כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
"כל רעיון חדשני באמת נשמע מופרך ומטורף בתחילה", נהג לומר פרופ' אברהם מאסלו, פסיכולוג-חברתי, הנחשב לאחד התיאורטיקניים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית. אפשר לומר שהפסיכולוגיה מעולם לא נחשבה לתלמידה המבריקה בכיתה. חברותיה המדעיות "הרציניות" יותר, דוגמת הפיזיקה, המתמטיקה, הכימיה, והביולוגיה נהגו לשנן באוזניה שהיא אינה מדויקת כמותן. הן רק שכחו לציין שהן חוקרות אטומים, יצורים חד תאיים, ומשוואות מתמטיות. יצורים אנושיים נוטים להיות מורכבים יותר וצפויים הרבה פחות.
לא מזמן הצטרפה תלמידה חדשה לכיתה האקדמית וביקשה הכרה: קוראים לה פסיכולוגיה חיובית, והיא אחותה הקטנה, האנרגטית ומלאת החיים של הפסיכולוגיה המסורתית. היא הולכת צעד אחד קדימה ומציעה הנחות שנשמעות לאוזן הביקורתית-מחקרית מעט פשטניות. היא מספרת על קשרים חברתיים שיכולים להוות חומת הגנה נוספת מפני וירוסים ותחלואות, קושרת בין תרגילים פשוטים של הכרת תודה למונח האמורפי - אושר, ומדברת על שינוי המבנה המוחי בעקבות שינוי החשיבה. כל זה בגלל הרעיונות הקטנים והמשונים, שיש קשר בין גוף למוח, שהמוח שלנו מסוגל להשתנות, והמאגר הגנטי שלנו הוא לא סוף הסיפור האנושי שלנו, כי אם רק ההתחלה. מהפכני, אני יודעת.
מרגע פרסום הכתבה "באושר וביושר, הסיפור האמיתי מאחורי הפסיכולוגיה החיובית", במוסף של כלכליסט ביום חמישי שעבר, ועד לרגע כתיבת שורות אלה, כל תיבה שיש ברשותי איימה להתפוצץ. מיילים, הודעות, ווטסאפ, שיחות סלון ואפילו שאלות חוזרות ונשנות מהמטופלים שלי. כולם רצו לבדוק מה דעתי בעניין. אני מניחה שזה מתבקש כשהמשימה שהצבתי לעצמי בשנים האחרונות הייתה להנגיש את עולם המחקר המופלא של הפסיכולוגיה החיובית לכל מי שיבקש לצרוך אותה; החל מאנשים שלא לקחו קורס אחד בפסיכולוגיה, ועד לאנשי מקצוע שהיו רוצים להשתמש בעקרונות הפסיכולוגיה החיובית בקליניקה שלהם. קראתי את הכתבה וממש הרגשתי את נשימותיי מואצות. אחרי שתמו השורות, התיישבתי לכתוב. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע, למרות הערכתי לכתיבתה הקולחת של קרן צוריאל הררי, היא לא הציגה את התמונה הרחבה והמדויקת שמגיעה לתחום המחקר החשוב הזה, ועשתה לו, ולעוסקים בו עוול.
מילה על עצמי, ולמה הרגשתי צורך עז להגיב לכתבה. לפני כמה שנים נשבתי בקסמה של הפסיכולוגיה החיובית. הגעתי בכלל מתחום הפסיכוביולוגיה וממחקר נוירו - פסיכיאטרי באוניברסיטה העברית. כשהתנסיתי בעולם הלא מוכר של הפסיכולוגיה החיובית הרגשתי שיותר אנשים צריכים לדעת את זה, שיש כלים פרקטיים, וסוף סוף גם מגובים במחקר רציני. היום אני עושה בדיוק את זה, יוצרת תכנים, הרצאות, פודקאסטים, כתבות ומפגשים שכל מטרתם היא להנגיש את המחקר הרב בנושא, להעלות מודעות, לעזור ביצירת הרגלים חדשים, לגרום לאנשים להיות אדון לעצמם, לפתח הרגלי חיים בריאים, ולחיות טוב יותר. זכיתי לעבוד עם אנשים מכל שכבות האוכלוסייה; ילדים, קשישים, משפחות שנתמכות על ידי הרווחה, חברות גדולות במשק, קצינים בכירים בחיל המודיעין, ומשרדי ראש הממשלה. כולם כולם מגיעים עם רצון אחד: לחיות את החיים האלה טוב יותר.
