באחד הפרקים בסדרה "מראה שחורה", מוצגת מציאות בה החיפוש אחר האישור ברשתות החברתיות הופך משמעותי אפילו יותר ממה שאנחנו מכירים כיום. לכל אדם יש דירוג שמתעדכן בכל מאית שניה על ידי האנשים סביבו והאנשים עסוקים כל העת בלנסות ולהיות מה שיהפוך אותם לדמויות שיוכלו לקבל דירוג גבוה יותר. הדירוג הזה קובע היכן אנשים יעבדו, לאילו מסיבות יוזמנו ולאן יורשו להיכנס. זה אולי עתידני, אבל זה לא מרגיש רחוק מהצורה בה אנשים חיים את חייהם היום.
חברה טובה שלי, תהילה, אמרה לי פעם – "את חיה במציאות שאת ממציאה לעצמך, את יוצרת את העולם שלך". זה רגיש אותי עד דמעות. היום אני שולחת אליכם את המסר ה-100. עבורי זו אבן דרך מיוחדת מאוד. רציתי לכתוב לכם מסר אישי, על החיים שלי, על המסע שאני עוברת והדברים בהם אני מאמינה. כמו בכל הפעמים בהם אנו חשים חשופים, עולה הקול שקורא "זה מסוכן", ו"מי בכלל ירצה לקרוא את זה?". עשיתי לעצמי מנהג; כשאני מבחינה שמשהו מפחיד אותי, אני מישירה מבט למולו ולוחשת "תתגברי". הייתי שמחה שתקראו את המסמך הזה, שכתבתי ומחקתי, ערכתי וכתבתי שוב, אך אבין אם תבחרו לדלג ולשוב לעקוב אחריי בשבוע הבא עם מסר רגיל.
הנה אני, יהודית כץ, זו ששלחה אליכם מיילים במשך מאה השבועות האחרונים, חשופה לגמרי.
אני לא אוהבת מוסכמות. במשך זמן רב ניסיתי להבין מדוע תהליכים סדרתיים גורמים לי לסלידה. אוכל תעשייתי - הגעיל אותי, חתונות - לא התחברתי, בתי ספר - לא הבנתי את הקטע. הסתכלתי על תחנות החיים המקובלות והרגשתי שהן דומות לחוברות הציור שבהן צריך למתוח קן מ-1 ל-2 ל-3 ובסוף יוצא אותו ציור לכולם - החיים. זה מעבר לרצון לא להיות בדיוק כמו כולם. תהליכים מאורגנים כמו במפעל פשוט לא מצליחים להתיישב אצלי עם מה שאני מאמינה על העולם. קשה לי להבין איך מצופה ממני ומחברה שלי לעבור בדיוק את אותו מסלול חיים, לעצור באותן התחנות, אם יש לנו קצב הליכה שונה, ובכלל אנחנו לא אותו בנאדם. הרגשתי כאילו מישהו הניח משפך גדול, וניסה להכניס אליו את כל האנשים שתפס, מצפה מהם לצאת מהעבר השני באותה הצורה.
דווקא כשהייתי ילדה רציתי להיות כמו כולם. כשאימא שלי הכינה לי סנדוויץ' עם חמאה ונקניק רציתי להיות כמו יתר הילדים שהוציאו כריך עם פיתה ושוקולד מהתיק. כשהמשפחה שלי נסעה לטייל ברחבי אירופה חשבתי למה אנחנו אף פעם לא נוסעים למלון הכל כלול בתורכיה וכשההורים שלי רצו שאעבור לבית ספר מיוחד רציתי להיות עם כל החברות שהכרתי בבית הספר הממלכתי הקרוב. אם לומר את האמת, אני לא יודעת מתי זה השתנה. אבל עד היום, אף פעם לא הייתי במלון הכל כלול ואני בכלל לא אוהבת שוקולד למריחה. אף פעם לא היה לי קורקינט וגם לא קרוקס. הלימודים בבית הספר מיצו את עצמם די מהר, ואם הייתם פוגשים ביהודית הצעירה היא הייתה מספרת לכם שהיא רק רוצה לבלות עם חברים. שלא תבינו לא נכון, סיימתי בית ספר עם ציונים לא רעים בכלל, שירתי בצבא בתפקיד מדהים, נסעתי לדרום אמריקה, ולמדתי בתכנית עילית באוניברסיטה. על פניו זכיתי במיטב הדברים שאנשים חולמים להשיג, אבל ככל שעבר הזמן לא יכולתי לנער ממני את הרגשת חוסר הנוחות שעלתה בי כשהבטתי סביבי. ניסיתי להבין מהי הסיבה לכך שאני עושה או מנסה להשיג דברים. צרם לי להיות בשום מקום בדרום אמריקה ולראות שם מסעדה שקוראים לה ״מוטי פלאפל״, או לשמוע שלגירידנרא ההודי קוראים ״שמש״ כשיש תיירים מסביב.
