"אל תכעיס אותי" קבע ברוס באנר, והסביר בבהירות: "אתה לא תאהב אותי כשאני כועס". אם השם באנר לא מצלצל לכם מוכר, אתם בטח זוכרים את "הענק הירוק", דמות של גיבור-על המופיעה ביקום ״מארוול קומיקס״. באנר הוא פיזיקאי מסוגר ומתבודד, הנחשף (בטעות כמובן) לכמות גדולה של קרינה. אחרי האירוע המצער, עדיף פשוט לא לעצבן אותו, אלא אם מתחשק לכם לפגוש מפלצת אנושית גדולה וזועמת במיוחד. ומהצד של החיים של באנר - העניינים רק הולכים ומסתבכים.
גם בחיים שמחוץ לדפי הקומיקס וללא קרינה מיוחדת, קורה שלוחצים לנו על כל הכפתורים הנכונים; לחץ הדם שלנו מרקיע שחקים, הורידים במצח מאיימים להתפקע, האגרופים מתכווצים, אנחנו רואים אדום בעיניים - והופכים ל״אדם אחר״, חסר שליטה, זועם וירוק.
אנשים מעצבנים. אלוהים, הם מחכים לנו בכל פינה, מאיימים להשתלט אפילו על הרגעים היפים ביותר. אתם קמים לכם רעננים בבוקר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות ובראש שלכם מתנגנת מוזיקה קלאסית עליזה. אבל אז מופיע האיש שלא טרח לכבות את הטלפון שלו בקולנוע ועוד מעז לענות באמצע הסרט; הסבתא שמתעקשת לקלף קלמנטינה באוטובוס; הסטודנטית שמרימה את ידה העילאית והמתנשאת רק כדי להראות כמה שהיא יודעת את מה שאתם לא; דייי!
במקרה הטוב, הגורל משחק לטובתנו ומאפשר פשוט להסתובב לצד השני, לסנן איזו קללה עסיסית מתחת לשפם (ע"ע "שיהיה לו לתרופות") ולהמשיך בחיינו. במקרים הטובים עוד יותר, אנחנו נתקלים בקרציה כזאת, שיושבת ממש אצלנו בסלון בדמות הבן דוד התורן. אם לא בסלון, אז במשרד, בדירה שמולינו או בוועד ההורים של הגן, כאמא משקיענית במיוחד. במילים אחרות – אנחנו לא סובלים אותם והם לא מתכוונים לזוז מפה. אז מה עושים עם האנשים שמוציאים מאיתנו את ה״ענק הירוק״?
הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
באצבע המורה שלכם יש שריר מתורגל במיוחד. כן כן, זה שמותח אותה חזק, מצביע על אחרים וקורא "זה הכל בגללו!". אפשר להוריד רגע את האצבע ולהבין מה קורה לנו ברגעים שאנחנו עוברים "מאפס למאה". הפסיכיאטר (והרב) אברהם טוורסקי מחלק את תהליך הכעס ל-3 שלבים; קודם כל, הרגש - אותו כעס המתעורר בנו בסמוך לאירועים, האנשים המאכזבים או רצף הרמזורים האדומים. אם נהיה כנים, על הרגש אנחנו ממש לא שולטים, ואפשר לקרוא לו בשמו - "כעס". החלק השני במופע, הוא התגובה שלנו לאותה ההתרחשות. אנחנו בולעים את הרוק / זורקים כסא / מקללים את האמ-אמא (כלומר, הסבתא) של הבנאדם. התגובה, בניגוד לרגש, היא כן תחת שליטתנו, ולחלק הזה הפסיכיאטר קורא - "זעם". ולבסוף, נפגוש בהיאחזות; כמה זמן אותו הכעס מתארח אצלנו? האם הוא יגור אצלנו יום, שנה, או עד יום מותינו? "הכעס יושב אצלנו במוח ולא משלם שכר דירה", מסכם טוורסקי. לחלק של ההיאחזות, הוא נותן את השם "טינה", החוויה המעיקה שמחלחלת לתוך היומיום שלנו. "בכל דקה של כעס, אתה מפסיד שישים שניות של שלווה"; אמר הפילוסוף ראלף אמרסון. ולמרות היופי הגלום במשפט, אנחנו לא בדיוק בוחרים לקפץ בין הכעס לשלווה. מה שכן נשאר, זה הרעיון שבזמן שאנחנו אוכלים לעצמנו את הראש ומתכננים מסעות נקמה, מוקדי הכעס שלנו ממשיכים בחייהם ולא פעם אפילו לא יודעים על כל הסיפור. איזו התנהגות תהיה מיטיבה יותר עימנו?