לפני שאתחיל להתייחס לטענותיה של קרן צוריאל-הררי, רגע של עברית (עפ"י דבריו של כריסטופר פטרסון, אחד מהאבות המייסדים של הפסיכולוגיה החיובית): ״פסיכולוגיה חיובית היא המחקר המדעי על הדברים שהופכים את החיים לכאלה שראוי לחיות אותם. זו קריאה למדע הפסיכולוגי והפרקטיקה להתעסק גם בחוזקות בדיוק כפי מתעסקים בחולשות. לעזור לאנשים "רגילים" לשגשג, בדיוק כפי שמנסים לעזור לחולים להחלים. הפסיכולוגיה החיובית לא מתעלמת מהבעיות האמיתיות שאנשים חווים. היא גם לא שואפת לבטל או להחליף את ענפי הפסיכולוגיה השונים. היא רק מבקשת להשלים את התמונה שיצרו עולם המחקר והשטח לתמונה יותר מאוזנת: להסתכל לא רק על החולי, הבעיות, והליקויים, אלא להוסיף גם את הנדבך של מה שניתן לשפר ולעשות בצורה טובה יותר. היא מבקשת להרחיב את הפוקוס הצר ששלט בעולם הקליני והמחקרי במשך שנים״.
ביקורת ישנה בתחפושת חדשה
בואו נתחיל מהבייסיק, ונערוך היכרות קצרה עם מדע הפסיכולוגיה. פסיכולוגיה היא תחום במדעי החברה החוקר את התנהגותם של בני אדם יחידים, ואת התהליכים המנטליים העוברים עליהם. היא מתמקדת באנשים כי זה בדיוק מה שהיא מנסה לחקור, לנבא וללמוד. אין כאן אג'נדה נסתרת, כי אם תחום מחקר המתמקד באוכלוסיית בעלי החיים ההולכים על שתיים ומסוגלים להניע חלליות לחלל. לרטון על זה שהפסיכולוגיה חוקרת אנשים ולא מתעסקת בסוציאולוגיה או פוליטיקה, זה כמו לבקש מהביולוגים להרחיב את היריעה ולהשתלט גם על האקולוגיה והבוטניקה. הפסיכולוגיה החיובית לא נהגתה במוחם הקודח של מנהיגים כושלים בעולם כדי לסמם את ההמונים ולגרום להם להתעלם מעוולות ושחיתות.
יש מגפה אחת שאנחנו פחות אוהבים לדבר עליה. היא מפילה אלפים בישראל מדי שנה, פוגעת באיכות חייהם, ולעיתים אף גורמת להם לשלוח יד בנפשם. למגיפה המודרנית הזאת קוראים - דיכאון. דו"ח של ארגון הבריאות הלאומי מציין שבין השנים 2005-2015 זינקו אחוזי הסובלים מדיכאון ברחבי העולם ב-18%. גרף המצטרפים החדשים למעגל הדכדוך גדל מדי שנה. על פי נתוני הדו"ח כ-322 מיליון (!) אנשים ברחבי העולם סובלים מדיכאון. ומה אצלנו אתם שואלים? למרות שישראל מדורגת שנים רבות ברציפות במקומות הראשונים במדד האושר העולמי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספרת שבקרב היהודים בני 20 ומעלה 34% חשו מדוכאים מידי פעם, ו-9% חווים דיכאון לעיתים קרובות. במגזר הערבי שיעור הדיכאון מגיע ל-49%. רבים חושבים שהפסיכולוגיה החיובית התעוררה בדיוק לזה, כדי לשמש טיפול מונע לדכדוך העולמי.
אז זהו, שלא רק. בשנת 1998 עלה פרופ' מרטין סליגמן על בימת האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה והכריז; נושא המחקר המרכזי של כהונתי יהא פסיכולוגיה חיובית. הוא לא רק ביקש למנוע מאנשים להיכנס למעגל ההדוק של העצבות, הוא ביקש לתת להם משמעות. אחרי שנים ארוכות שבהן התעסקה הפסיכולוגיה המסורתית באנשים שהגיעו לטיפול פסיכולוגי וקיבלו אבחנה מדויקת בחסות ה-DSM, שאל סליגמן, שחקר בעצמו במשך שנים ארוכות דיכאון, "מה עם האחרים?". מה עם האנשים שחיים את חייהם לגמרי בסדר, אבל ליד. שיש להם קריירה רגילה, דירה, משכנתא וילדים, אך לא הצליחו להגשים את חלומם, חווים תסכול נוכח הלחץ הגובר בחייהם, אלה שלא מצליחים להתמיד בדיאטה, או מוצאים את עצמם בזוגיות שנראית בסדר על הנייר, אבל לא מרגישה טוב מבפנים. כלומר - כל האנשים שעל פניו הכל בסדר אצלם, אבל הם לא מסתפקים בסתם "בסדר", הם רוצים לחיות במלוא מובן המילה.
מחקר מדעי, לא אחיזת עיניים
קל להתבלבל ולצייר את הפסיכולוגיה החיובית כאסופה נהדרת של עצות אופטימיות ונהדרות, שאנשים זורקים לחלל האוויר תוך פיזור קונפטי וצביעת הקירות בצבעים נוצצים. אם חוקרים קצת יותר לעומק, מגלים שיש הבדל גדול בין פסיכולוגיה חיובית לכל אופנת "הניו- אייג'", "הסוד", ו"עשרה צעדים אל האושר". טוני רובינס ואופרה וינפרי לא רלוונטים לדיון הזה, לא בגלל שהם מצליחים או כריזמטיים, אלא בגלל שהם אינם אנשי מחקר. אם קראתם את הספרים הללו והרגשתם מלאי השראה, או האזנתם להרצאה של טוני רובינס וזלגה לכם איזו דמעה מהעין, אתם לגמרי בסדר, זה לא אסור. אין לזה פשוט שום קשר לפסיכולוגיה חיובית. פסיכולוגיה חיובית נשענת על מחקרים אקדמיים ולא על סיפורים אישיים, נוגעים ללב ככל שיהיו. היא מסיקה מסקנות על ידי ניסויים, ניתוחים סטטיסטים, מאמרים מדעיים וחוקרים שעמלו שנים ארוכות כדי להוכיח משהו על ההתנהגות האנושית. כמו בכל תחום אחר, אפשר להגיד שיש מחקרים שהמתודולוגיה המחקרית שלהם מפוקפקת, ויש חוקרים צמאי פרסומים שיתפשרו על מסקנות שיש בהן ספק. עדיין, להשוות תחום שמבוקר כל העת על ידי ועדות מקצועיות, עומד בסטנדרטים מדעיים, ומשתמש במדגמים רחבים, ונעשה על ידי אנשי מקצוע מומחים, לבין כל חכמת הניו-אייג' זה כמו לבקש ממטופל לבחור בין מנתח מומחה להומאופת.
תחשוב טוב יהיה רע
משפט ישן (שאני מקווה שאינו נכון) אומר שבריטים מראים חיבה רק לכלבים ולסוסים. בכלל, נהוג לטעון שהם מטאטאים את הרגשות השליליים, את הקנאה, התסכול, הכעס, העצב והמרמור מתחת לכלי הפורצלן המושלמים. בלי לטוס לממלכה המאוחדת, אני בטוחה שגם אתם מכירים אנשים שמנסים להנדס חיוך גם כשממש אין סיבה לחייך, ומנסים לשדר "עסקים כרגיל", גם כשברור שממש לא. הפסיכולוגיה החיובית לא אומרת לאנשים: "היו שמחים! היו שמחים תמיד ובכל מצב!". היא לא מתכחשת לקשת הרחבה של הרגשות. כן, גם זו שכוללת רגשות שליליים ופחות פוטוגנים - חברתית. למעשה יש גל חדש של פסיכולוגיה שנקרא (באופן אירוני) "הגל האפל של פסיכולוגיה חיובית", ועוסק גם ברגשות שליליים. הפסיכולוגיה החיובית מכירה במכלול התחושות, ולא מפחדת ללכלך את הידיים גם בחקר טראומה, רק שהיא מרחיבה את הדיון מהפרעה פוסט טראומטית (PTSD) וחוקרת גם צמיחה שלאחר הטראומה. היא מדברת על תהליכים ארוכי טווח וטיפוח איכויות של מערכות יחסים טובות, משמעות, וחוסן נפשי. אין פה "שמחולוגיה", יש ניסיון לחיות את החיים טוב יותר. עם הרגשות השליליים, האתגרים, הבלת"מים והאכזבות. אין כאן אובססיה להרגיש טוב, אין דריסה של רגשות, או העמדת פנים של עולם מושלם ונהדר. להפך, יש ניסיון להכיל ולקבל את המציאות כפי שהיא, ומתוך הקבלה הזאת להוציא את המירב. לד"ר טל בן שחר יש ציטוט נפלא בנושא: "לא הכל קורה לטובה, אך אנחנו בהחלט יכולים להוציא את הטוב מכל סיטואציה".
