הגברים (לא) בוכים בלילה - ואיך זה הורג אותם בגיל צעיר #204


״אמא אמרה לי: דני! ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם, כפתי קטון/ אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות, בוכות בעצמן״. כתבה מרים ילן-שטקליס, וביצעו בהתרגשות תמיר אשמן ויהודית כץ. רק שתי דקות עברו מתחילת הפגישה, וכבר עמדו לשנינו דמעות בעיניים. לא סתם בחרנו לבצע את השיר העצוב הזה בפתח השיחה בפודקאסט האחרון: תמיר - שמקפיד להצהיר שהוא קודם כל בן זוג ואבא - הוא גם מטפל, מנחה מעגלי גברים ומלמד בפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב; והוא מאמין שהעובדה שאנחנו מלמדים בנים לא לבכות, מקצרת את חייהם ופוגעת בכולנו - כולל הנשים והילדים. בכתבה הזאת - תוכלו לחוות גרסה קצרצרה של השיחה שהייתה לנו.


היום אנחנו כאן כדי לדבר על גברים, ועל העולם הרגשי שלהם. אנחנו לא רגילים לראות אותו ולשמוע עליו אבל הוא קיים, נכון?

"אחרי שנים רבות מצאתי אותו בג'ונגלים של ישראל", צוחק תמיר, ומוסיף, הפעם ברצינות: "מאז גיל 27, אני מנסה לחלץ את עצמי מהשריון של הגבריות המסורתית. פעם הייתי עונה לך על שאלה כמו איך אני מרגיש בתשובה 'אני עייף' או 'מה את חופרת'".


השיר ששרנו יחד משקף רבות מהציפיות החברתיות מגברים - תחזיק את עצמך. גם אם שברו לך את הלב, בגדו בך, זרקו לך את הפרח, קום ותמשיך הלאה. אתה לא תבכה כפתי קטון.

"בשיר מתוארת מורשת הדיכוי. אבא שלי היה צועק עלי כשהייתי בוכה. בגיל 3 כבר הבנתי שבבית אסור לי לבכות, שמשהו מתקלקל כשאני לא מצליח להתגבר על העולם הרגשי שלי. זה היה מפחיד.

"לפי מחקרים, תינוקות בני יומם, בנים ובנות - בוכים בדיוק באותה תדירות. אבל בתיכונים, הבנים כבר לא זוכרים מתי הם בכו פעם אחרונה. מגן חובה עד גיל 17, אני זוכר את עצמי בוכה אולי פעמיים. תחשבי באיזה צינוק רגשי חייתי. הייתי הנער היחיד במשפחה שבכה כשסבא יצחק נפטר".

פעם הייתי בסיטואציה קשוחה שבה מישהו קצת תקף אותי וצעק עלי: 'מאיפה היו לך את הביצים?!' הוא כנראה חשב שעשיתי משהו אמיץ. אנחנו תוקפים את האיבר הכי רגיש אצל הגבר כשאנחנו רוצים לדבר על אומץ.

"כבר בגיל 8 ימים, כשהתינוק בקושי פוקח עיניים, אבא שלו מוסר אותו לאיש זר שחותך לו את העורלה. איזה מסר יש פה? ברית המילה הראשונית היא רק סימבולית, זה לא הדבר המרכזי. יש את ברית המילה השנייה, שהיא משמעותית הרבה יותר. זוהי ברית המילה החברתית, כשאנחנו מלים את העורלה הרגשית של הבנים שלנו. כאבא, זה מכין אותי לכך שההיקשרות לבנים שונה מההיקשרות לבנות. אנחנו מגדר למסירה. אנחנו מתאמנים במסירתנו".


במחזמר המצחיק "בוק אוף מורמונס", יש שיר שהכותרת שלו היא Turn it off. אמא שלי עזבה אותי, אחותי מתה, אז מה אנחנו עושים? Turn it off. כמו מתג, פשוט תכבה את זה. זה הטריק.

"גברים נשברים, מדוכאים, מתאבדים, נכנסים להתקפי זעם כי הם עושים Man up - הם מתגברים ומחזיקים. הם מתאפקים ומדחיקים. אם אני כל כך מתאפק שלא יברח לי, אז יברח לי. "ואם אני לומד לשחרר ולדבר כמו שאני ואת מדברים כרגע, כשהעיניים שלנו נפגשות, יש פה סירקולציה, תלות הדדית. והתלות הזו קשה מאוד לגברים, בגלל ברית המילה החברתית. אסור לנו להיות תלותיים. אנחנו צריכים להיות עצמאים ובלתי נעזרים. כשאנחנו מביעים כאב אומרים לנו, 'אל תהיה Needy'. אנחנו הופכים להיות מגדר לא נעזר. אני לומד להיות גאוותני, להתמודד לבד".


