ביום שהילד טרק לי את הדלת בפנים - לבנות סמכות הורית בעולם בלי סמכות

תקציר השיחה על גישת הסמכות החדשה עם פרופ׳ חיים עומר - פרק 72 בפודקאסט ״חושבים טוב״


להיות הורים זה עסק לא פשוט, והיום? יותר מאי פעם. 

פעם הורה היה הסמכות הבלתי מעורערת, ילדים עושים מה שההורים אומרים. ככה, פשוט. היום זה נשמע כמעט מגוחך, ממש פיסת היסטוריה מאותם ימים 'חשוכים' בהם פליק בטוסיק היה דרך לגיטימית לסיים סאגה חינוכית. אותם ילדים 'נשלטים' גדלו, ובצדק החליטו "אני לא אהיה כזה הורה"; זה לא בסדר לשלוט ככה בילדים, לא מוסרי, צריך להיות חברים שלהם. כך התחיל טרנד חינוכי של מתירנות, תנו לילד להחליט עבור עצמו כמעט ללא גבולות או מעצורים. הכי רחוק ממה שהם הכירו בתור ילדים. אולי רחוק מדי? 

איפשהו בדרך התבלבלנו בין שני הקצוות. היום, לא מעט הורים מדברים על חוסר סמכות מוחלט, אפילו חוסר אונים. 'הוא בכלל לא מקשיב לי הילד הזה, עושה מה שבא לו, ומה אני יכול לעשות? כלום'. אז איך אפשר להגביל ילד בעולם מלא גירויים ופיתויים? איך שומרים על מסגרת חינוכית בעידן כזה? חיים עומר הוא פסיכולוג, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת תל אביב, ומפתח גישת "הסמכות החדשה" בתחום ההורות. בשיחה משותפת, ניסינו להבין איך לייצר את הטווח שבין מתירנות מוחלטת לבין סכמות טוטאלית.


אז מה הבעיה בעצם היום בלהיות הורים?

"יש כמה סיבות שבגללן הרבה יותר קשה להיות הורים היום. אף פעם בכל ההיסטוריה האנושית, ילדים לא היו תחת הפצצה כל כך גדולה של גירויים ופיתויים, שידולים וסכנות. יש היצע עצום של סכנות לילדים, בין אם חומרים או פעילויות ובין אם זה להסתגר ולהתנתק מכל העולם. זאת הפצצה בלתי פוסקת, 24 שעות ביממה, שמגיעה לילד דרך הסלולרי כך שגם כשהוא יושב בשירותים הוא מופצץ. דווקא בזמן שהילדים נמצאים בסחף הכי גדול שהכרנו אי פעם, כוחם של ההורים נחלש מאי פעם. 

"ההורים הפכו בודדים הרבה יותר. בעבר היה תפקיד מרכזי למשפחה הרחבה, היום הוא נחלש ויש המון הורים בודדים מול הילד שלהם. לצד זה אנחנו כחברה פירקנו את מושג הסמכות. אנחנו לא מקבלים יותר את הסמכות של פעם ובצדק, היא התבססה על יסודות בעייתים כמו דיסטנס, כוח, היררכיה. היה מין אידיאל של צייתנות ושל חסינות, 'מה שקורה בתוך הבית שלי זה לא עניינו של אף אחד אחר'. היום ברור לכולנו שזה ענייננו כי הרבה פעמים קורים דברים מאוד בעייתיים".


יש אנשים שממש פחדו מההורים שלהם.

"הסמכות פעם הייתה מבוססת על כבוד בלתי מעורער, 'למה? כי אבא אמר או אמא אמרה'. היום אנחנו חשדנים מאוד כלפי היררכיות ולא אוהבים את הרעיון של צייתנות. האידיאל פעם היה שילדים יגדלו צייתנים, היום אם ילד צייתן החינוך נכשל. המושג של סמכות התפרק ולא ניתן לחזור אליו. הסמכות של פעם היתה צריכה תיקוף, ולידציה, תמיכה מכל החברה כדי להתקיים. היום אין שום ולידציה. החוק כבר לא תומך בזה, בוודאי עקרונות החינוך כבר לא תומכים בזה".


אז פעם היתה סמכות ומכל מיני סיבות היא נחלשה, אבל באו דברים חדשים. התחילו להקשיב לילדים או לעשות איתם דברים, אולי זו לא סמכות של כוח אלא סמכות של כבוד טבעי?