פסיכולוגיה לעשירון העליון
לא מזמן הייתי במופע סטנד אפ נהדר. כדי להיכנס לאולם, לשבת על כיסא, ולהתגלגל מצחוק שילמתי כסף. אותו דבר התרחש גם כשהאזנתי להרצאה, או ביקשתי להשתתף בסדנא. האנשים הללו, שפיתחו מיומנות בתחום מסוים, השקיעו שעות בלימוד עצמי, מחקר, או שיוף היכולת הקומית שלהם, העניקו לי משהו שלא יכולתי להעניק לעצמי. כסף מסובב את העולם. כסף הוא מדד לערך. מרצים מבוקשים בתחומים שונים מרוויחים הרבה כסף, כי הם מעניקים ערך רב לקהל המאזינים שלהם. כך בדיוק עובדת כלכלה. אם מרצים וחוקרים בפסיכולוגיה חיובית ממלאים אולמות, כנסים ואירועים מרובי משתתפים, זה רק אומר שכל האנשים הללו גילו איזה ערך באותן ההרצאות. אם הקורסים המבוקשים ביותר בהיסטוריה של הארוורד וייל העוסקים בפסיכולוגיה חיובית, כנראה שיש שם משהו.
גם הטענה על הצמיחה המהירה של הפסיכולוגיה החיובית מעט תמוהה בעיניי. שאלת הצמיחה חוזרת לשאלת הערך. אם אנשים פרטיים, ארגונים ומשקיעים מוצאים באר נובעת של ידע נחוץ, לא הייתם מצפים שהם יוציאו אוטובוסים, ומשלחות כדי לשאוב מאותה הבאר? רק הסתכלו על הפיתוח בתחום הבינה המלאכותית שגם הוא נהנה מגידול מואץ במוצרים ובמחקרים. או מסכי המגע שעכשיו נמצאים בכל מיקרוגל, פלאפון ומשחק לילדים. אנשים מזהים משהו מעניין וטוב, ומשקיעים בו. זה עד כדי כך פשוט.
איכות חיים זו לא מילה גסה
יש עוד טענה חוזרת ונשנית שנשמעת כנגד הפסיכולוגיה החיובית והיא שתחום המחקר הזה מיועד לאנשים שבעים ודשנים שאין להם "בעיות אמיתיות". אחרי שנים ארוכות של מחקר שנעשה על שורדי מלחמות, מחנות השמדה ומגפות, כשאנשי העולם (המערבי לפחות) נחים קצת, נוצר תחום מחקר שישרת אותם. על זה אני אומרת - נכון. תודה לאל, אנחנו לא נמצאים בליבה של מלחמת עולם שלישית, אנחנו יודעים לטפל במרבית המגפות הנגיפיות, יש לנו פנאי לחקור, לפתח, ולשכלל את החיים שלנו. לא הגיוני שנעשה את זה גם לאיכות החיים ולתחושת הסיפוק העצמי שלנו?
"הבעיות-הלא-אמיתיות" הללו מאפיינות חלקים גדולים באוכלוסייה שלא מתאימים לאף אבחנה פסיכולוגית, אבל מבקשים להוציא מהחיים שלהם קצת יותר. העובדה שאינם סובלים מהזיות, סיוטים או חוסר עניין פתולוגי ביחסי אנוש, לא אומרת שלא מגיעה להם התייחסות. אותם אנשים "רגילים", עם משכנתא, ילדים ועבודה "רגילה", יכולים לנהל חיים שלמים של בערך. הם יכולים להעביר ימים שלמים מבלי להתקרב לחיים שהם רוצים לחיות, שמרגשים אותם, שממלאים אותם השראה. הם יכולים לוותר על החלומות והשאיפות שלהם בגלל השגרה והעייפות. הפסיכולוגיה החיובית מעניקה גם להם, והיא לא מתנצלת על כך.
כתבו בקבוצת הפייסבוק שלנו מה אתם חושבים על הכתבה, האם אתם מסכימים עם הביקורת, ומה דעתכם על הפסיכולוגיה החיובית.
שלכם,
יהודית.