כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
כשחושבים על אנשים שהשפיעו על המדע, הספורט, התרבות והטכנולוגיה, נהוג לחפש איזו יכולת קוגניטיבית מפותחת, קליטה מהירה, חוש קצב פנומנלי, קואורדינציה מרשימה, וכריזמה מכשפת. כישרון זה חשוב, אבל הוא לא מה שמבדיל בין אנשים שהצליחו לאלה שלא. אייזק איסמוב, סופר יהודי אמריקאי, הוגה דעות וביוכימאי כתב בימי חייו למעלה מ-500 ספרים. בחישוב פשוט, הבחור היה צריך לכתוב ספר באורך מלא כל שבועיים במשך 25 שנים. אייזק היה בסך הכל בן אדם. מה שהפך אותו לאייזק איסמוב היה עיקרון מעניין שהוא דבק בו: הוא תמיד היה נמצא בעשייה. "כשהרגשתי תקוע, לא ישבתי מול דף לבן ובהיתי באוויר, אלא עשיתי משהו. כתבתי תדריך, מאמר, סיפור קצר או קראתי רעיונות". מידי בוקר היה לסופר המהולל ריטואל של כתיבה. כל כתיבה, לא משנה מה איכותה, סוגה או אורכה. עוד אדם מרשים שלא חשב שהוא העיפרון הכי מחודד בקלמר היה דארווין, אתם יודעים, זה מהאבולוציה. "יש לי זיכרון גרוע, וחשיבה אבסטרקטית בינונית", סיפר על עצמו. מה הפך אותו לדארווין? "אני לא מכיר אף אחד שאוהב את מה שהוא עושה כמוני, ומישהו שהיה עקבי כל כך במאמציו להתקדם". [קראו גם על המדע שמאחורי יצירתיות]
במקום אחר ובזמנים אחרים, לימדה אנג׳לה דאקוורט׳ מתמטיקה בבית ספר חלש במנהטן. בסוף תקופת המבחנים הראשונה היא הבחינה בתופעה משונה: חלק מהתלמידים הכי כישרוניים במתמטיקה, אלה שהבינו במהירות את החומר וידעו גם ליישם אותו, קיבלו ציונים בינוניים. לעומתם, חלק מהתלמידים הפחות מוכשרים, שהתקשו להבין את החומר, השיגו ציונים מעולים. לאחר שנה לימדה דאקוורט׳ תלמידים מצטיינים בבית ספר בסן פרנסיסקו. התופעה המפתיעה שבה והתרחשה שוב. כשחקרה דאקוורט׳ קצת יותר את העניין, היא גילתה שהתלמידים החלשים והמצליחים התאפיינו בדפוס התנהגות דומה. הם הציקו לה בשאלות, דרשו הסברים חוזרים, ולא הפסיקו לנסות להשתפר.
תכנית המצוינות של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט נחשבת לסממן של קבוצות עילית. בכל שנה מתחילים את הליך ההרשמה כ-14 אלף תלמידי תיכון, רק 4,000 מהם משיגים את ההמלצות הנדרשות ורק 2,500 עומדים בסף הציונים והכושר הגופני. לבסוף מתחילים ללמוד רק 1,200 צוערים. 20% מהם נושרים בחודשים הראשונים ממה שנחשבת תקופת האימונים הקשה ביותר - פיזית, רגשית ומנטלית. כשגויסה דאקוורט׳ כדי למצוא את ההבדל בין הנושרים לשורדים בתכנית התובענית, רכיב הקסם עלה שוב. "הנשארים בתכנית מעולם לא הרימו ידיים", סיפרה דאקוורט׳. "מבחינתם, לוותר לא הייתה אופציה. הם ידעו מה הם רצו, והיו מוכנים לעבוד קשה, להתמודד כל אתגר ותסכול בדרך לשם". כשהחלה דאקוורט׳ את לימודי הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה, היא כבר ידעה שתחקור דבר אחד - מהו הרכיב החמקמק שמהווה מקפצה להצלחה?.
הרכיב הסודי של מצוינות
אנג׳לה דאקוורט׳, שמעה שוב ושוב בחייה שהיא לא מתאימה לתיאור "גאון". למרות זאת כשבגרה זכתה במלגה של קרן "מקארתור", שמכונה גם "מלגת הגאונים" שניתנת על ידי ועדה סודית לחוקרים יצירתיים ופורצי דרך. "אני מכירה אנשים רבים שהם חכמים ממני. העבודה שלי אינה סתם עבודה, היא הייעוד שלי. כל יום אני מציבה לעצמי אתגרים. כאשר אפול - אקום על רגליי. אולי לא אהיה הכי חכמה, אבל יהיה לי הכי הרבה גריט (Grit). מהו אותו גריט? שילוב של התמדה ותשוקה. דאקוורט׳ מספרת שהתמדה ותשוקה משפיעות יותר על הצלחתו של אדם מכישורים מולדים, ו-IQ. היא ניסחה משוואה פשוטה שמסבירה את זה:
כישרון*מאמץ = מיומנות
מיומנות*מאמץ = הישגים
כלומר, להשקעה ולמאמץ יש השפעה מכריעה וכפולה על ההישגים. החלק החשוב במשוואה יהיה ברור לכל מי שפתר משוואה פשוטה בימיו. גם אם יש לכם כישרון בלתי נדלה, מאגרים של ידע ויצירתיות משתפכת, אם תכפילו את הנ"ל במאמץ אפסי, תקבלו אפס השיגים. עוד הגדילה דאקוורט׳ ופיתחה מדד שבוחן את מידת הגריט שלכם. המדד מורכב משאלות כמו: "האם כישלונות מייאשים אתכם?", "האם אתם זונחים במהירות מטרות שהתלהבתם מהן?", "האם אתגרים גורמים לכם לוותר?" תוכלו לנסות בעצמכם ולבחון את מידת הגריט שלכם דרך השאלון המלא.