"כחברה קיווינו שהקרבה, ההבנה, השיחה והפתיחות יחליפו לגמרי את הסמכות של פעם. קיווינו כל כך עד שזה הפך לחלום החינוכי הגדול ביותר, שזה יביא לחברה אידיאלית. רק שזה לא כך, מאות מחקרים מראים שילדים שגדלים בחינוך לגמרי מתירני, אבל עם אהבה, השקעה ודיאלוג גדלים הרבה פחות טוב. יש להם סף תסכול הרבה יותר נמוך. הם מתפרצים בקלות, עוזבים יותר מהר פעילויות, נושרים ממסגרות. הם לא יודעים לשאת תסכול".


אתה מתאר פה מצב של פיצוי יתר. זה לא נעים להורים להיות קשוחים ולדגול ב"ככה עושים כי אבא אמר", מה גם שילדים שגדלו בחוויה כזאת לא ירצו להיות הורים כאלה. הם רוצים להיות חברים של הילדים, רק שהם לקחו את זה לכיוון ההפוך של איזו תקווה רומנטית, 'נקשיב ונדבר איתם, נאהב אותם וזה יהיה הרבה יותר טוב'.

"הביטוי תקוה רומנטית פשוט נהדר כי זה הפך באמת למין לחלום נוצץ. חינוך פתוח שמבוסס על קשר ספונטני ואוהב עם הילד. עם זאת, מסתבר שילדים שגדלים ככה הם בעלי רף תסכול ודימוי עצמי נמוכים יותר. הנתון הזה הדהים גם את החוקרים, מה פתאום דימוי עצמי יותר נמוך? אלה ילדים שגדלו תוך כדי שהמטירו עליהם שבחים, פידבקים חיוביים ועידוד. כולנו מכירים את התמונה של ילד שמשרבט משהו על דף נייר וכולם אומרים 'וואו איזה כישרון, דה וינצ'י, ואן גוך'. איך יכול להיות שילד כזה גדל עם דימוי עצמי נמוך? מסתבר שכדי לפתח דימוי עצמי, את ההרגשה של 'אני מסוגל', לא מספיק שבחים ועידוד אלא שהילדים צריכים גם לצבור חוויות של התגברות על קשיים.

"ילדים צריכים את החוויה של הקושי וחוסר הברירה כדי להתמודד ולהצליח. ילד שחווה את ה'אין ברירה' מגייס את עצמו. אם אין לו חוויה כזאת אז אין לו סיבה לגייס את עצמו והוא לא מאמין שמסוגל. ילדים שנחשפים לקשיים בונים עמוד שדרה".


נורא קשה לזהות את זה. לדוגמה גבר בן 35 שכל החיים עזרו ועודדו אותו, יש לו כביכול את כל האפשרויות בעולם והוא עדיין מרגיש מדוכא או חסר מסוגלות להרים את עצמו, אז לא מבינים מה הבעיה? יש לו הכל והוא בכל זאת כועס על עצמו.

"התיאור שלי על הקושי להיות הורים לא התייחס רק לילדים. היום הרבה יותר קשה להיות הורה לבוגרים, גילאי 18, 20 או 25. היום חלק גדול מהפניות הם של הורים לבוגרים מגיל 18, גיל הילד הכי גדול שטיפלנו בהוריו היה 66, הילד!"מאיזו סיבה הוא פנה?"הילד השתלט על בית האב שהיה כבר על כיסא גלגלים אבל עדיין צלול לחלוטין. הוא הפך את הבית למזבלה ודחק את האב יותר ויותר לפינה, זה היה תהליך של ניוון מתפשט וההורים האלה למדו שהילד מצפה מהם לכל מיני התאמות. הרבה פעמים אותם הילדים שלא פיתחו את הדימוי העצמי יהיו אלה שידחו יותר ויותר את בחירת המקצוע, היציאה לעבודה וגיל ההתבגרות הולך ומתארך. חלק מהילדים האלה נשארים במצב הזה. לא עובדים, לא מתפרנסים, לא לומדים מכל מיני נסיבות. חלקם עדיין מחפשים את עצמם".


אז למה דווקא סמכות? בתור פסיכולוג עסקת במגוון רחב של דברים, מאיפה הרצון לעסוק דווקא בסמכות?

