אין אדם מושלם. או כמו שכתוב בתפילת "וידוי" שנאמרת 10 (!) פעמים במהלך יום הכיפורים - כולנו אשמנו, דיברנו דופי, כיזבנו, מרדנו, פשענו, רשענו, ושלל מעשים שהיינו שמחים למחוק מקורות החיים שלנו. יש אנשים המקדישים זמן רב מדי לעבודה ולא נוכחים בחיי המשפחה שלהם, אחרים מוותרים על זמן יקר עם הוריהם המזדקנים. יש כאלה שהפכו את חייו של אחד הילדים בכיתה לגיהינום, וכאלה ששתקו כשהילד ההוא התחיל לבכות. ישנם בני אנוש שפגעו, דיברו סרה, הכאיבו, אכזבו, הפרו אמון, זלזלו והכפישו בני אנוש אחרים. יש כאלה שהזניחו מטרות החשובות להם, ויתרו על חלומות, התרשלו בהשגת היעדים שלהם, או פעלו כנגד אמונותיהם ועקרונותיהם. ויש אותנו, ששייכים לקבוצת האנשים האנושית הזאת במידה זו או אחרת.
לכבוד יום הכיפורים, קחו כמה רגעים להסתכל על הגרסה המלאה של הסיפור הזה שנקרא "סליחה". איך אתם מבקשים סליחה? כיצד אתם סולחים? מתי לאחרונה סלחתם לעצמכם? ומה לגבי חשבון נפש ולקיחת אחריות?
מבט ב-360 מעלות על סליחה, חמלה וחשבון נפש.
מחול, מחול, מחול
אנחנו לא יכולים ולא צריכים לסלוח על כל דבר, אבל אנחנו כן יכולים להרפות בהרבה מהמקרים בהם אנו נוטרים טינה. כשאנחנו סולחים אנחנו פותחים פקק רגשי, מאפשרים זרימה חופשית של הרגשות שלנו ובסופו של דבר חשים טוב יותר. לסלוח זו מיומנות מורכבת, וצריך לעשות אותה נכון.
למה כל כך קשה לנו לסלוח? הפסיכולוג רוברט אנרייט מסביר כי הקושי הגדול נעוץ בהבנה של מהי סליחה באמת. כדי לסלוח באמת, חשוב שנבין קודם כל - מהי לא סליחה - סליחה לא דורשת מאיתנו להבליג או להכחיש את הרגשות הפגועים שלנו. סליחה לא כוללת לשכוח את המעשה שנעשה, לתרץ אותו, או לתת לו לגיטימציה. סליחה לא מחייבת אותנו להיות חברים של מי שפגע בנו, או לשחרר אותו מאחריות חוקית על מעשיו. ושימו לב - סליחה לא חייבת לקרות אחרי שהפוגע הודה במעשיו, ביקש סליחה, פיצה אתכם והתחייב להשתנות. נכון, זה יכול להקל עלינו, אך אנחנו לא צריכים להישאר שבויים בטינה שלנו אם מי שפגע בנו לא נוהג כך.
הסליחה כן מביאה אותנו לשלווה ומשחררת אותנו מהכעס העצור בנו. מדובר בשחרור של רגשות שליליים ועמוקים, של הנקמה והטינה והענקה של גדלות וחמלה. הרעיון הוא להכיר בכאב שחווינו אך לא לתת לכאב להגדיר אותנו, אלא להחלים ולהמשיך בחיינו. ב״פסיכולוגית״, סליחה פירושה החלטה מכוונת ומודעת לשחרר תחושות טינה או נקמה כלפי מי שפגע בך, ללא קשר לאם באמת הוא ראוי הסליחה שלך.
רוברט אנרייט מציע לנו מודל - סליחה אמיתית מחולקת ל- 4 שלבים עיקריים: בשלב החשיפה אנו מתוודעים לסבל שחווינו, בשלב ההחלטה אנו מחליטים לסלוח במקום להמשיך להתמקד בסבל, בשלב העבודה אנו מקבלים את הסבל שחווינו ובשלב ההעמקה והשחרור אנו מכירים בהקלה ובמשמעות שאנו מרוויחים מן הסליחה.