איפה בחיים נראה את זה?

"אם מתקלקל משהו אצלנו בבית, בת הזוג שלי באופן טבעי מיד תחפש עזרה - בניגוד גמור לתוכנה הזכרית שלי. להביא איש מקצוע זה כישלון לגבריות שלי, וזו עמדה עמוקה מאוד שמישהו לימד אותי: לא להיות תלוי, אני תמיד יודע, כביכול".


וכאן אנחנו עוצרים רגע כדי לדבר על תרומתו של וייז, הסטארטאפ הישראלי שזכה להצלחה אדירה והתפשט לכל העולם, בייחוד עבור הגברים המקומיים.

"וייז, לדעתי, זו המצאה של גברים ישראלים למען גברים ישראלים אחרים - שלא יצטרכו לפתוח את חלון הרכב ולומר 'הלכתי לאיבוד, איך אני יוצא מזה'", צוחק תמיר, אבל מיד חוזר להיות רציני: "אנחנו מזניחים את העולם הפנימי וגם את המצב הרפואי, כי אנחנו לא מוכנים להיעזר. פריצת דיסק, למשל, היא תוצאה של הדחקת כאבים. כשאני מדחיק את העולם הרגשי שלי זה מופקד בגוף. כשאני לא יכול לדבר איתך על מה שעובר עלי, אני אהיה מאוד פסיכוסומטי".


אם כבר מדברים על מחלות, על כל 100 בנות נולדים 107 בנים, ובערך בגיל 30 המספר מתאזן. ואז, ככל שהשנים מתקדמות הגברים מתים מהר יותר, והתמונה מתהפכת.

"אני פיצחתי את הנושא הזה, של למה גברים מתים יותר", אומר תמיר בהתרגשות. "והוא קשור בהורמונים - האדרנלין והאוקסיטוצין. כיום אנחנו מבינים שלא הסטרס הוא זה שהורג את האדם, אלא האופן שבו אנחנו מווסתים אותו. אצל כולנו, גברים ונשים, מופרש אדרנלין. האדרנלין אומר לי לתקוף או לברוח. אני כבר לא הורג ממותות, אבל כשאת כבת זוג מדברת על נושא שמעורר בי חרדה - 'בוא נעבור דירה', או 'יש בעיה עם הילד', האדרנלין יגרום לי להפנות לך גב ולהגיד 'לא מתאים לי לדבר על זה'. אני אתקוף את הנושא או אתקוף אותך.

"כולנו מפרישים גם אוקסיטוצין, שמווסת מתח נפשי. הוא נקרא הורמון האהבה או ההיקשרות, ובשעת סטרס, הוא גורם לי להיעזר ולשתף בקרובים את מה שעובר עלי. זה הורמון התלוּּת, אבל אני כבר עובר התקפה על הורמון האוקסיטוצין, על התלות. בשיר 'דני גיבור', אם האמא היתה מכילה ולא תוקפת אותו, גם היא היתה מפרישה אוקסיטוצין; אבל היא הזרימה אדרנלין ותקפה את העולם הרגשי".

[קראו עוד על אוקסיטוצין - הורמון האהבה]


אז גברים מווסתים את עצמם בדרכים אחרות? לאן זה מוביל?

"אם אני כל הזמן מווסת את עצמי דרך זעם, טריקת דלתות, ספורט אקסטרים, בגידות ובריחה מאוד חזקה מהבית, זה מעייף את שריר הלב. האדרנלין לאורך זמן שוחק את השריר. ההורמון שהכי מרפא את שריר הלב, וזה מוכח, הוא האוקסיטוצין. גברים מקבלים התקף לב בגיל 45 כי הם כבר לא מחבקים, לא מבקשים חיבוק ולא מביעים פגיעות בתוך קשר, ושריר הלב שלהם מתייבש, פשוטו כמשמעו, ממאגר האוקסיטוצין שאמור לרפא אותו".


אז איך אנחנו משנים את המצב? איך נעזור לילדים שלנו ללמוד להביע עצב, אפילו אם הם בנים, חס וחלילה? קח לדוגמה את המטפלת של הבן שלי. היא אישה חמה ונחמדה מאוד, אבל היא אומרת לו - 'אל תבכה'. היא אפילו לא חושבת על זה, זה בא לה אוטומטית.