"הגעתי לעסק הזה של סמכות רק בגיל 50, גיליתי שמטפלים מאוד חסרי אונים ביכולת שלהם לעזור להורים. יתכן מאוד שהגישה של המקצוע הפריעה להורים מאחר והתיאוריות הפסיכולוגיות מאשימות את ההורים. הורה מגיע אלי לטיפול וכל התיאוריות שלי מסבירות למה הוא פישל וגרם לבעיה. זה בסיס רע להתחיל לעבוד ביחד, ובאמת שיעור הנשירה של הורים מטיפולים פסיכולוגיים הוא גבוה מאוד. זאת הסיבה שאמרתי 'הורים באים עם בעיה אמיתית. הם אולי חסרי אונים ואיבדו כיוון, אבל האמונה שהם תמיד גרמו לבעיות של הילדים שלהם זו אמונת שווא. יש גורמים גנטים, חברתיים ויש גם חוסר אונים הורי".עוד בעיה היא משך הזמן שהטיפולים בדרך כלל לוקחים. אני כהורה באה להדרכה ואומרים לי 'בואי שבי פה שנה ואז נתחיל לדבר על מה לעשות בפועל', כשההורים האלה צמאים לכלים מעשיים, למה עושים עכשיו.

"נכון, לכן פיתחתי את 'הסמכות החדשה'. למה חדשה? כי היא התשובה לסמכות הישנה שלא רצינו יותר, זו שמבוססת על דיסטנס, כוח, שליטה, וצייתנות. הסמכות החדשה מבוססת על עקרונות אחרים שבנינו על דרך השלילה. אנחנו יודעים מה אנחנו לא רוצים, אז מה אנחנו כן רוצים? סמכות שתתבסס על נוכחות נחושה. אני כאן ואני נשאר כאן, אני ההורה שלך ואתה לא יכול לפטר אותי, אתה לא יכול להתגרש ממני.

"המשמעות של סמכות היא שיש למילה או למעשים שלי ערך וחשיבות, שהם נלקחים ברצינות. העמדות והערכים שלי, הכיוונים, הגבולות שאני נותן הם לא סתם אוויר".


בתוך זה אתה אורז את ההנחה, שתפקיד ההורה הוא להדריך את הילד ולהראות לו איך אמורים לחיות.

"בדיוק. מצד אחד להדריך ולהציע כיוונים, מהצד השני ללמד עגינה, בלימה, איך הורה יכול לעצור תהליכים שליליים? איך לפעול כעוגן? הרעיון של הורה כעוגן הוא המושג המרכזי בכל התורה שלי".


אני אתן דוגמא ודרכה תסביר את המונחים. סיפור אמיתי על בחור שמגיע ממשפחה מאוד אמידה. ילדות טובה וחיובית, מוקף חברים ואהבה. היה לו מימון לכל מה שצריך, לימודים, נסיעות, לא היה מצב של 'אסור לעשות את זה'. הוא במקצועו עוסק במדיה, ואחרי שסיים את הלימודים ההורים אמרו לו 'בוא תעשה משהו גדול שישר יצליח, אל תתחיל כמו כל התסריטאים המתחילים. אנחנו ניתן לך מימון מלא'. הוא היה בן 25 כשסיים את הלימודים, עבד על הפרויקט שלו במשך שנים. חקר, למד והשקיע את נשמתו אבל זה לא התקדם. כל הזמן הזה ההורים שלו מממנים, עוזרים ותומכים. בסופו של דבר הוא נכנס ממש לדיכאון כי במשך חמש שנים הוא עבד על הסרט הזה, ולא יצא מזה בסוף משהו בפועל.

"זה בדיוק פרדוקס הנתינה. הורות היא לא רק נתינה ואהבה, היא גם עצירה. אפשר להגיד שזו דוגמא קלאסית לטעות נפוצה. אנחנו רואים ילדים בני 12 שמאשימים את ההורים שלהם שנתנו להם את הכל. זו האשמה מהסוג הכי מעניין שאפשר לדמיין, 'אתם אף פעם לא האמנתם שאני מסוגל'.