המדריך למתנצל האמיץ
רנדי פאוש היה פרופסור אמריקאי למדעי המחשב, שככל הנראה היה נותר אלמוני לולא נשא את הנאום המפורסם שגם עובד לספר בשם "ההרצאה האחרונה". אותה הרצאה אחרונה אכן הייתה הפעם האחרונה בה עלה על דוכן הנואמים של אוניברסיטת קרנגי מלון, כיוון שזמן קצר אחריה הוא נפטר מסרטן הלבלב. בין המסרים הכנים, ההומור המפתיע וזרימת הרעיונות הקולחת ניתן למצוא את התייחסותו של פאוש להתנצלות. "כשמתנצלים לא בלב שלם ובחוסר כנות עדיף היה לא להתנצל כלל. התנצלות מהסוג הזה גרועה יותר כיוון שהיא מעליבה את האדם שנפגע", הוא אמר "אם עשיתם משהו רע ופגעתם ביחסכם עם אדם אחר, הדבר נשאר שם כמו דלקת. התנצלות טובה פועלת כמו אנטיביוטיקה, והתנצלות גרועה היא כמו מלח על הפצעים".
כמו שנעליים מותאמות על פי מידה, סגנון, ושלל העדפות, כך בסליחה אין מידה אחת שמתאימה לכולם. אך חדשות טובות, חוקרים מאוניברסיטת מרילנד בדקו כיצד אנשים בעלי ערכים שונים מגיבים להתנצלויות מסוגים שונים. לשם כך הם ניסחו שלושה סוגי התנצלות: התנצלות המציעה פיצוי, התנצלות המביעה אמפתיה, והתנצלות המכירה בכך שהמעשה שנעשה הוא הפרה של חוקים ונורמות חברתיות. ממצאי הניסוי מראים שההתנצלות תהיה הכי אפקטיבית כשהיא מתאימה לערכים החשובים לאדם הפגוע.
כיצד תוכלו לדעת באיזו הגדרה עצמית מחזיקים הקרובים אליכם, ואיזו התנצלות תהיה הכי יעילה בתקשורת מולם? שאלו את עצמכם מהם התחומים בהם אותם אנשים משקיעים את מרבית הזמן שלהם. האם הם משקיעים בבני המשפחה? בקהילה ובעבודה? בפיתוח מיומנויות אישיות? אם יתבקשו להציג את עצמם, איזו כותרת תעלה ראשונה? היותם הורים ובני זוג, השתייכותם לארגון או תרבות, או אולי התחביב ותחום המומחיות שלהם? התשובות לשאלות הללו יעזרו לכם להגיש התנצלות המתאימה לרחשי הלב של האדם שמולכם.
"ולסלוח, גם בכוח - אם לא לי אז למי?"
בתקופה הזאת של השנה נהוג לדבר על בקשת סליחה מהקרובים אלינו. הרבה פחות תשומת לב ניתנת לתהליך של סליחה לאדם הקרוב ביותר אלינו, אנחנו עצמנו. סליחה לעצמנו היא תהליך בו אנו הופכים להיות שתי ישויות; האחת מכירה בחטאיה ומבקשת את מחילת האחרת, והשנייה מחייכת, פורשת זרועות ומוחלת בלב שלם על כל העוונות שנעשו.
"לפני עשרים ושלוש שנים, בגיל 19, הרגתי אדם" מספר שיקה סנגהור בהרצאת הטד שלו. סנגהור, כיום מרצה באוניברסיטת MIT, סופר ואקטיביסט חברתי, היה אדם הרבה פחות חברותי בעבר "הייתי סוחר סמים עם מזג חם, ניהלתי חנויות בשוק השחור ומכרתי סמים. לאחר שנאסרתי נכנסתי עמוק יותר לפשיעה, עד שהועברתי לבידוד במשך שבע שנים מהמאסר שלי. במשך זמן רב האשמתי את המערכת, את התנאים בהם גדלתי והתחמקתי מלקיחת אחריות". הוא מספר לקהל מאזיניו, "קראתי במקרה את כתביו של סוקרטס בהם הוא אומר שחיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לחיות אותם. במהלך שהותי בבית המאסר קיבלתי מכתב מקרובת משפחתו של הקורבן שלי והיא כותבת שהיא סולחת לי ומבינה שהייתי ילד צעיר שעבר התעללות. אחרי שקיבלתי את המכתב הרגשתי שיש בי כוח לסלוח לעצמי".
סנגהור מתאר את הדרך שעשה: "הדבר הראשון במהפך שעשיתי היה הכרה. הייתי צריך להכיר בכך שפגעתי באנשים אחרים, והייתי צריך להכיר בכך שנפגעתי. הצעד השני היה התנצלות. הייתי חייב להביע התנצלות כלפי האנשים בהם פגעתי, גם אם לא ציפיתי שהם יקבלו אותה. אני הייתי חייב להתנצל בשביל עצמי, ההתנצלות סייעה לי. החלק האחרון במסע הזה יהיה הכפרה. כשאני שב לקהילה שלי ועובד עם ילדים ונוער בסיכון שעבר את הדברים שעברתי בעצמי, אני מסוגל להשלים עם עצמי".
להתבונן מחדש
אחד המרכיבים החשובים בתהליך הסליחה הוא לקיחת האחריות. כשאנו מבקשים סליחה, אנחנו לרוב נוהגים לספר על מה שעבר עלינו באותו יום, על המחסור בשעות שינה, ועל הריב עם בת הזוג שהביא אותנו להיות בלתי נסבלים. "כשהייתי כתבת לענייני משפט" מספרת סיון רהב מאיר", ישבתי שעות באולמות הדיונים ושמתי לב שכמעט אף פעם נאשמים לא לוקחים אחריות. גם אם זה יעזור להם ויקל בעונשם הם לא מסוגלים להגיד 'טעיתי'. זה יכול להיות עבריין צעצוע שהלך מכות עם מישהו, ויכול להיות השר הכי בכיר". אם חשבתם שלמילה "סליחה" לבדה יש יכולות קוסמיות, טעות היא בידכם. הרכיב האחרון שמשלים את תהליך הסליחה הוא לקיחת אחריות. אנחנו לא רוצים שיאמרו בחצי פה "סליחה", אנחנו צריכים להבין שהאמירה מגיעה ממקום פנימי יותר.
זה הזמן להתכנס עם עצמנו, לשאול ולהיזכר בחוויות השונות שעברנו, חיוביות, וחיוביות פחות. לחשוב כיצד התנהגנו, מה חשבנו, ומה למדנו. מחשבות כאלה מזכירות לי את ברוני וואר. וואר, אחות במקצועה, שסעדה חולים סופניים בהוספיס אוסטרלי החליטה ללקט את החרטות הגדולות ביותר של המטופלים שלה, ולציין לעצמה אילו מהן חזרו על עצמן. "הלוואי והיה לי האומץ להיות ולהתנהג בצורה הנאמנה לעצמי, ולא על פי ציפיות אחרים ממני" הייתה החרטה הגדולה ביותר. אחריה הגיעו הצער על חוסר ביטוי רגשות, עבודה קשה מידיי ושמירה על קשר טוב יותר עם חברים ומשפחה. לבסוף סיכמו המטופלים במבט נוגה "הלוואי והייתי נותן לעצמי את האפשרות להיות מאושר יותר".
אנשים כמובן יכולים לעשות חשבונות נפש קטנים לא רק בהגיעם לגיל בו נרות-יום-ההולדת-עולים-יותר-מהעוגה, הם יכולים, וצריכים להקדיש לעצמם קצת זמן מדי פעם בפעם. לעצום את העיניים ולחשוב. עד כמה אתם מרוצים מהחיים אותם אתם חיים? מה יגרום לכם להיות מאושרים יותר? האם אתם נמצאים במערכות יחסים שמטיבות אתכם? מהו החלום שלכם? האם הדרך בה אתם פועלים מקרבת או מרחיקה אתכם ממנו? מה הדבר שמייחד אתכם? במה התקדמתם השנה? מה עוד תרצו להשיג?
השאלות הללו אינן קלות. הרבה יותר פשוט לא להגיע אליהן כלל. קל יותר להניח לשגרה, ללחצים ולעבודה לקחת פיקוד ולהתוות את הדרך. פעמים רבות, גם כשכבר ניתקל בשאלה כנה אודות הדבר שמדליק לנו את העיניים וממלא לנו את הבטן בפרפרים, נבטל אותה או נענה עליה בתירוץ שהוכן מראש, פשוט כי לא תמיד נעים להתמודד עם שאלות שהן הן מהות היותנו מי שאנחנו.
אתם יכולים גם לקחת זמן מרוכז לענות על השאלות, או לענות עליהן ביחד עם אדם יקר. אפשר גם לעשות ערב חברתי עם כמה חברים קרובים ולענות על השאלות יחד, זו יכולה היות חוויה עוצמתית ומקרבת. ושוב - בחרו את מה שהכי מתאים לכם בנקודת הזמן הזו. מה שחשוב הוא להעניק לעצמכם את ההפסקה, ההתבוננות ואת המסקנות החדשות שחשובות לכם בשנה הזו.
שתהיה לנו שנה טובה, מלאה בהתחלות חדשות ושחרור רגשי מטינה וכעס. שנאהב, נגדל ונבנה את עולמנו כראות עינינו.
שלכם,
יהודית