"התפקיד שלנו, כדור חדש, זה להסביר ברוך לגננות, שבבית שלנו אנחנו אוסרים על המשפט הזה. אפשר לומר להן: 'לבן שלנו מותר לבכות, ואנחנו מבקשים שתהיו אחידים עם המסרים שלנו'. בעוד כמה שנים זה יהיה משפט שכבר לא אומרים לבנים".


מה כן אמורים להגיד לילד אם הוא לא נרגע?

"אם אתה רוצה לנדב עצות לילד שלך ושהוא יקשיב, חשוב לדעת שהוא ישתף אותך רק אחרי שהוא ירגיש ממך תמיכה רגשית. עבור בנים, לחטוף מכות זו טראומה. היום, בגיל 48, אני יכול לצאת מהארון ולספר בלי בושה בושה שבכיתה א׳, ילד חנק אותי והביס אותי. כשזה קרה לא שיתפתי אף אחד, שמרתי את זה לעצמי, כי כבר הבנתי שאין טעם לשתף את המבוגרים", תמיר אומר כשקולו מצטרד מעט, והלב יוצא אליו, ואל הילד הקטן שהיה. "אבל אם כבר ילד משתף אותך ואתה רוצה שהוא ימשיך, קודם כל תחבק אותו. כשהבן שלי בא שבור מהגן, ואומר 'אני עצוב, אני מרגיש שיש לי סדק בלב' - דבר ראשון אני אומר לו, 'בוא לאבא לחיבוק', לפני כל עצה. אבא ובן מתחבקים, 30 שניות או כמה שמתבקש. אני לא פורם חיבוקים עם הילדים, עד שהם משחררים. ואז אני שואל אותו 'מה קרה ללב שלך מאמי', אומר 'זה עצוב', וממשיכים הלאה".

[קראו עוד על איך לדבר כדי שילדים יקשיבו]

אז דיברנו על כך שההדחקה והאיסור המוחלט על הבכי פוגעים בבריאות של הגברים. מה עוד זה עושה להם? מה עם הזוגיות?

"למה הרבנות הראשית היא מפעל כל כך משגשג בחברה הישראלית? למה כל כך הרבה זוגות לא מצליחים להתמודד עם המפעל הזוגי? את הבנות מגדלים מקטנות להיות תלויות. אתן משחקות בבובות, אתן הולכות לעשות פיפי כקבוצה. לפני מאות שנים גם הייתן מכבסות יחד. אתן קושרות קשרים, אבל זה חברתי. מעודדים אתכן לתלוּּת. את הבנים מעודדים לעצמאות.

"ואז ניקח אישה וגבר טיפוסיים. היא באה לתלוּת, היא צריכה את העיניים של הגבר בסוף היום, היא רוצה שהוא יראה אותה. הוא עבר מסע של עצמאות", - וכאן עובר תמיר לחיקוי של גבר ישראלי טיפוסי: "'את כזאת Needy, את כזאת תלויה, למה את כל הזמן צריכה להתייעץ איתי'. היא לעומת זאת תבקר אותו על עצמאות היתר שלו: 'אתה לא פה ואתה לא עם הילדים. אתה בקריירה ואתה לא מעורב, אתה לא בפנים ואתה לא מקשיב!'" הוא מסכם את הצד הנשי של מערכת היחסים.


וכל זה כי אסור לדני לבכות, כפתי קטון?

"התוכנה המגדרית יצרה איבה בינינו, חומה. 'ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך', נכתב בספר 'בראשית', פרק ג׳. במקום לאהוב אותך אני אמור למשול בך, וזה מבנה שלא יכול לעבוד, כי הוא יוצר מצב של רעב תמידי בין בני הזוג. היא רעבה כי התלוּּת שלה אינה מוזנת, והוא מרגיש מרומה כי היא אחראית על המרחב הפנימי. הוא מאשים אותה בכל מה שקורה ביניהם".

הרבה נשים מספרות על כך שהן רוצות לתקן ולשפר את מערכת היחסים, וללכת לטיפול זוגי. אבל כמו שאמרת קודם - גברים לא מוכנים להיעזר. כמו שהם יעמדו 20 דקות ברחוב עם המפה וינסו להבין לאן הם צריכים לפנות, במקום לשאול מישהו ולהודות שהם לא יודעים את הדרך - באותה מידה, הם מעדיפים להמשיך לריב ולסבול במערכת הזוגית, במקום להודות בפני מישהו מקצועי שיש בעיה.