"בדוגמה שלך היה חוסר איזון טוטאלי, מה שנמצא בבסיס של גישת הסמכות החדשה. מה זו תמיכה? אנחנו חושבים שההורים צריכים לתמוך בילד, לגבות אותו בעשייה שלו. ההורה נעמד ליד הילד, כתף אל כתף אבל הילד עושה. מהי תמיכה רעה או הגנת יתר? הורה שמפלס לילד את הדרך ואפילו עומד בינו לבין המכשולים, התסכולים או הסבל. מסתבר שהגנת יתר קשורה בהתפתחות של הפרעות חרדה קשות, היא עלולה להחריף את הנטיה החרדתית של ילדים. חשוב לציין, היא עלולה להחריף אבל לא לגרום לה, ילדים נולדים עם נטיה חרדתית. השאלה אם היא תתפתח להפרעת חרדה או לא תלויה במידת המגננה על הילד. הורה מגונן למעשה מחריף או מפחית את הנטיה של הילד להפרעת חרדה או דיכאון".


יש פה אפקט פרדוקסלי, ההורה אומר 'אני נורא רוצה לעזור, אני רואה שקשה לו. לא משנה כמה אני עוזר לו, עדיין קשה. אולי באמת הוא חסר יכולות?' זה מה שהורה מבין בסוף, שהילד חלש? או לא מסוגל? אז נמשיך נעזור לו.

"אם זו הגישה, בסופו של דבר גם ההורה וגם הילד יאמינו שהילד לא מסוגל. העבודה שלנו מול ילדים עם הפרעות חרדה בדיוק עוסקת באיך הורים מפסיקים לגונן ומתחילים לתמוך. במקום לפלס לילד את הדרך ולמנוע כל סבל ותסכול ההורים יכולים להיות מוכנים לעזור מבלי לפתור אותו מהחובות שלו. נניח שיש ילד חרד שאומר 'אני לא יכול ללכת לבית ספר', הורה מגונן יסכים איתו ויאפשר לו להישאר בבית, לנוח, ללכת לטיפול, ואז יש נשירה מבית ספר, המצב של הילד הולך ומחמיר. לעומת זאת, הורה תומך אומר אנחנו מוכנים לעזור לך אבל אתה תלך לבית הספר".


איך מטפלים בהתנגדות? אני מניחה שהורה שמגיע ברגע הראשון ואתה אומר לו 'תפסיק לממן, תפסיק לאשר', הוא יגיד מה פתאום, אם אני לא אממן הוא עוד יותר יהיה בדיכאון, אם אני אכריח הוא יהיה עוד יותר בחרדה.

"התהליך מאוד הדרגתי. אני לא ישר אומר להורה 'תפסיק לממן'. באים הורים עם ילד שלוקח ולוקח, דבר ראשון שאנחנו מדברים עליו עם ההורים הוא על העובדה שהגנת יתר דווקא מורידה את האמונה העצמית, היכולת והמסוגלות. אין לי ספק שהכל בא מתוך ההורות הכי טובה שהם רוצים להעניק לילד, אבל בשלב מסוים זה יוצא בצורה שלילית. אני שואל את ההורים 'האם היה שלב שהרגשתם שהילד שכבר מצפה לזה? כי מגיע לו?' רוב ההורים יגידו שכן, הוא מצפה. אם הוא לא מקבל הוא כועס ונכנס למצבי רוח, הוא מאשים אותם. מתפתח דפוס שהנתינה הביאה לתובענות, נוצר מעגל קסמים של נתינה-תובענות. אחרי ההבנה הזאת אנחנו אולי בשלים לשאלה נוספת, 'האם אתם מרגישים לפעמים מנוצלים?' זו כבר שאלה קשה. יש הורים שיגידו כן, שהם מובנים מאליהם.

"אל מול התובנות האלה מתחילים לדבר על הסבל ההורי. אחד העקרונות הוא שסבל הורי הוא לא פחות חשוב מסבל ילדי. הקשיים של ההורים חשובים באותה מידה כמו של הילד. אנחנו מתחילים לדבר עם ההורים על כך שהם יהיו הורים יותר מוצלחים אם הם יקחו בחשבון גם את הסבל והרצונות שלהם, ואת האפשרות שלהם לחיות בצורה יותר טובה".


אפשר לתת דוגמא?

"ילד בן 9 שלא מסוגל להירדם בלילה לבד אלא רק במיטה של ההורים וסובל מהפרעת חרדה של פרידה. אני מבהיר להורים עד כמה הם מתאימים עצמם לילד כדי שהוא ירגיש בנוח, שזה מחמיר את החרדה ושהפתרון למצב הוא להפסיק את ההתאמה. אנחנו עוזרים להורים לא להיות לבד, לגייס מערך תמיכה. זה אחד העקרונות של הסמכות החדשה, הורה הוא לא בודד, יש לו מערך תמיכה ולגיטימציה. 

"עשינו את התהליך עם הילד הזה ובין התומכים היו הסבים. אחרי עבודה ושכנוע הדרגתי, הסבים באו לסוף השבוע והמשימה הקשה של ההורים הייתה לצאת לסוף שבוע, שני לילות בלי הילד. הסבים קיבלו הנחיה שהילד ישן במיטה שלו, אם הוא רוצה הוא יכול לקרוא לסבים אפילו כל 5 דקות, והם יבואו להיות איתו. הילד בסוף נרדם במיטה שלו ב-00:00 בלילה. למחרת הילד היה מאוד עייף, וההנחייה היתה שהיום יהיה מאוד פעיל. לקראת הערב הוא כבר יודע שהוא יכול להירדם לבד ונרדם ב-20:00. ההורים חזרו אחרי שהילד כבר ישן שני לילות במיטה. עדיין נשארה עבודה, אבל הילד וההורים יודעים דבר מהותי, שהילד יודע לישון לבד". 


למה שההורים לא יעשו את זה בעצמם?

"הילד מחובר חזק מדי להורים, הוא כמו מכונה משומנת ויודע בדיוק איפה ללחוץ. להורה לבד מאוד קשה להתמודד מול הדרישות והקושי של הילד. אני בעצמי התמודדתי עם הפרעת חרדה קשה, בגיל 5 לקחו אותי לפסיכיאטר וזה לא עזר. היו הפרעות חרדה עד גיל 20 פלוס. 

"בגיל 9 זכיתי לחוות את עוצמת העזרה של תומכים חיצוניים בחיים שלי. פחדתי לשחות במים עמוקים ואמא שלי ביקשה מהשכנות שילמדו אותו לשחות. מה שאמא שלי לא ידעה זה שהייתי מאוהב בשכנה שלי דונה אולגה ולא יכולתי לסרב. דונה אולגה הורידה אותי למים וספרה עד 3. נכנסתי למים והצלחתי בסוף בשחות את כל הבריכה. ההורים שלי ניסו לעשות הכל, אבל כשהם היו שם לא עשיתי כלום. כשיש אלמנט של אדם שבא מבחוץ הילד פחות חסר אונים, וגם האדם החיצוני פחות מגיב לחרדות שלנו".


יש לי ילד בן שנתיים וחצי והוא לא מוכן לשים מעיל. היו לנו כמה בקרים של שעה שלמה של צרחות. בסוף שמתי לו בכוח את המעיל. בגן הגננת שמה לו את המעיל והוא לא הוציא פיפס, לא אכפת לו. מעולה אז אני אעזר בגננת, אבל אני רוצה להצליח לעשות את זה. 

"תראי, אי אפשר לכבות את ההתנגדות של הילד, מה שאפשר זה לשלוט על עצמך אל מול ההתנגדות. לשנות את ההתנהלות שלך. מבחינתו זה אפילו קצת משחק, הסיפוק שלו יהיה אם הוא לא יתן לך לשים את המעיל. ואת מצידך מפסיקה להיות קורבן לצרחות שלו, המטרה של הצרחה של הילד היא להיכנס דרך האוזן אל תוך המוח של ההורה, למערכת הליבמית ולהרעיד אותה. לכן חשוב להתגונן נגד צרחות, בין אם זה אימון או מדיטציה, או אפילו לשים אטמי אוזניים ולהסביר לילד בצורה עדינה וברורה שאני עושה את זה אני מגנה על האוזן שלי מהצעקות".


ומה עושים עם המעיל?

"מתכננים יציאה שהילד ממש רוצה. הוא לא מסכים ללבוש מעיל והוא צורח. בסדר, מחכים רבע שעה ואת ממשיכה עם הדברים שלך בינתיים. ואז שוב, יוצאים? מעיל. לא רוצה מעיל? שוב מחכים. הכל בסדר, אפשר גם לבטל את היציאה. שינית את עצמך ושינית בעיקר את הניסיון לשכנע. כשיש עימותים, השכנוע ההורי הופך לבעייתי. כל עוד ההורה משכנע, הילד ירגיש שהוא במשחק. חשוב שההורה יפסיק לשכנע. אם אין ברירה, נגיד תור לרופא, אז אני כן אציע לשים את המעיל בכח.