איך מפתחים התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח להמשיך גם אחרי כישלון? טוב ששאלתם. בספרה "גריט", שהגיעה בן לילה לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, מפרטת דאקוורט׳ כיצד כל אחד יכול להשיג לעצמו מהתבלין הנפלא הזה:
1. התעניינו: גריט הוא לא רק היכולת להתמיד במשהו, אלא היכולת לשלב תשוקה והתמדה. אם תתמידו בעבודה שאתם שונאים לא תהיו מצוינים. תשוקה תגרום לכם להתאמץ, להשתפר, לחקור ולשנות, כל זה תוך כדי סיפוק והנאה. מציאת עניין ומשמעות יכולים להיות תהליך ארוך, אך בסופו תמצאו את הכיוון או הפעולה שבאמת אכפת לכם מהם. [קראו גם על המצב המנטלי שמוליד יצירה - זרימה]
2. מצאו את המשמעות שלכם: אם ציירתם ציור עגום כשמעולם לא חלמתם להיות פיקאסו, השמיים ככל הנראה לא יפלו. אם הצבתם לכם מטרה שהיא היא משמעות חייכם, לא תוכלו לוותר עליה בקלות. מצאו משמעות עמוקה בעיסוק שלכם, והציבו אותה מולכם. בדרך הזאת תוכלו לנסות שוב גם אחרי כישלון או אכזבה. העיכובים בדרך יתבהרו כשיעורים טובים ללמוד מהם, וכל פעולה סתמית ומשעממת תעשה מהנה יותר. [קראו גם על הסטנדרט היפני לעבודה משמעותית]
3.היו אופטימיים: אופטימיות היא מצרך חשוב לכל שלב בחיים, אבל בעיקר לעשייה משמעותית. השתמשו בשפה חיובית לתיאור הצלחות, גם אם הן קטנות. חגגו ניצחונות בדרך, ועודדו את עצמכם לעבור בין עצירה או עיכוב לעשייה מחודשת.
4.הפסיקו להאמין בניסים: בכל פעם שאתם מסתכלים על אדם מוכשר וחושבים "אל אלוהים, איזו מתנה הוא קיבל", פיית גריט מתה איפשהו בעולם. בעצם חיזוק ההנחה שגאונות וכישורים הם מתנת טבע, אנחנו מחזקים נטיות פסיביות והורסים כל טיפת מוטיבציה שהייתה לנו. אם הם גאונים בגלל תמהיל גנטי קסום, אנחנו ככל הנראה לעולם לא נהיה. אם הם מוצלחים בעקבות התמדה והשקעה, לכולנו יש אפשרות להגיע לשם.
5.העריכו השקעה: השקעה, מאמץ והשתדלות הם מרכיבים שסובלים מיחסי ציבור גרועים. הם הרבה פחות זוהרים מנקודת הסיום. הם מכילים שעות של ניסוי וטעייה, כישלונות, תחקור, לילות ללא שינה, זיעה דם ויזע. הקפידו לבטא בקול רם הערכה דווקא לניסיונות הללו. תגמלו את העובדים, הילדים והחברים שלכם על מאמץ. התגאו בתהליכים מרשימים שעשיתם גם אם אלה לא הביאו לכם ניצחון. [האזינו גם לפודקאסט בנושא אמנות המחמאה ועל מה ראוי לשבח]
ההבנה כי ההצלחה תלויה בתשוקה ובהתמדה היא מפחידה ומרגשת גם יחד. מרגשת כיוון שגם אם התחלתם את חייכם עם נקודת פתיחה פחות טובה, וגם אם לא הייתם המצטיינים של כיתתכם, תוכלו להשיג את החלומות שלכם. מפחידה כי התירוצים של "אני לא חכם מספיק", או "אני לא מוכשר כמוהו", כבר לא רלוונטיים. השביל המוביל להצלחה משמעותית הוא ארוך, ודומה הרבה יותר לריצת מרתון מאשר ספרינט. אך הוא מבטיח הצלחה מעל לכל שיעור, משמעות אישית ואמיתית, וחיים של סיפוק. שווה, לא?
כתבו בקבוצת הפייסבוק שלנו איך הכתבה גרמה לכם להרגיש ומה המטרה שאתם שמים לעצמכם ממחר בבוקר?
שלכם,
יהודית.