"אחד הדברים שאני אומר לנשים הוא שאם אישה מאוד רוצה טיפול זוגי, ובן הזוג אומר לה 'על גופתי המתה', אז שתתחיל על גופתו. תגידי לו שאת מתחילה טיפול זוגי איתו או בלעדיו, כי את רוצה להיאבק על הקשר. רוב הגברים לא מתנגדים לטיפול אלא מפחדים ממנו. הם חושבים - 'מה, אני אבוא למרחב שנועד לחבר אותי לכאב, לחפור בו? 30 שנה אני בורח מכאב ועכשיו אני צריך לדבר עליו?

"אבל אנחנו נותנים לגבר מרחב מוגן שמאפשר לו להשאיר את השריון הקשוח ליד הדלת, ולשבת במעגל כשכולם רואים את כולם, כולם חשופים. מדברים על מה שהיה ומה שהווה, מדברים על מה שקרה באמת בשדה הקרב, וזה לא שיח של מורשות קרב מזויפות, אלא רסיס של הנשמה שהשארתי בעזה, או גבר שמדבר על הבדידות שלו בקריירה. פתאום גברים מגלים שהם אוהבים לדבר. גברים, בניגוד לדעה המקובלת, בכלל לא רוצים לעזוב תהליכים קבוצתיים. לא פעם הטיפול נגמר, והם רוצים להמשיך לשבת יחד ולדבר", הוא מפתיע.


ללכת לטיפול או למעגל גברים - אנשים יעשו את זה רק כשהם ירגישו שבאמת אין ברירה, שהם מתפרקים. מה אפשר לעשות עוד לפני שמגיעים לשם?

"עבור גבר שהוא אבא, הדרך הכי טובה להתחבר לעולם הפנימי שלו היא שישאל את עצמו על איכות הקשר עם הילדים. האם אתה מרגיש מחובר אליהם? האם אתה יוצר ארץ חדשה ושונה מהאבהות של אבא שלך? אם המרחב של הקריירה שלך מטופח מאוד, והמרחב הפנימי, ההורי, המשפחתי, הגופני והזוגי מוזנח מאוד - אל תחכה להתקף לב, אל תחכה למעטפה מעורך דין לגירושים. תשאל את עצמך מתי היית בקשר עין עם הילד, או עם בת הזוג שלך. מתי הרגשת נימוּּל עדין בגוף, שוטף אותך בהתרגשות.

"גברים שלא מחוברים לעולם הרגשי נשברים. שיעור הגברים שמתאבדים בעקבות מות ילדיהם בצבא, אלוהים ישמור אותנו, אחוז הגברים שמתאבד על גירושים, לא מפרסמים את הנתונים האלה. למה עצב הוא רגש חשוב? כי זה רגש שעוזר לי להיפרד - מהיום, מבת זוג. עצב זה רגש טבעי, כשאני אוהב אני מחובר לבני אדם. ככל שאני קשור יותר לבני אדם, יהיה יותר עצב בחיים שלי".

זה גם נוגע לרגשות חיוביים. כשאנחנו עוצרים רגש כלשהו, אנחנו יוצרים סתימה מטאפורית בצינור הזה. וגם הרגשות החיוביים, כמו השמחה וההתרגשות, הופכים להיות קהים.

ושוב אנחנו חוזרים לזמר העברי, בדוגמה נוספת שלימדה לא מעט דורות כאן איך צריך להתנהג גבר ישראלי אמיתי. "'הרעוּּת נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת' - זה השילוש הקדוש של הגבריות של פעם", אומר תמיר. "זו גבריות מזעזעת. הגברים בעצם נעשים אובייקטים, מוחפצים בעולם של עצמם. כשאני מרשה לעצמי להיות עצוב, גם השמחה שלי תהיה יותר חזקה. זו הדחקה שמקצרת לנו את החיים".


אילו דרכים מצאתם כדי להתחבר לרגשות שלכם - או לעזור לאבא, בן זוג, אח או ילד לעשות זאת? האם הבנים הצעירים של היום כבר לא יתביישו לבכות ולהתרגש כשיגדלו? שתפו אותנו במחשבותיכם בקבוצת הפייסבוק.


שלכם,

יהודית


כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me | לתיאום שיחה לחצו כאן

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon