"אני רץ, אני חייב להספיק כל מה שהעולם מציע, כל זמן שהאוויר מגיע וזה לא מפריע ומלטף אותי" שר דודו טסה ומספר במילים קצרות ובמקצב מהיר על החיים שאנו מתאמצים כל כך לתחזק. "אני יודע", הוא ממשיך "אני זז וזה פוגע, בלב שלי יש חור שאי אפשר לסגור, אז אני רץ". אנחנו רצים קדימה, בטוחים שעם השגת היעד הבא נצליח למלא את אותו חור פנימי ולהיות מאושרים, אך מגלים ריקנות כואבת אפילו יותר. יש לנו מליון מקומות, מצבים ואירועים לרוץ אליהם ומהם. אנחנו מחכים להגעתו המבורכת של הסופ"ש כדי לנוח, אך אז מצטערים שלא יצאנו לטייל. אנחנו משתוקקים להגיע לדירה משלנו, אך אז סופרים חודש לחודש כדי לסיים את המשכנתא המעיקה. אנחנו רוצים להתחיל ולסיים עוד ועוד פרקי זמן בחיינו; הלימודים, העבודה הראשונה שתוביל לזו שתהיה טובה ממנה ולדייט עם הפרטנר הטוב-יותר.
בכל רגע נתון אנחנו משתוקקים למשהו. אנחנו משתוקקים שיהיה לנו משהו, האייפון החדש, מצלמה משוכללת יותר, או כסף לביקור בניו יורק. אנחנו משתוקקים שדבר מה מסוים יקרה, שנקבל העלאה, שנמצא את האחד, שנמלא את הדירה בצחוקו של ילד. זה לא נגמר כאן. אנחנו משתוקקים גם לכך שדברים לא יקרו, כי הם לא נעימים לנו. כל אותן תלאות החיים כמו פקקים של יום ראשון, פיטורים, חוסר ביטחון כלכלי, עלייה מופרזת במשקל או פרידה כואבת. כי אם יקרו כל הדברים שאנחנו כל כך כמהים להם, ולא יקרו אותם דברים שאנחנו מבועתים מפניהם - רק אז נהיה מאושרים.
אך אבוי, בכל רגע נתון אנחנו רוצים דברים, שאולי לא יהיו הדברים שנרצה ברגע הבא. התנוחה שהייתה נוחה לפני כמה דקות תעשה בלתי נוחה בעליל ברגע הבא ובביס החמישי תגלו שהפשטידה שאהבתם כבר פחות מלהיבה. אז התשוקה מתחלפת במושא אחר ובפתרון אחר. אנחנו רוצים יותר. משכורת שמנה יותר, פרטנרים זוגיים טובים יותר, מכונית חדשה, דירה מרווחת יותר, חופשה יקרה וחברים רבים יותר. רשימת ה"יותר", אמנם גורמת לנו להרגיש דגדוג נעים, אך הוא חולף ומשאיר בנו ריקנות וטעם של עוד. בטרם תמשיכו בקריאת הכתבה, ארצה שתיקחו נשימה עמוקה ותשאלו - האם יגיע יום בו תוכלו לומר "אני את שלי עשיתי. השגתי את כל מה שתכננתי ואין שום דבר שאני צריך לעשות כדי להיות מאושר"?
בין סבל לתשוקה
תשוקה מצטלמת נהדר. היא אותו דחף פראי שמחבר בין אוהבים בסצנות הוליוודיות, ומה שגורם לנו להתעורר מלאי השראה מידי בוקר. היא זו שדוחפת אותנו להשתפר, ללמוד ולהתפתח. אך תשוקה יכולה להיעשות חמדנית. לשלוח אותנו לחפש גדול וטוב יותר מבלי להעריך את הטוב בחיינו, לגרום לנו לרוץ כעכבר מעבדה על גלגלת ולהשתעבד לחלום בלתי אפשרי בו הניסיון והתקווה להיות מאושרים מתנפצים לנו בפנים.
התופעה הזאת של "גדול יותר, נחשק יותר", ממש לא התעוררה עם דור ה-Y או מתארת רק את ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית. היא העסיקה הוגים רבים לאורך ההיסטוריה, במקומות שונים בעולם. כולם הגו בשאלה איך מבייתים את החיה הנפלאה ושמה תשוקה וחיים איתה בשלום. בודהה, בן המאה החמישית לפני הספירה, טוען שעל מנת להגיע לאושר עלינו להבין את מקור הסבל בחיינו, אחד מהמקורות הללו, הוא לא אחר מאשר אותו דחף של השתוקקות. אריסטו, יוון, המאה הרביעית לפני הספירה, דיבר על דרך האמצע. איזון, לדידו, נמצא בין שני קצוות, האחד מייצג עודף, והאחר מייצג חוסר. אם ניקח את אותה תשוקה ולא נגביל אותה, נעשה חמדנים, אך אם לא נשתמש בה כלל נהפוך אפתיים ופסיביים. הרמב"ם, מצרים, המאה ה-12 לספירה הסכים עם אריסטו בעניין זה וניסח דרך דומה מאוד המכונה בכתבים היהודיים "שביל הזהב". פרויד, אוסטריה ואנגליה, המאה ה-19 קרא לעיקרון ההשתוקקות שלנו "עיקרון העונג" בו אנחנו מנסים להגיע להנאה מקסימלית וכאב מינימלי.
אין אחרון ודי
ד"ר טל בן שחר מספר בספרו "באושר ובאושר" על ילדותו בתור ספורטאי מצטיין. חלומו הגדול היה לזכות באליפות הארץ בסקווש. עבור אותה מטרה נכספת היה מוכן בן שחר הצעיר לעשות הכל; לשמור על תפריט מאוזן, לצאת לריצה מידי בוקר, להרים משקולות ולהתמסר לחלוטין לשגרת אימונים מפרכת. אם יזכה באותה אליפות, כך האמין, לאושר שלו לא יהיה גבול. אחרי שנים ארוכות וקשות הוא סוף - סוף זוכה במקום הראשון. אך אבוי, ההתעלות שהוא חש לא נשארה איתו זמן רב אחרי, והיא דעכה לאיטה. "אם אינני מאושר עכשיו", חשב בן שחר הצעיר "ודאי לא אהיה מאושר לעולם" הוא שמט ראשו רק רגע אחד והכריז "אולי אם אזכה באליפות העולם אהיה מאושר" אחרי מחשבה נוספת הוא הבין שהאושר שלו אינו מחכה גם מאחורי האליפות העולמית. התופעה הזאת, שבה משרה, ייעד או הישג מסוימים מעוררים בנו פחות ופחות התלהבות יכולה להיות מוסברת באמצעות מושג המכונה בעגה הפסיכולוגיה "הביטואציה". [קראו גם על פתרונות מדעיים להתמודדות עם שגרה ושעמום]
הרעיון הוא שכשאנחנו מתרגלים לכל. לטוב ולרע. כך למשל אותו תקתוק שעון יעשה רעש לבן שאתם בכלל לא שמים לב אליו אחרי כמה דקות. הרעיון של להיות אלופי הארץ מטלטל אותנו מאושר, עד שהוא כבר הפך להיות המציאות הרגילה החדשה. מה שנחשב אתמול לפריווילגיה מיוחדת הופך להיות נקודת המוצא היום, ומה שסיפק אותנו לפני חודש כמעט מעליב אותנו עכשיו. הרף שלנו עולה ועולה ואנו מרגישים צורך לספק את אותו דחף, לשבור את אותה התרגלות על ידי עוד מטרה חדשה ומלהיבה, שהפעם תימשך לנצח.
לסבול בדרך אל האושר
על החלום להיות מאושרים אנחנו לא מוותרים בקלות. סילוק המטרדים בדרך נראה לנו כמו מהלך אסטרטגי בדרך לשם. אנחנו סולדים ממצבים ואנשים שגורמים לנו לחוש תחושות לא נעימות, ומנסים לצמצם את נוכחותם בחיינו. גם אם מאוד נרצה בכך, אנחנו לא יכולים להעלים אנשים חסרי חוש הומור, להשליך את התינוק החדש כי הוא מונע שעות שינה או לירות בחותנת. נראה שהקושי לא מתכוון לפרוש לפנסיה בקרוב. מעניין לשאול, האם מעבר לקיומם הלא-ניתן-לביטול, של אותם אתגרים, האם יש להם חשיבות בחיינו? האם ניתן להשתמש בהם כדי ללמוד? האם ההתמודדות שלנו עימם במקום הבריחה היא התשובה לחיים מרוצים יותר?
מסתבר שגם בודהה הגה באותה השאלה כשישב לו תחת עץ בהודו הרחוקה. "מהי משמעותם של האתגרים והייסורים שאנו עוברים?" על פי תורתו, אותם טרדות מסמלות את המגבלות בחיינו ואת כולם אותם הדברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם. הוא קורא לנו להבחין בכל אותם אירועים ואנשים שגורמים לנו לעקם מבט והפעם - במקום לברוח, לנסות להתמודד עם התחושות שהם מעלים בנו. על פי הבחור השמנמן והחכם, השלמות לא מגיעה מתוך חוסר המטרדים והקשיים, אלא מתוך ההשלמה עם היותם חלק בלתי נפרד מחיינו. ריינהולד ניבור, כומר פרוטסטנטי ופעיל למען זכויות אדם ניסח תפילה נהדרת בעניין זה: "אלי," הוא מבקש "תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר יש ביכולתי לשנות ואת התבונה להבדיל ביניהם".
אל תתלו את האושר שלכם בחוץ
לא רק ההוגים שלנו חשבו על תשוקה, מחסור והדרך אל האושר. גם המחקר הפסיכולוגי ניסה להבין מה הופך אנשים למאושרים, האם הגשמת יעדים מובילה למשמעות מיוחדת, ומהם הגורמים בחיינו שמבדילים בין אופטימי לפסימי. גם פרופ׳ סוניה ליובימירסקי, חוקרת זוכת פרסים, הביטה באנשים סביבה ותהתה באותן השאלות. רבים מאיתנו מאמינים שאנשים בעלי אמצעים כלכליים, בעלי הצלחה אקדמית או חברתית, בן זוג משקיע, ילדים מחונכים או מעגל חברתי גדול הם אלה שיהיו מאושרים יותר. סוניה ליובימירסקי מראה בניתוחיה שזה רחוק מאוד מלהיות מדויק. רק 10% מההבדלים באושר ביננו הוסברו על ידי נסיבות חיצוניות. בדיוק אותן הסיבות שאנו נלחמים ומתאמצים כדי להשיגן כי אנחנו בטחים שהם יובילו לשינוי המיוחל.
החל מימיו של בודהה ועד מחקרי הפסיכולוגיה העדכניים, נראה שהתשובה למה יהפוך אותנו למאושרים יותר לא צריכה להיות תלויה בתוצאות חיצוניות בחיינו. זו אשליה. במקרה הזה, אשליה שמוסיפה סבל לחיינו. התשובה לכך אינה מורכבת מרשימת "עשה ואל תעשה" כי אם מציעה שינוי חשיבה וגישה חדשה לחיים שכדאי לאמץ. נסו לברר האם אתם תולים את האושר שלכם בהתגשמותו או אי התגשמותו של אירוע מסוים. האם אתם מגדירים הצלחה, סיפוק ושביעות רצון במדדים חיצוניים שלכם, באנשים אחרים או בהשגה של יעדים? נסו לתרגל שחרור מדפוס החשיבה הזה, וחפשו אושר ברגע הנוכחי שבו אתם נמצאים. בנו את חייכם סביב בסיס יציב וקבוע שאינו מחכה למשהו שיקרה בעתיד.
שלכם,
יהודית
כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
עורכת: הדר אזולאי