הרגיש לא נכון לשבת באוניברסיטה עם 300 אנשים ולשמוע מרצה חוזר על אותו החומר שהוא לימד בשנה שעברה 300 סטודנטים אחרים. לא הצלחתי להבין מהי המשמעות בללמוד חומר כדי למקסם ציון במבחן, כדי שאוכל להיעזר בו יום אחד למשהו אחר. הרגשתי שאני נמצאת על מסלול מהיר של השגת דברים שיעזרו בהשגת דברים אחרים, כדי שבגיל 60 אוכל לפרוש עם פנסיה מכובדת. כל כך הרבה אנשים חיים בחשש הזה; אם לא יהיו לך ציונים טובים בבית הספר לא תתקבל לאוניברסיטה, אם לא תהיה מצטיין לא תתקבל לתואר שני ואז לא תוכל למצוא עבודה ואז לא תוכל להיות הדבר הזה שרצית להיות.
אני מכירה המון אנשים שחיו את חייהם במסלול הזה, מותשים מהמרדף ומנסים למצוא להם דרך אחרת. הם מתעוררים למציאות חיים שנראית מבחוץ כמו פסגת השאיפות, אך מרגישים שהם כלל לא רוצים להיות שם, וגרוע מכך, הם לא בטוחים איפה הם היו רוצים להיות, מלווים בתחושה שהם מתבוננים על החיים שלהם מהצד ולא חיים אותם באמת.
אני כותבת את זה וזה מצמרר אותי מחדש.
כשסיימתי את התיכון, רציתי לעשות שנת שירות בקהילה יהודית בחו"ל. הסוכנות אמרה לי - אנחנו רוצים אנשים אחרי צבא ואת רק בת 18. החלטתי שאני אארגן לעצמי שנת שירות. אח שלי עזר לי ויחד יצרנו קשר עם הקהילה היהודית במינכן באופן ישיר, והצענו להם את עבודתי ההתנדבותית בהדרכה בתנועות נוער, בלימוד עברית, ובתכנון והפקה של אירועים. זה אולי לא מפתיע, אבל הם הסכימו לכוח מתנדב מלא מוטיבציה שהסכים לעבוד חינם 24 שעות ביממה. כך יצא שגרתי בחו"ל, התנדבתי ועבדתי קשה מאוד במשך שנה. אני אוהבת לעבוד קשה, אבל רק במה שאני מאמינה בו. תנו לי משמעות ואעבוד יום ולילה ואעשה זאת בשמחה.