הדם עולה לראש, ואיתו גם המחשבות
מאין צץ אותו כעס? מה הקשר בין נעליו של השכן על השולחן בסלון שלכם לבין התחושה הקשה? אתם מאיימים להתפקע כשקוטעים אתכם באמצע המשפט, אבל לאחותכם זה ממש לא מפריע. זה אולי לא מבזק חדשות, אבל צריך להיאמר - יש סיבה לכך שהתנהגויות מסוימות מרגיזות אתכם - וברוב המקרים, היא טמונה במחשבה שלכם. הטלנובלה הפנימית שלנו אמנם מאוד מרגשת, אך במקרים רבים רחוקה שנות אור מהכוונות של האדם השני. הציצו רגע לתוך המוח שלכם ובדקו, אילו הנחות אתם מניחים? "הוא מזלזל בי", "סימן שהיא לא אוהבת אותי", "הוא גורם לי להיכשל בכוונה". ברוכים הבאים לסיפור שאתם כתבתם, ערכתם והשלכתם על שאר האנושות, רק שהם, שכחו לקרוא.
אחד בפה ואחד בלב - אנחנו צריכים לדבר
מאחרי שהבנו את ״הסיפור״ כפי שאנחנו רואים אותו, שווה גם להרים מבט אל הצד השני. אם לא אנחנו, מי יאמר להם להפסיק לפזר את הטישו המשומש שלהם בכל מקום? הנטייה הטבעית שלנו היא להימנע מלדבר ישירות. "זה גם ככה לא יעזור", אנחנו חושבים לעצמנו, "ואפילו יחמיר את המצב". אז אנחנו סופגים ושותקים, שותקים וסופגים. ואתם יודעים מה קורה לספוג בסוף, נכון? הוא מתפוצץ. טוב, הספוג אולי לא, אבל אתם בהחלט כן. אתם מנסים לשכנע את עצמכם שהכל "ביזנס-אז-יוז׳ואל", אבל שוכחים לבדוק את הרגל הקופצת, העיניים המתגלגלות, הטון הקצר ונשיפות הקטר שלכם. כל אלו גם יודעים להעביר את המסר. נכון, האדם השני הוא אמנם היצור המעצבן ביותר שנברא עלי אדמות, אבל אפשר לתת לו את הקרדיט על מינימום אינטליגנציה חברתית. כששני הצדדים שומרים על זכות השתיקה ומתעלמים מהפיל השעיר שנמצא במרכז החדר, המצב מחמיר. הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הולכים ונהיים מורכבים יותר, קיצוניים יותר, ורק להיזכר בהם מעלה לנו את הסעיף.
אם פניכם לשלום, כדאי שתשאלו את ד"ר ג'ודית אורלוף, פסיכיאטרית מאוניברסיטת קליפורניה, איך לנהל שיחה שכזו. לפסיכיאטרית הכנה יש נוסחא, או לפחות מבנה שיכול לעזור. בספרה "Emotional Freedom" היא מציעה דרך להציף את מה שמרגיז אותנו כל כך:
1. דברו על מעשה ספציפי. למרות הפיתוי לפצוח בתיאוריות פסיכואנליטיות בשילוב מסקנה שלא תבייש את זיגמונד (הוא פשוט ילדותי, נבלה או שהשמש זורחת לו מהישבן), התמקדו באירוע ספציפי שקרה או בהתנהגות ספציפית. נסו לדבר בטון יציב על החוויה שלכם בזמן שהמעצבן נוהג בדרכו המיוחדת.
2. פשוט תקשיבו, מבלי לקטוע או להתגונן. כמה נעים זה כשמישהו מקשיב לנו, אפילו אם הוא לא מסכים איתנו. אנחנו מרגישים שהוא מכבד אותנו ושיש משמעות לדברינו. עשו את אותו הדבר בשביל האדם השני.
3. בדקו מה הסאבטקסט. מה עומד מאחורי המילים שנזרקות לחלל האוויר? האם אתם שומעים שם פחד, חוסר בטחון או מבוכה? כשאנחנו מבינים את הצד השני, קל יותר להיות סבלניים ולהבין שהסיטואציה הנוכחית, שבה אנחנו מציבים לו מראה, עשויה להיות לא פשוטה עבורו.
4. הגיבו בחמלה ובבהירות. כשאתם עושים זאת, אתם עוזרים לאדם שממול להשתחרר ממגננות, ובעצם מעלים את הסיכוי להקשבה מצידו ולפתרון. כך, גם המעצבן התורן ירגיש יותר בנוח לקחת אחריות על הצד שלו בתסכול.