"עיקרון נוסף הוא שליטה עצמית. אתה לא שולט על הילד, אתה שולט על עצמך. למשל עם המעיל, זה כבר לא 'אתה תעשה מה שאני אומר' אלא 'אני ההורה אעשה מה שאני אומר, זו חובתי וזו שליטה עצמית'. או שלא יוצאים, או שאני מלביש, או שנצא יותר מאוחר. אחרי האירוע עצמו חשוב להגיב למה שקרה. שני ההורים מסבירים לילד מה היה, מבקשים ממנו להבטיח שזה כנראה לא יקרה שוב והוא אכן יבטיח שזה לא יקרה שוב. עכשיו, אנחנו בעצם בונים לו את טווח הקשב שלו. אנחנו לא באמת מצפים שהוא יעמוד בהבטחה שלו, אבל אנחנו רוצים שהוא ירגיש שההורים באמת שם. וזו חווית הנוכחות". 


בגיל שנתיים וחצי זה יותר קל, אבל מול ילד בן 15 זה סיפור כבר אתגר מאוד גדול.

"נכון, אין לי דרך להיכנס לראש ולשנות את המחשבה שלו, מה כן? אני שולט על עצמי. אני יכול להחליט מה יהיו הכללים בבית שלי. אם הילד צועק 'עוף מפה אני לא מוכן' או אפילו דוחף את ההורה, אנחנו אומרים שאנחנו לא מוכנים לכזה דבר, ונשקול את התגובה שלנו. לעיקרון הזה קוראים: 'להכות בברזל כשהוא קר'. ההורים יכולים לעשות כמה דברים. הם יכולים להפעיל תומכים, למחרת הדוד בא לילד ואומר לו שאי אפשר לעשות כזה דבר להורים, 'ככה לדחוף את אמא שלך? אני אוהב אותך וזו לא רק דעתי, זה לא סביר'. הדוד הולך ומשאיר את המסר. למחרת בא הסבא, והילד כבר לא רוצה לדבר על זה. סבא נשאר עם ההורים ובסוף כותב מסר לילד על דף, 'רציתי לדבר איתך. אני אוהב אותך ורציתי להגיד שדבר כזה לא יכול להיות' ומשחיל את זה מתחת לדלת. הניסיון הוא לנצח את הילד, אלא מתנגדים להתנהגות שלו".


אני שמה את עצמי רגע בנעליים של בן ה-15 ובחשש של ההורים. בן ה-15 אומר 'אני דחפתי אותך אמא כי עשית משהו שמאוד פגע בי, עכשיו את גם הולכת ומספרת את זה לכל העולם?' הלשנת עלי. האמא במצב כזה מאוד חוששת לקשר שלה עם הילד.

"במצב כזה אני אנתח מול האמא את הדברים הטובים מול הרעים בקשר עם הילד, לרוב המסקנה תהיה שהילד נותן לאמא הרבה רמזים שהוא לא מעריך ולא סופר אותה. זה קשר טוב כשאת נחמדה, אבל כשיש קושי הוא מזלזל בך. צריך לצאת מהמצב בו ההורה הוא קורבן לבוטות, אלימות וזלזול כי אחרת יהיה קשר ללא הערכה.

"הגישה שלנו צמחה מתוך התנגדות לא אלימה, גנדי ומרטין לותר קינג, תורה מהתחום הפוליטי חברתי שדוגלת במאבק ללא אלימות אלא בנחישות תוך מניעת הסלמה. הסמכות של פעם התבססה על שליטה על הילד, הסמכות החדשה מתבססת על שליטה עצמית.יש לנו כמה עקרונות של איך לא להסלים. ראשון להכות בברזל כשהוא קר, כשהברזל חם יש חשש להסלמה. שני הוא שלא צריך לנצח את הילד, צריך רק להתמיד. שלישי היא ההבנה שטעויות הן בלתי נמנעות, אבל אפשר לתקן אותם. הורים לומדים גם להודות בטעויות".


הייתה לי חברה שאמא שלה כל הזמן חיטטה בתיקים שלה. אנחנו ממש הזדעזענו מזה. אני מסתכלת על זה מהצד של האמא רגע ומצד אחד יש את הרצון שהבת שלך לא תעשן, מצד שני זה לא מוסרי.

