שדרות, הרי הגולן, תל אביב, הרצליה, רמת-גן, רעננה, ראשון לציון ועוד ועוד. פגשתי אנשים שרוצים לחיות טוב יותר, ולא מתביישים להודות בזה. ביקרתי גם במשרד ראש הממשלה, רפאל, וויקס, אינטל אורבוטק ועוד ארגונים משפיעים שרצו להעשיר את העובדים שלהם בתחומי הפסיכולוגיה החיובית.
107,000: בחודש האחרון, הפודקאסט הגיע ל-107,872 האזנות! ובשנה האחרונה הוא צבר 800,000 האזנות (מה אתם אומרים, נגיע למיליון עד סוף השנה?). רק לשם השוואה, בשנה שעברה הוא הגיע רק ל-180,000 האזנות בשנה, גדילה של יותר מ- 400%! וגם- מסתבר שאנחנו הישראלים נמצאים בכל מקום בעולם. כן, גם בפולינזיה הצרפתית, איסלנד, דרום אפריקה, הונג קונג, גיאורגיה, אוקריינה, מקסימו, ניו זילנד ויפן.
כשמדברים על חשבון נפש, חשוב מאוד לא להסתכל רק על כל הפעמים בהן נפלנו, התעצלנו, ונשברנו. כן, הן גם קרו, וחשוב ללמוד למה, אבל זה לא הדבר היחיד שקרה. אני מזמינה אתכם לשאול - מהם הדברים שעשיתם בצורה נפלאה השנה? מה למדתם? איך התקדמתם? איזה שינוי גורם לכם לחייך בגאווה? מתוך האושר של הדברים שכן קרו - לכו ושפצו גם את התחומים שעדיין צריכים שיוף. כתבו על כך בקבוצת הפייסבוק שלנו.
שלכם,
יהודית