במקום לומר "מדוע אתה כזה דוחה?" אמרו, "כשאני שומעת אותך מקנח את האף ב-4 בבוקר, אני מרגישה כעס ותסכול, הייתי רוצה לבקש ממך לעשות את זה במקום אחר". במקום לומר: "אוי, את כזאת פוצית מתנשאת" אמרו, "כשאת משתפת אותי בכל ההצלחות שלך בעבודה, אני מרגיש לבד, שאין לי מקום פה. הייתי רוצה לבקש ממך לשאול אותי מדי פעם מה שלומי". למחפשי הנוסחאות, הנה זה: "כשקורה ____, אני מרגיש/ה ____. הייתי רוצה לבקש _____".המטרה היא לא להאשים את הצד השני, אלא לשתף בחוויה שלנו בצורה שהיא לא שיפוטית. כך, האדם שמולנו פתוח יותר לשמוע על החוויה שלנו, במקום להגן על עצמו ולתקוף חזרה במשפטי חכמה שמתחילים ב-"לא, אתה!" ("לא, כי את ממש מלכת המתחשבות של העולם עם הזמן שלך במקלחת!")
זה לא קל, כי באותו הרגע זה בדיוק ההפך מהדבר שבאמת מתחשק לנו לעשות, להוציא את כל זעמנו על הצד השני. אבל מצד שני, מה שאנחנו באמת רוצים, זה להעביר את החוויה שלנו ולהשיג תוצאה אחרת.
אבל היא התחילה! למה אני צריך להשתנות?
סליחה רגע, אתם בודאי תוהים. הם המעצבנים, למה אנחנו אלו שצריכים לעשות את כל העבודה? למה אני צריך להשתנות, לאתר מחשבות, ליזום שיחות ועוד לפעול בחמלה? ובכן, דבר ראשון - המעצבן כנראה לא הולך לשום מקום. שנית - המעצבן כנראה לא הולך להשתנות. אם תשאלו את סוזן פי, יועצת בתחום בריאות הנפש מסיאטל, אנחנו צריכים למצוא דרך לחיות לצד האנשים האלו, ובכל זאת, לא להתערבב איתם יותר מדי. איך עושים גם וגם? סוזן השנונה קוראת לזה "ניתוק מכבד" (Respectful Disengagement). בהרצאת הטד שלה היא מסבירה: "אתם רואים כלב מטיל את מימיו על העץ היפה שבגינתכם. זו התנהגות חצופה ביותר, זה לא מכבד ולא מנומס". ואז היא ממשיכה בחיוך, "ואתם באצילות רבה, לא מתעצבנים על הכלב. אתם לא כועסים על כלב כשהוא מתנהג כמו כלב". והנה הקאץ׳ - לפי פי, הכלל הזה תקף גם על אנשים: "אם כך, אתם לא אמורים להתעצבן על אידיוט כשהוא מתנהג כמו אידיוט". הבעיה מתחילה כשאנחנו מצפים מאנשים להשתנות, להתנהג כפי שאנחנו היינו רוצים שהם יתנהגו. "כשאנשים מראים לכם מי הם - תאמינו להם", היא מדגישה. "הפסיקו לנסות לשנות אותם". את האנרגיה עדיף להשקיע בעצמנו כדי לשנות את הדרך שבה אנחנו תופסים אותו, ולנסות להתרגז פחות.
מה אעשה עם כל הכעס הזה?
"כאשר אתה כועס - ספור עד ארבע. אם אתה כועס מאוד - קלל" אמר הסופר השנון מארק טווין. הלוואי והיה אפשר ללחוץ על כפתור שיגרום לאנשים פשוט להפסיק לעצבן, אבל בינתיים, האנשים היחידים שבאפשרותנו לשנות הם אנחנו עצמנו - כך שהדברים שמעצבנים אותנו באנשים אחרים יטרידו אותנו קצת פחות. תוכלו גם להיעזר ב"יומן כעסים" ולציין לעצמכם בכל פעם שכעסתם, איך הגבתם והאם הייתם רוצים להגיב אחרת. בעקבות מה שתגלו, תוכלו לתכנן את התגובות מראש: לחשוב על המצבים שמעוררים בכם כעס, ולהחליט מראש כיצד תרצו להגיב.
ספרו בקבוצת הפייסבוק שלנו על איך אתם מתמודדים עם אדם שמעצבן אתכם.
שלכם,
יהודית