כשהייתי בתואר רציתי לעסוק במחקר. אמרו לי שאם אני בשנה א', אני יכולה להיות עוזרת מחקר ולהריץ ניסויים. החזקתי מעמד חודש ואמרתי, "לא תודה". אני רוצה לעשות מחקר, להיות זו שחוקרת, שמעלה את השאלות שמחפשת את התשובות, ולא זו שמזינה לטבלאות של אחרים. עזבתי מעבדה נחשבת וחיפשתי אחר החוקר שיבין אותי. הייתי מוכנה לעשות זאת ללא תשלום ובלבד, שייתן לי לחקור ולהתפתח. למזלי, מצאתי אנשים טובים באמצע הדרך, וכבר משנה א׳ ערכתי מחקרים, יחידה בין מאסטרנטנים ודוקטורנטים. זה היה קשה בצורה שאני לא יכולה לתאר, אבל איכשהו, זה עבד. עבדתי קשה יותר מהחברים שלי וממה שהיה ״נדרש״, כי רציתי, באמת, ולא כי ניסיתי להשיג ממוצע גבוה יותר. כשבן זוגי ואני החלטנו שעוברים לשלב הבא, לא רציתי ״חתונה״, חגגנו בגינה עם 100 האנשים הכי קרובים אלינו. לא הוצאנו הון תועפות, וביקשנו מהאורחים שלא יביאו לנו כסף. את הטקס הנחה אח שלי, ואת הטקסטים כתבנו וערכנו בעצמנו. רצינו להגיד דברים שיהיו נכונים לנו כזוג, ולא משהו שנכתב לכל הזוגות בעולם, שנאמר אחד לשני מי אנחנו האחד בשביל השנייה ולא שיקבע עבורנו מה להגיד ובאיזה סדר. זה היה יום מדהים ומלא באהבה ובאותנטיות.
כשהתאהבתי בפסיכולוגיה חיובית כולם אמרו לי, אין מה לעשות, את חייבת למצוא עבודה אצל מישהו בתחום, או לעשות דוקטורט. ואני אמרתי - אני לא חייבת כלום. אני אלמד את עצמי בלי להיות תלויה באף ממסד או ארגון שיחליט עבורי אם אני טובה מספיק. קיבלתי המון 'לא' לאורך הדרך, דלתות נטרקו בפניי לא מעט. זה היה לא קל, לעיתים זה היה אפילו מייאש. הייתי מביאה את עצמי למצבים שאני יודעת שהסיכוי לקבל לא, גבוה מהסיכוי לקבל כן. חיפשתי מקום שיהיה מוכן לארח את הקורסים שבניתי אחרי שלמדתי כל כך הרבה, אבל אף אחד לא היה מוכן. חשבתי להתייאש ולוותר, הקול הקטן קרא "תחזרי לתלם!" "מי את חושבת שאת שתשני את הכללים?" אבל החלטתי להיאחז במה שדחף אותי לצאת לדרך מלכתחילה.
דיברתי מהלב אל הרשת החברתית, ״אני מאמינה שפסיכולוגיה חיובית זה משהו שכל אחד חייב להכיר, אני רוצה לפתוח קורס״ המחיר היה מגוחך. העיקר שאעשה את מה שחשוב לי. גם הרשת החברתית לא חיכתה לי בזרועות פתוחות. גם שם הייתי צריכה להסתכל לזלזול של העולם בעיניים, לבלוע את הרוק, ולהמשיך. אבל בשלב הזה כבר הבנתי, אני לא מתכוונת להיכנע לאיזו תפיסה שרירותית ששירתה את החברה מתישהו והיום פשוט מקבעת אותנו. מאלפי החיצים שזרקתי, כמה פגעו ופתחתי את הקורס הראשון שלי. לא הרווחתי ממנו כלום, חוץ מדבר אחד - ההבנה שאנשים רוצים את זה.
גם אחר כך לא הגיעה אליי הצלחה מטאורית עם קשתות וכוכבים, זה המשיך בהדרגה, עם עוד הרבה רגשות, טלטלות, שמחות וכאבים, עד שהגעתי למקום שלא חלמתי שאהיה בו. מקום שבו אני יכולה להגיד- למרות שמאוד קשה לי להודות- שאני עוזרת לאנשים. ולעזור להם, עוזר לי. לעזור לאדם שיושב מולי למצוא משמעות ולהתחיל להיות מי שהוא מאמין שהוא, עוזר לי להיות הגרסה האותנטית שלי. כשמרגישים כך, לא משנה אם המאמץ יצליח, כי יש סיבה טובה מספיק כדי לנסות.
שאל אותי פעם מישהו "מאיפה יש לך הביצים לקחת סיכון כזה?" אין לי שום ביצים (אני גם אישה, במקרה), אני לא חושבת שאני מסכנת דבר. אני תמיד יכולה לחזור למדרגות הנעות של החיים בצורה שבה אני רגילה לצעוד עליהן. זה לא אומץ, אלא ניסיון שלקחתי ואני לא יודעת איך יסתיים. גם היום, כששואלים אותי: ״איפה תהיי בעוד 10 שנים?" אני מחייכת ואומרת "לא יודעת". כנראה שאהיה במקום אליו יגלגלו אותי התשוקות שלי. יש לי הרבה רעיונות שמדליקים אותי, אני יודעת שאעבוד עליהם במלוא המרץ. חלקם יעבדו, חלקם יהיו בינוניים, חלק מהם יכשלו, ומעטים יצליחו. זה לא משנה לי. מה שמשנה זה שאני מרגישה שאני עושה את מה שאני מאמינה בו, כי עצם הניסיון הוא המטרה שלי.
העסק העצמאי שלי הוא הטיפול הפסיכולוגי הכי מעמיק שהיה ושיהיה לי אי פעם. הוא שם לי בפנים את הכל; את הפחדים, את האהבות, את הסדקים, את הכאבים, ואת הקולות שמדברים אליי. אין יום שלא עולות בי שאלות קשות מאוד, ״מי אני?״, ״למה אני עושה את כל זה?״, ״האם אני עושה את הדבר הנכון?״ ואין יום שהשאלות הללו מקבלות תשובה נקייה שאפשר לקפל ולהכניס לארון. ביום שיהיו לי את כל התשובות, כנראה לא אהיה במקום הנכון. ביום שבו לא אתרגש מפגישה או מהרצאה או מארגון חדש, אדע שסיימתי והגיע הזמן לעבוד לדבר הבא.
כשטיילתי בהודו נתקלתי בזוג ישראלים עם תינוקת בת שנה. מיד עלתה בי המחשבה האוטומטית של ״אי אפשר לקחת תינוקות להודו״ והנה, הם עשו את זה, הם נהנים והתינוקת מבסוטה. ראיתי שהיא בלי חיתול. עלתה בי מחשבה ״תינוקות בני שנה צריכים חיתולים״. הם סיפרו שלמדו לקרוא את הסימנים שלה ולדעת מתי היא צריכה להוציא את צרכיה ושהם אינם משתמשים בחיתולים. אם תינוקות בני שנה לאו דווקא חייבים חיתולים, אולי גם אנחנו לא חייבים לעסוק בכל הדברים שהתרגלו לחשוב עליהם כאבני דרך בהתפתחות האישית שלנו.
אם יש מסר שהייתי שמחה שהיו חולקים איתי בזמנים הקשים בהם ניסיתי להוציא את החלום שלי לפעול הוא להפסיק לחשוב מה צריך, כדאי, מצופה וראוי ולהתחיל לשאול מה אני באמת אוהבת לעשות. הכסף, באופן מפתיע כבר ימצא את דרכו להגיע, כי אתם תעשו דברים נפלאים, תהינו מרעיונות אינסוף ומוטיבציה להגשים את מה שיושב אצלכם בראש. אתם כנראה תהיו מסופקים ומאושרים יותר. גם אם תחליטו לא לשנות במהלך חייכם דבר, הייתי שמחה אם תנסו לדמיין את המציאות חסרת הגבולות בה תוכלו לעשות מה שאתם אוהבים. כשתמצאו את הדבר הזה, נסו להכניס אותו במנות קטנות לחייכם, כתחביב או תרגול שאתם מקפידים עליו.
אנאיס נין, סופרת צרפתייה נהדרת אמרה פעם "אם לא הייתי בונה לי את עולמי, סופי היה למות בעולמות שבנו עבורי אחרים".
שלכם, כמו תמיד,
יהודית.