"מעבר למוסר, זה מאוד לא יעיל. הפעולות שנעשות מאחורי גבו של הילד אלה פעולות שההורה לא יכול פתאום להגיד אני יודע שאת מעשנת. איך את יודעת? חיטטתי לך בתיק. בילוש זה מאוד בעייתי".


זה גבול נורא בעייתי.

"השגחה צריכה להתאים לרמת הסיכון. כל עוד אין סיכון מיוחד הילד בסדר. אם יש סימנים בעייתיים, ילד משקר, נעלם ומסתיר למשל, אז חשוב שההורים יהדקו את ההשגחה. מתחילים לשאול וגם משקפים את זה לילד 'בעקבות האירועים האחרונים אנחנו מתחילים נוהל חדש, כל פעם שתצא נשאל אותך לאן אתה הולך, עם מי ומתי אתה חוזר, אם תעמוד בתנאים האלה הכל יהיה בסדר'. 85% מהילדים מוכנים לתת את המידע הזה להורה. אם הילד לא מוכן לשתף פעולה זה מדאיג עוד יותר ויש להעלות את רמות ההשגחה. זו הרמה של פעולות החילוץ. אנחנו מבינים שהילד בצרה ויש לפעול כדי לחלץ אותו. הילד לא עונה? אז ההורה יתנגד ליציאה שלו. להתנגדות ליציאה יש שלושה מרכיבים: ראשית להגיד 'אסור לך לצאת אני לא מוכנה', העמדה שלי היא חשובה למרות שהוא מפר אותה. שנית, לא לתת לו כסף כי ברור שהילד בסכנה. אנחנו לא נממן כל עוד אין לנו ביטחון מינימלי לגבי ההתנהלות שלו. מרכיב שלישי, אם הילד בכל זאת יוצא אז ההורה צריך לחפש אותו. יש לנו ממש תרגולות חיפוש. קודם כל סבב טלפוני, מתקשרים אחד אחד ושואלים איפה הילד. אני מבקש מהחבר שיגיד לילד שלי שחיפשתי אותו והייתי בדאגה גדולה. חצי מהם באמת יגידו. כל המסרים האלה הם מסרי נוכחות. פחות חשוב למצוא את הילד, יותר חשוב לחפש ולהשאיר לו סימנים. כשילד מקבל את ההודעות האלה הוא יחזור עם רצח בעיניים, זה בלתי נמנע, להיות מוכנים לזה. הילד מתעצבן וצועק. ההורה מחכה ומחכה, ממש מתאמנים על להיות במצב ספיגה עד שהילד מסיים. הוא רוצה לשמוע מה ההורה יגיד. 

"המטרה היא למנוע פיצוץ ולהישאר בעמדת השגחה. ההורה אומר 'אני לא מעוניין לטלפן לאף אחד ואני גם לא אטלפן אם תענה לי על 4 השאלות האלו, זה הכל'. אני אתחייב אם תענה לי. יש ילדים שילכו בטריקת דלת אבל ההורה עדיין ברמת השגחה ויותר גבוהה. התמיכה באה עם מסר של שייכות - אתה יקר לנו, חלק מאיתנו. זה המסר החזק ביותר שקיים. אתה שייך, אנחנו נעשה הכל שתישאר איתנו. הסמל של הסמכות החדשה הוא עוגן, זו התשובה לאתגר הסחף האינסופי של הגירויים הזמינים". 


אני מאוד מתחברת וזה משכנע, אבל הקול הביקורתי שבי שואל האם זו עוד אופנה חולפת?

"אין לי מושג. יש לנו בסיס של ידע ובסיס מחקרי חזק מאוד".


בכל השיחה שלנו הכי התחברתי לאינטגרציה במובן הרחב של הטיפול. אנשים חושבים שהילד צריך טיפול אז שולחים אותו לטיפול. כאן יש משהו הרבה יותר רחב, לטפל בכל הסביבה של הילד לא משנה מה הגיל שלו. 

"צריך כפר שלם כדי לגדל ילד, אז אנחנו מקימים את הכפר הזה".


שתפו בקבוצת הפייסבוק האם יש משהו אחד שאתם מאמצים לבית שלכם מגישת הסמכות החדשה, ומה דעתכם על השיחה של חיים ושלי.


שלכם,

יהודית.

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me | לתיאום שיחה לחצו כאן

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon